on
אפריל 6, 2022
כריס ניו יורק 117

כריס

ארבע בבוקר.  אני מתעורר מוקדם מהרגיל. סול ישנה מאד לא רגוע הלילה. אני מחייך לעצמי שאולי הייתי צריך בכל זאת לעשות איתה אהבה כדי שתרדם רגועה.

אתמול היא התחילה את השבוע השלושים ושבע להריונה ואם לא הייתי יודע לא הייתי מאמין. האישה היפה שלי לא נחה דקה.

אתמול אחרי ארוחת הערב היא הגיעה הביתה והחליטה שהגיע הזמן לסדר את השידות של הבנים אחרי שליאונה כיבסה את כל הבגדים שלהם.

רציתי לעזור לה, אבל היא דחתה את עזרתי. גם למאיה אמרה שהיא מסתדרת ואם היא רוצה לעזור אז שתגיש לנו חטיפים בזמן שאנחנו צופים במשחק.

אני אף פעם לא מתעורר מוקדם כדי ללכת לשרותים, אבל כנראה חוסר השקט של סול דבק בי וגם אני לא ישן טוב.

אני מזיז אותה בעדינות ממני, ויורד בשקט מהמיטה. אני נכנס להשתין כאשר אני שומע את סול בוכה.

"כריס אל תעזוב אותי," היא ממלמלת.

אני רוצה לחזור אליה, אבל דווקא עכשיו השלפוחית שלי מתרוקנת לאט ואין לי דרך לזרז אותה.

"אני פה, לא הלכתי," אני אומר לה בשקט כיוון שאינני יודע אם היא ערה או לא.

"אני צריכה אותך אהוב שלי," היא ממלמלת.

סוף סוף אני מסיים, רוחץ את ידיי מהר וניגש אליי.

"אתה לא יודע כמה זה כואב," היא אומרת.

"מה כואב לך ילדה יפה שלי," אני משתדל לדבר ברוגע כדי שתרגע.

"אני צריכה אותך עכשיו עירני," היא אומרת.

"אני כאן איתך," אני אומר לה ועוד לא קולט.

"תעזור לי לקום," היא מבקשת והדמעות מעיניה זולגות. כבר התרגלתי לרגישות שלה בימים האחרונים.

היא קמה מתנשמת בכבדות. "תתקשר לליאונה שתבוא," היא מבקשת.

"סול ארבע בבוקר," אני אומר לה.

"וגם למיילדת ולד"ר בריאן," היא ממשיכה, "בקעו לי המים."

"למי להתקשר קודם?" אני שואל אותה. אני חייב להתאפס. כל מה שהיא תרגלה אותי פתאום מתערבב לי בראש.

"ליאונה. תגיד לה שתבוא. היא יודעת מה לעשות," היא אומרת לי ושוב מתנשמת, אלא שהפעם היא אוחזת חזק בידי ולא מאפשרת לי לזוז.

אני נושם עמוק ומתקשר לליאונה. היא עונה מייד. "תבואי אלינו," אני מבקש.

אני מתקשר לד"ר בריאן. "אני בדרך. תמדוד לה את הצירים."

"סול איך מודדים צירים?" אני שואל אותה, משתדל לשמור על קור רוח.

"תסתכל על השעון…תרשום מתי מתחיל ציר…" היא מתנשפת, "וכמה זמן … כמה… הוא נמשך."

אני מאבד קשר עם הזמן, אבל פועל לפי ההוראות של סול.

אני שמח שלליאונה יש מפתח והיא יכולה להיכנס בלי שאפתח לה. אני שומע אותה ממהרת במעלה המדרגות לחדר השינה שלנו. היא נכנסת ומביאה כמה מגבות גדולות.

"סול תגשי להתרוקן. אנחנו איתך, אל תחששי," היא אומרת.

"אני אכנס איתך," אני אומר לה ונותן לה להשען על זרועי.

"זה ממש קרוב," היא לוחשת לי, "עוד מאד תוכל להיפגש עם הבנים שלך," היא מחייכת אליי חיוך קלוש, "אבא כריס, כמה חיכיתי לרגע הזה."

כשהיא חוזרת למיטה, היא כבר מרופדת במגבות, והמיילדת כבר מכינה את החדר ללידה.

אני מביט איך הפך חדר השינה השקט שלנו לחדר לידה מאולתר.

"בואי נבדוק אותך," אומר בריאן שרק עכשיו אני שם לב שגם הוא כאן.

"אני אומר לך כריס, אין נשים כאלה. סול מוכנה ללידה. אני לא מאמין. בדרך כלל לידה ראשונה לוקחת שעות. ממתי אתם ערים?"

"אני ערה שעתיים," אומרת סול ורק אז אני מבין שהקולות שהשמיעה לא היו מתוך שינה.

"בציר הבא תתחילי ללחוץ," אומר בריאן ומסביר לה מה עומד לקרות. אני לא מסוגל להתרכז. מה שעובר לי בראש כעת הוא שהלוואי שהייתי יכול לקחת את הכאב עליי.

שקט משתרר מסביב ורק הנשימות של סול נשמעות. "יופי סול, הראש בחוץ. בציר הבא תחזיק את האוויר ותלחצי. אתה רואה כריס את הראש?"

אני מרגיש שאני נחנק מרוב התרגשות. ואז מגיע הציר וסול לוחצת ללא הפסקה, וקול בכי ממלא את החדר.

"חשוב מאד לשים את התינוק ישירות על העור," מסביר בריאן ואני עוזר לסול להסיר ממנה את חולצת השינה שלה.

"גם אתה כריס," הוא אומר לי.

"תראה אותו, הוא כל כך דומה לך. זה כאילו שאני מחזיקה אותך תינוק בזרועותיי," אומרת סול והדמעות זולגות ממנה.

"בוא כריס, תחתוך לבן שלך את חבל הטבור," אומר לי בריאן.

אני מביט המום על המספרים שהוא מגיש לי. "אתה רציני?" אני לא מתאפק ושואל.

"אל תפחד. תחתוך," הוא אומר לי. אני עושה זאת בחשש, אבל מצליח.

כל אותו זמן המיילדת עומדת ליד סול ומנקה את התינוק.

"אפשר כבר לדעת איך קוראים לו?" שואלת ליאונה בזמן שהיא מעבירה את בני הבכור לידי.

"תכירו את ריף ברוקלין. הבכור לבית סול וכריס ברוקלין," אני אומר בקול חנוק מדמעות.

אני מניח אותו על החזה החשוף שלי ומרגיש אושר גדול.

"תראי אותו. נכון שהוא מדהים?" אני אומר לסול ומסתכל עליה, אבל רואה שהיא שוב מתנשמת.

אני מסמן לליאונה שתקח את ריף מידי ומתרכז שוב באישה היפה שלי.

"זה קרוב סול," אומר בריאן, "תחזיקי מעמד."

"קל לך לדבר," היא עונה לו.

בריאן צדק. תוך דקות ספורות יוצא גם קאי לעולם.

"את ממש גיבורה," אומר בריאן לסול. "זאת הייתה לידה מהירה ומתישה. הילדים במשקל סביר ונראים בסדר גמור."

"כריס, כשסול תרגיש שהיא מסוגלת אתה יכול לתת למשפחה להיכנס."

"מותר לי לשטוף את עצמי?" שואלת סול לאחר שמסיימים לבדוק אותה.

"אני אבוא איתך," אני אומר לה ולא מחכה לתשובתו של בריאן.

סול מהססת. "אתה יודע אני.."

"אני בעלך אישה יפה שלי. שוב דבר לא יכול להפריע לי כשזה קשור אלייך."

"אתה מאמין שאתה אבא? עד עכשיו זה היה רק בגדר חלום אבל עכשיו זה באמת הדבר האמיתי."

"את כל כך מדהימה אישה יפה שלי. הכינו אותי לתרחיש שונה ממה שקרה. 'היא תצעק ואולי גם תקלל את העולם, אבל התוצאה שווה את זה,' אמרו לי. הייתי צריך לדעת שאת שונה."

"אין לך מושג כמה זה כאב, אבל חשבתי עליך. רציתי שתהיה גאה בי," היא עונה בזמן שהיא שוטפת את עצמה.

היא יוצאת ערומה מהמקלחת ומחייכת. "אתה עדיין חושק בי?" היא שואלת בהתגרות.

"מנוולת," אני מסנן. אני חייב להסיט עיניי ממנה. גם כעת היא מסוגלת לעורר אותי בשניה.

אנחנו חוזרים לחדר. אימא מחזיקה את אחד הבנים ומריה, סבתא של סול, את השני.

"הבכור אצל סבתא מריה," אומרת לי אימא.

"קוראים לו ריף. יש בשמו את אותיות שמו של רפאל, סבא שלו."

"ואח שלו הוא קאי. בחרנו להם שמות שקשורים לאוקיינוס," אני מסביר לאימא.

אני מעיף מבט על המיטה ורואה שהמצעים עליה הוחלפו, והחדר כבר שוב מסודר. אני מוביל את סול לשבת על מיטתנו והיא מבקשת שיביאו לה את ריף.

"בדקתי אותם," אומר לי בריאן, "הכל נראה בסדר גמור."

"אם כך נתראה עוד חצי שנה," אומרת סול.

"למה חצי שנה?" שואל בפליאה בריאן.

"כשהתינוק של פול יוולד," היא עונה לו.

"על מה את מדברת סול?" הוא שואל ובוחן את מאיה.

"על קארינה," היא עונה.

"קארינה לא בהריון," הוא עונה.

"מה זאת אומרת היא לא בהריון?" שואל פול, "אתה רוצה לאמר לי שהיא לא הייתה אצלך?"

"היא הייתה אצלי לפני חודשיים. התקנתי לה התקן תוך רחמי. היא אמרה שאיננה רוצה ילדים," הוא עונה לו ולא יודע איזה סערה חולל.

"אז כל התקופה הזאת היא שיקרה לי," אומר פול.

"אתה צריך לשמוח שהיא לא בהיריון ועכשיו אתה חופשי לגמרי ממנה," אומרת לו סול. למרות שהיא מותשת אחרי הלידה, היא עדיין קול ההיגיון.

"סול צודקת, אח קטן. לא באמת רצית ילד ממנה," אני אומר לו.

"את מבינה מה זה אומר?" הוא פונה למאיה, "זה אומר שכאשר יאיר היום תתחילי לתכנן את החתונה שלנו, ואני לא מתכוון לחכות הרבה זמן עד שזה יקרה."

אבא נכנס לחדר ומחפש בעיניו את הבנים. "אתה יודע כריס יש כמה ארועים חשובים בחייו של גבר. האחד מהם כשהוא בוחר אישה לבנות את חייו איתה, והשני כשהוא הופך להיות אבא.

אתה יודע שהייתי שמח באותה מידה גם לו היו לך בנות, אבל אינני יכול להתכחש לעובדה שאני מתרגש מכך שהבאת לעולם את אלה שימשיכו את שם משפחתינו.

זה מדהים כמה הם דומים לך, ואני יודע שתהיה להם אבא נהדר."

סול

אני לא מאמינה שאני אימא. אני לא מאמינה שאני אחרי הלידה.

"אני חייבת לנוח," אני לוחש לכריס, ומבקשת שיביא לי את קאי.

ליאונה מסדרת את העריסה שלהם ליד מיטתי ויוצאת בשקט מהחדר.  כולם עוזבים פרט לפול ומאיה.

"אני יכולה להביא לך משהו?" שואלת אותי מאיה.

"את לא תאמיני אבל אני ממש רעבה," אני עונה לה ומערסלת את קאי.

אני מניקה אותו בזמן שכריס יושב על המיטה ומסתכל בנו בהערצה. פתאום עיניו מתמלאות דמעות והוא מניח את ראשו על כתפי.

"היו לי כל כך הרבה פחדים שיקרה לך משהו, שההריון לא יסתיים בטוב. לא פחדתי בגללי, פחדתי בגללך. את העולם שלי אל תשכחי זאת אף פעם," הוא אומר לי.

"גם אתה אהוב שלי. אתה לא בתחרות איתם. הם הדובדבן שלנו," אני אומרת ובוחנת אותו.

"אל תלכי לשם אפילו. אין בי טיפת קינאה בהם. אני מאושר שהבאנו אותם לעולם. אני כל כך אוהב אותם," הוא אומר מייד.

 קאי מסיים לינוק ונרדם. "תחזיר אותו לעריסה?" אני מבקשת. אני מרגישה מותשת.

כריס לוקח ממני את קאי ואני רואה אותו מגניב מבטים לחזה שלי. "אפשר לאמר שחל בך שינוי," הוא מחניק חיוך.

"איך הולכת ההנקה?" הוא שואל ועיניו שוב נמשכות לגופי.

"בסדר," אני אומרת ומפהקת.

כריס מושך אותי לחיבוק, אני מניחה ראשי עליו ונרדמת מייד.

מתוך שינה לא שינה אני שומע אותו אומר למאיה שתשאיר את המגש עם האוכל על השולחן בפינה.

"תודה על הכל. אני רוצה שהיא תישן כמה שיותר. זאת הייתה לידה מאד אינטנסיבית והיא חייבת לאגור כוחות," אומר כריס.

אני נשארת עם עיניים עצומות ומודה לו על המילים.

אני מחכה לשמוע שדלת הכניסה נסגרת . "תודה שאתה דואג לי," אני אומרת לו מנומנמת, "אני זקוקה לשקט כעת, ולך בתוך השקט שלי."

סולsvenjaschuerheck.com

פול

אני מלא רגשות. אני מאושר שהלידה עברה בשלום.

"הילדים כל כך דומים לכריס שזה מדהים," אני אומר לאבא, "לא חשבתי שאני אומר את זה אבל אני מבין היום כמה חשוב שיהיה מי שישא את השם שלנו."

"אני כל כך נרגש. פתאום הכל כך מוחשי. זה לא שלא ציפינו לבואם, אבל הרגע שאתה רואה אותם בעיניך עושה את כל ההבדל.

אני מעריץ את סול. לא שמענו בחוץ כלום אלא את הבכי של התינוק, של שניהם.  הילדה הזאת גורמת לנו כזה אושר," אומר אבא.

"שמעת את החדשות בקשר לקארינה?" אני שואל.

אבא מביט בי במבט אטום.

"אתה יכול לחייך. היא סיפרה שהייתה אצל ד"ר בריאן רק לא סיפרה כי איננה בהיריון. אתה לא יודע כמה אני מאושר. שום דבר לא עומד כעת ביני לבין מאיה. אני מתכוון לשאת אותה לאישה בקרוב," אני אומר לאבא.

"עכשיו אני יכול לאמר לך שכל כך לא רציתי שתהיה קשור אליה. אני מאושר לשמוע את הבשורה המשמחת. אין ספק שמאיה היא האישה הנכונה עבורך," עונה לי אבא, "אני מציע שנשאיר אותם לבד. אימא תישאר פה למקרה שסול תזדקק לעזרה."

אני מביט על אימא שמנמנמת על הספה וניגש לכסות אותה עם שמיכה.

 אנחנו הולכים לבית האחוזה. ארוחת הבוקר כבר בעיצומה.

"תצטרפו אלינו?" שואל פייר.

"בשמחה," אני עונה לו.

"הילדה אכלה?" שואלת ליאונה שדאגה להכין לסול וכריס את ארוחת הבוקר.

"היא נרדמה," עונה לה מאיה, "השארתי לה את המגש שהכנת על השולחן, כך ביקש כריס."

"והיא לבד כעת?" שואלת ליאונה באיפוק.

"ג'ורג'ינה איתה. גם היא נחה כעת," עונה לה אבא.

"אני לא יודעת אם אתם מבינים כמה אנחנו נרגשים שהם קראו לבכור ריף. אני מרגישה שרפאל חוזר אלינו, למרות שריף דומה לכריס שתי טיפות מים," אומרת מריה בהתרגשות.

"אני יודעת שהם לא זהים, אבל איך מבחינים ביניהם?" שואלת מאיה.

"יש להם צמיד על היד שמזהה אותם," אני אומר בידענות.

כולם מסתכלים עליי.

"אני שאלתי את בריאן את אותה שאלה וזאת התשובה שקיבלתי," אני עונה להם.

"סבתא," אני פונה למריה שפניה זורחות כשאני מכנה אותה כך, "רציתי לבקש שתמצאי לנו תאריך לחתונה."

"איזה יופי פול. אני כל כך שמחה לשמוע. אני רק צריכה לדעת בערך מתי," היא עונה לי.

אני צוחק. "טוב, אני לא כריס. אני, אנחנו, יכולים לחכות. אני רוצה שסול תתאושש מהלידה, למרות שכמו שאני מכיר אותה היא תתנהג תוך כמה ימים כאילו לא ילדה."

"אני כבר אביא את ספר האירועים ונבחר יחד," אומרת מריה וקמה מהשולחן.

אנחנו ממשיכים לאכול בשקט כשידה של מאיה מגששת אחרי שלי. "אתה באמת מתכוון לזה," היא לוחשת לי.

"הבטחתי לך מתוקה שלי שאני רציני. את האישה שלי," אני עונה לה ורואה את הדמעות בעינייה.

את השקט מפר צלצול הנייד שלי. אמנם עבורינו זה יום מיוחד במינו, אבל בחוץ החיים שוקקים כרגיל.

אני מעיף מבט לשעון. יום העבודה כבר התחיל.

אני קם וניגש לראות מי זה היה. זאת הייתה קארינה. אני מתפלא, שכן היא דרשה שהקשר בינינו יעשה דרך סול.

אני מקשיב להודעה הקולית שהשאירה לי.

זאת קארינה.

סול מתעלמת ממני.

השארתי לה הודעה בעבורך.

היא כועסת ונשמע שהיא נובחת את ההודעה לתא הקולי שלי.

אני שולח הודעה לכריס.

אח שלי,

כשתוכל תבדוק בבקשה בנייד של סול

מה קארינה רצתה.

תודה.

אני עומד ומביט בנייד כאשר הוא מצלצל שוב.

'לא את שוב,' אני מסנן בשקט.

אני נושם לרווחה כשאני רואה את שמה של סול.

"החצופה ביקשה שאשלח לה אלפיים דולר עבור הוצאות.

התקשרתי אליה ואמרתי לה שהמשחק נגמר. אנחנו יודעים שהיא לא בהריון. היא אמרה שזה לא נכון.

אמרתי לה שנפגשתי היום עם בריאן והוא סיפר לי את האמת. כמובן שלא אמרתי לה מילה על הלידה.

הזהרתי אותה שאם היא לא תפסיק להטריד אותך אנחנו ננקוט נגדה באמצעים. כריס אמר שאם תרצה הוא יוציא לה מכתב.

ופול, אתה יכול ורצוי שתחסום את הגישה שלה אליך. לך תחגוג את האהבה שלך למאיה."

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם