אישה יפה 40 – מצטלמים
סול
"מה קורה פה? הניידים שלנו לא מפסיקים לצלצל," נאנח כריס.
את הניידים כיבינו בכניסה למחלקה, וכעת כשיצאנו מהחניה של בית החולים לכיוון המשרד, ההתראות על הודעות נכנסות לא מפסיקות להגיע.
"אני לא מאמינה!" אני קוראת למקרא ההודעה מטרה, "הזוגיות שלנו מרוחה בכל אתרי הרכילות. מסתבר שהצלמים בבית הקפה גילו אותך. אני מניחה שגם ההתראות שלך עוסקות בזה."
כריס נאנח. "אני שונא את מדורי הרכילות, אבל הפעם נספק להם את זה. כשנגיע לבניין נבקש מהשומר שיצלם אותנו יחד. אני סומך עלייך עם הקשרים שלך שהתמונה תגיע ליעדה. בואי נחשוב אלה מילים יתווספו לתמונה." הוא מקמט את מצחו בדיוק כפי שהוא עושה כשהוא עובד על מסמך מסובך.
"הזוג הלוהט כריס וסול.." אני מתחילה להכתיב את הנוסח. הוא מתחיל לצחוק. הצחוק שלו כל כך מדבק שאני דומעת מרוב צחוק.
"פשוט תוסיפי את השמות שלנו ותכתבי משהו כמו שאנחנו כבר לא מסתירים את הזוגיות או, מוציאים אותה לאור או.. תמצאי כבר משהו, למרות שמה שבאמת הייתי רוצה שיכתב הוא שאת בחירת הלב שלי."
"אתה מבין שעכשיו נחשפתי וזה יגיע לקליפורניה. אני אצטרך לשלוח את זה גם ל'קריסטל', אוףףף." לא האמנתי שזה יקרה כל כך מהר.
"את לא חייבת סול." הוא ממש לא מבין את התגובה שלי. אני חייבת להסביר לו.
"בקליפורניה לא יודעים לאן נעלמתי. לא רציתי שידעו מה קורה איתי עד שאסיים את החקירה שלי בקשר למה שקרה עם משרד עורכי הדין של אבי החורג," אני מסבירה לו, "אני כל כך מאושרת שאני איתך וזה מה שחשוב ומצידי שכל העולם ידע על זה."
השומר נענה לבקשתנו ויוצא לצלם אותנו. אני מעבדת את התמונה ומוסיפה לה את המילים.
עורך הדין כריסטופר ברוקלין לא מסתיר עוד את הזוגיות החדשה שלו עם סול ברנרד ילידת קליפורניה.
אני מראה לכריס את מה שכתבתי והוא מאשר את תוכנה. "רק שלי תשלחי את התמונה במלואה.," הוא מבקש.
אני שולחת את התמונה לורד של ניו יורק ולקריסטל, שתי הריכלאיות שמהן קיבלתי מידע בעבר. כמובן שאני שולחת להן את ההודעה ממספר חסוי ובשם הבדוי שלי.
"אני יודעת שהתפרסמה תמונה של הזוג, אבל הישגתי לך טובה ממנה ועם השמות של הזוג."
כעבור זמן קצר טרה מתקשרת. "אני גאה בך. את תמיד יודעת לפתור את הבעיות בדרך הטובה ביותר,"היא מחמיאה לי.
"זה דווקא היה רעיון של כריס." מה שנכון. הקרדיט מגיע לו. "הוא שונא את כל ההתעסקות בחייו הפרטיים. רק שהפעם אני חושבת שהוא חש הקלה שכולם יודעים ויותר לא יתעסקו בו. גם אני מרגישה הקלה. לא יכולתי למנוע את זה שמתישהו זה היה מתגלה גם בקליפורניה."
אנחנו נפרדות ואני מתחילה את היום במשרד. אני שקועה בעבודה, עונה על מיילים ומשאירה את הנייד על שקט.
אני מופתעת לראות את ליב שנכנסת לחדרי. "מה השעה?" אני שואלת מבולבלת.
"הקדמתי," היא עונה לי, "אני רוצה לצלם את הזוג המלכותי. למה לא חיכית עם התמונה לפגישה שלנו?" היא מעמידה פניי נעלבת.
"כי זו הייתה תמונה 'גנובה' כמענה לתמונה שצילמו אותנו בבית הקפה," אני עונה ברצינות.
"אני מתפלאת על הורד שהיא לא יודעת עדיין מי את," היא אומרת.
"כי אולי אני מתוחכמת ממנה?" אני עונה ומבט של התנשאות על פניי.
"זה דווקא נשמע לי הגיוני, ילדת קליפורניה שכמוך. נו קחי אותי אליו," היא אומרת פתאום חסרת סבלנות.
אני קמה והולכת איתה לחדרו של כריס. הוא לא נמצא בו.
"הוא אמור היה להיות פה," אני אומרת לה כשאנחנו חוזרות לכיוון החדר שלי.
"מישהי מדבר עליי במקרה?" אני שומעת את קולו של כריס מאחוריי.
הוא נושא בידיו שתי כוסות קפה ופניו מסתבר היו מועדות לחדרי.
"השומר בכניסה נלחץ כשראה אותך אוליביה. הוא יודע שאת צלמת וחשב שאולי באת לגנוב תמונות שלנו," הוא משתף אותנו בכך שהוא יודע על בואה, "ניכנס לחדרי?"
אנחנו סבות על עקבותינו ונכנסות לחדר של כריס. "הסיפור הזה כל כך לא לרוחי. אני מניח שראית את כותרות הבוקר."
"למרות שאני צלמת אני לא אוהבת לקרוא את מדורי הרכילות. טרה סיפרה לי על כך. זה מדהים איך יש לה מין חוש כזה להסתכל על כותרות ברגע הנכון. גם היא לא מכורה למדורים האלה."
"אני מקווה שסיפקנו להם מה שהם רוצים וכעת יהיה לנו שקט מהם. ומה עושה המצלמה הזו בידייך כעת?" שואל כריס.
"רצית להכין לכם אלבום קטן של תמונות אומנותיות, לא כאלה שנחטפות מכם במקומות ציבוריים. אני אוהבת לצלם זוגות בחייהם האמיתיים, לא כשהם עומדים לפניי כדוגמנים," עונה לו ליב ומושכת את כתפיה.
"בואי אלי ילדונת," כריס מושיט את ידו אלי, "בואי ניתן לה להנציח את הזוגיות שלנו. אני לא צריך לאמר לך ליב שהיא לעינינו בלבד."
ליב מצלמת אותנו בזמן שאני יושבת על כריס. האופן שהוא מביט בי בהחלט מלא רגש, ובדיוק את זה היא תופסת.
היא מסיימת, עורכת את התמונות ושולחת לי אותם.
"ואם אני כבר פה איתך," היא פונה לכריס ומבט סקרני על פניה, "אני מניחה שיש לך מה לספר לי על קנדי וינטר."
"הוא גבר מקסים, מוכשר בטרוף, כייף להיות איתו. כמובן שאני רואה אותו מעיניו של גבר. הוא אלפא כמוני," הוא מחייך, "שלא נותן את הלב שלו. אבל כשתגיע האחת הנכונה, וצריך רק אחת כזאת, אני מבטיח לך שהלב שלו יפתח. אני מדבר מניסיון."
"אתה באמת חושב? כי נראה לי שהוא מעוניין רק ב… אתה יודע," היא תולה בו מבט כזה של אחת שרוצה לשמוע שהיא טועה.
"קחי עיצה ממני. אמנם עיצה של גבר, אבל בכל זאת אני מאמין שהיא תהיה לך עיצה שווה. אף פעם אל תחשפי את כל הקלפים שלך מייד, גם אם נראה לך שמי שמולך מנגן את אותם תווים, את אותה מנגינה.
אני מודה שמקרה כמו של סול ושלי הוא נדיר. היא הפשיטה אותי מהחומות שלי מהר מאד. מה את מחייכת ילדה יפה שלי?"
"הייתי צריכה מקום להרגיע את הלב שלי. החומות היו מפריעות לי לו היו שם," אני עונה לו בביישנות. אני מרגישה נבוכה לדבר איתו שיחה כזו אישית ליד ליב.
הוא מצמיד אותי אליו. "אני פה איתך," הוא לוחש לי ואז מפתיע אותי עם נשיקה רכה וארוכה. גם אותה מתעדת ליב.
"אתם זוג מקסים," אומרת לי ליב וקמה, "אבל עכשיו בואי תאכלי אותי. אני מתה מרעב."
"אני ארד איתכן ואסע לבית החולים," אומר כריס, "ואתן תהננה לכם אחת מהשנייה. אני מפקיד בידייך את האוצר הגדול ביותר שלי."
אני נמסה מהמילים שלו ועדיין מחכה לשלושת המילים שהן חשובות לי בעולם.
כריס
אני נפרד מהן ונכנס לרכב שלי. אני משחרר אנחה גדולה. אני כועס על עצמי שאני לא מסוגל לאמר לה כמה אני אוהב אותה. מילים שנשפכות ממני בלי לחשוב כלפיי בני המשפחה שלי, אפילו אד וויל.
אם הייתי חווה אהבה נכזבת אני מבין שאני נזהר. אני רואה את הצמא בעיניה, את השאלה בהן ואני לא מסוגל עדיין לאמר אותן.
מה דפוק בי??
האישה הזו נותנת לי את כל הנשמה שלה. אני מרגיש שהיא שמה אותי לפניה. העניין הזה שהיא לא מסתכלת בעיניים חמדניות על הבית שלי היא רק משל לכל הראייה שלה על החיים, ועל איך שהיא מסתכלת עליי.
כל דבר שהיא מקבלת לא מובן מאליו. אני נזכר במבט שלה בבית הקפה כשאמרתי לה שתשב ואני אזמין. היה לה ברור שאני עושה זאת כדי לא להתווכח איתה על מי ישלם. אני יודע שהיא התקשתה להתאפק כדי לא להגיב.
לו ידעה שאני רוצה לקנות לה את כל העולם, כל מה שהיא רק חולמת עליו.
אני מניע את הרכב ויוצא לכיוון בית החולים. אני לא מרוכז בנהיגה וברגע האחרון אני עוצר כשהאור ברמזור מתחלף לאדום. לשימחתי הרכב שמאחוריי שמר מספיק מרחק ולא נכנס בי.
הנהג מוציא את הראש מהחלון. "איפה הראש שלך?" הוא צועק בקול רם וגורם לכולם להסתובב לכיווני.
אני לא מגיב לו. 'במי? באישה שלי' אני ממלמל לעצמי.
השעה שעת צהריים ועדיין שעת הביקור בעיצומה. אני צריך להסתובב כמה דקות בחניון העמוס, ולמזלי אחד הרכבים יוצא בדיוק כאשר אני לידו ואני מספיק לתפוס את החנייה למורת רוחם של שאר הנהגים.
אני עולה ללובי כדי לתפוס מעלית. כאשר המעלית נעצרת בקומת הכניסה ואני עומד להיכנס אליה, יוצאת ממנה טרה.
"כריס, מה אתה עושה פה?" היא שואלת. רק אז אני מבחין בה.
אני נשאר במקומי. "סבתא שלי נשארה בלילה להשגחה. הבוקר מצבה הרבה יותר טוב," אני עונה לה, "ואת?"
"ידיד שלי נפצע הלילה בתאונת אופנוע. אני די אשמה בה. הוא עזב כועס בגללי," היא אומרת והצער ניכר על פניה.
"הוא בסדר?" אני מתעניין. היא בהחלטת נראית אכולת חרטה.
"כן. שבור קצת אבל העובדה שבאתי לבקר אותו עודדה אותו," היא עונה לי מבויישת.
"את בסדר?" אני שואל, "אני יכול לעזור לך במשהו?"
"תודה כריס. אני ממש מעריכה את ההצעה שלך. למדתי את הלקח שלי. הייתי קשוחה איתו מידיי. אבל אני בסדר. אני לא יודעת מה היה קורה לו היה קורה לו משהו."
אני רוצה להניח עליה יד מנחמת אבל לא יודע איך זה יתפרש, לכן מכניס את הידיים לכיסים.
"אני יכול לשאול אותך משהו בקשר לסול?" אני שואל ומייד מתחרט.
היא מביטה בי סקרנית. אני רואה שהיא נלחמת בעצמה.
"רציתי לדעת אם את יודעת מה היא רוצה הכי בעולם?" אני רואה את כל המתח שנאגר בכתפיה מחשש למה שאשאל אותה, מתפוגג.
"כלב רועה בלגי שחור," היא צוחקת, "לרגע חששתי מהשאלה שלך."
"תבטיחי לי שהשאלה שלי נשארת ביננו," אני מבקש. מהמבט בעיניי היא מבינה שזו יותר הוראה מבקשה.
"היא כל כך תשמח. מאז שהיא ילדה זה היה החלום שלה," היא אומרת בהתרגשות.
אנחנו נפרדים ואני נכנס למעלית עם חיוך. 'זה החלום שלך ילדה יפה שלי?'
אני מגיע למחלקה של סבתא ורואה שאימא שלי יושבת בחוץ בפנים רציניות. הלב שלי מחסיר פעימה. העיניים שלה מצומצמות ונעוצות בנקודה דימיונית לפניה.
אני מניח יד עליה ומתכופף לעברה. "הכל בסדר אימא?"
"כריס, בן שלי, אני עייפה זה הכל," היא עונה לי בקול עייף "לא ממש ישנתי הלילה. אני לא רגילה לישון בלי אבא, וגם המחשבות על אימא שלי הקשו עליי לישון."
"למה את בחוץ?" אני שואל. לא ברור לי מה הקשר בין העייפות לכך שהיא לא בחדר.
"אבא איתה. היא יושבת על הכיסא ומסדרים לה את המיטה," היא עונה מרחפת, ואני עדיין לא מבין. 'מתי אבא חזר לפה?'
"היי סבתא," אני נכנס בחיוך לחדר, "את נראית נפלא."
"ילד שלי. תמיד יודע לאמר את הדבר הנכון," היא אומרת.
"סליחה," אומרות האחיות, "אולי אפשר לבקש שתחכו בחוץ. אנחנו עומדים להחליף לה את הבגדים וזה לא נראה ראוי."
אני יוצא עם אבא מהחדר.
"אימא אני יורד עם אבא למזנון. הם מחליפים כעת לסבתא את הבגדים. את רוצה משהו?" אני שואל אותה בקול רך.
"קפה יהיה נחמד," היא אומרת לי בחיוך רפה.
"בסדר גמור," אני אומר ופונה עם אבא ממנה.
"אני רואה את הדאגה בעינייך. אימא הייתה חזקה עד ששלחתי אותה לישון. היא ההתפכה מצד לצד בלילה ושלחה לי כל הזמן הודעות. כל הפחדים פרצו כשהייתה לבד. הייתי צריך לשכנע אותה שאני לא מסתיר ממנה דבר.
היא פשוט התישה את עצמה. זה כל הסיפור."
"למה לא אמרת לי שאתה כאן?הייתי בא איתך," אני שואל את אבא. "יכולנו לנסוע ברכב אחד. זה ממש סיפור למצוא פה חנייה."
"ראיתי שמישהי מצלמת אתכם ולא רציתי להפריע," הוא עונה ומושך בכתפיו.
"זה היה משהו ספונטני לגמריי. היא נפגשה עם ליב כדי… לא משנה פגישת בנות. גם ליב מקליפורניה. היא צלמת וסתם השתעשעה עם המצלמה מולנו. זו הייתה מתנה בשבילנו, התמונות לא לפירסום."
"האמת שרציתי כמה דקות איתך לבד. אני חושב שכדאי שתתכנן נסיעה בקרוב לקליפורניה. עברתי על הדוחות שלך ויש פריצת דרך ממש גדולה. אתה עושה עבודה נפלאה.
החלטתי לא לדבר איתך ליד האחים שלך. גם כך אני מנסה להקטין את התרומה שלך לחברה. אני חושב כריס שהגיע הזמן לשלב הבא. לצערי הם בוחנים אותך לא מעט," אבא בוחן את תגובתי.
"אני שמח שהעלית את הנושא. חיפשתי זמן מתאים לדבר איתך על כך. הכנתי ניירת להקים חברה ברוקלין משרד עורכי דין – חוף מערבי. מה דעתך?" עכשיו תורי להמתין לתגובתו.
"אתה כל כך הבן שלי. אני שומע את המילים שלי יוצאות מפיך. אתה מבין למה אתה כל כך יקר לי? כי אתה מבין אותי יותר מכולם," אני מרגיש את המבט הקשוח שלו מתרכך.
"בכל מקרה אני מתכוון להתחיל בקטן. לא להקים מייד משרד גדול, אלא לשכור חדר כפי שכבר דיברנו, וכשיגיע הרגע אני אחליט איך לפעול," אני מסביר לו את התוכנית שלי.
"וגם בזה אתה שונה מהאחים שלך שוודאי היו דורשים מיד לשכה, מזכירות ועורכי דין תחתם. ואיפה סול בכל זה?"
"זה לא ברור? קליפורניה היא הבית שלה. כאשר אמצא בדיוק מה שאני מחפש אני אביא אותה אליי. אני חושב לנסוע בראשון בלילה ולחזור לסוף השבוע. אני מניח שעד אז כבר אדע לאן פניי מועדות. יש לי כבר כמה הצעות למשרד ואני צריך לראות אותן בעיניי.
ביקשתי מסול שתעזור לי עם החשבונאות. זה גדל בקצב מהיר משציפיתי. אולי כי הכל תלוי בי. אני רוצה לבנות אימפריה בשבילה. אני רואה בה את הנצח שלי."
"היא יודעת מה אתה מרגיש?" שואל אבא את שאלת השאלות.
"אני לא יכול להסביר לעצמי, איך אסביר לך למה אני מתקשה לבטא במילים את מה שאני מרגיש. אולי כי אני כל כך מוצף מרגשות. אף פעם לא הרגשתי כך."
"חשוב שתדייק אותם לעצמך. המבטים שעוברים ביניכם מראים שיש ביניכם קשר מאד מיוחד. היא אישה מאד מיוחדת. היא סקרנית וחכמה. ההתנהלות שלה מאז שסבתא אושפזה מלמדת המון עליה." אני לא רגיל לשמוע את אבא מדבר כך, "יש משהו שרציתי לשאול."
"כן דאדי," אני סקרן מאד.
"של מי היה הרעיון לשלוח תמונה שלכם בכניסה לבניין?"
אני צוחק. "הרעיון היה שלי, הביצוע שלה. כלומר לא של סול אלא מישהי מסתורית."
"רעיון גאוני. אני מקווה שזה יוריד מעליכם את הסקרנים," אומר אבא.
"נראה לך? עד שלא יראו אותה עם טבעת על היד הם לא ירפו. אני מבטיח לך שאני כבר חושב על זה. אני יודע שהיא האחת."
פתאום אני מרגיש געגועים אליה. הגוף שלי מתעורר רק מהמחשבה עליה ואני חייב להתאפס מייד.
