לבסוף (אוגוסט 2021) מיני סדרות

לבסוף ג – הצד השני של האגם

on
אוגוסט 18, 2021

עַד שֶׁמָּצָאתִי

אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי

אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ

שיר השירים,

פרק ג', פסוק ד'

ליב

אנחנו פוסעים לעבר המזח. אני לא יכולה להסביר למה אבל צמיד הרגל עם הצדפים מעיק עליי. בעצם אני יודעת למה, אבל מתכחשת לזה. אני שונאת מתנות. הכל בגלל מה שקרה. אולי במסע הזה שתצטרפו אליי בשעה שאני חוצה את האגם,  תבינו.

"תקשיב," אני אומר לו, "אינני יודעת אפילו את שמך. אני לא חושבת שזה רעיון טוב שתצטרף אליי. אני הולכת למקום שאני הכי אוהבת בעולם, ולמקום שאני הכי פוחדת ממנו. אני יודעת שבשעה שמסתכלים עליי מבחוץ רואים רק את העטיפה של מי שאני, לא רואים את השדים שמתעופפים לי בפנים. זה מסע שאני צריכה לעשות לבד עם עצמי."

"דווקא בגלל המילים האלה אני נשאר," הוא עונה לי, "תרשי לי לספר לך משהו על עצמי. אין לך מושג כמה את מדוייקת. בחורות כמו החברה שלך מישל היו הטיפוס שלי. זה מה שהיה עד שהכרתי אותך.

את זוכרת איך העיניים שלי בערו כשהסתכלתי לתוך עינייך? באותו רגע הבנתי סוף סוף שזה מה שאני מחפש, את מה שראיתי שם בפנים. את חושבת שראיתי רק את הגוף המהמם שלך? לא. ראיתי אותך מבפנים."

"מעניין מה ראית," אני ממלמלת, "אתה באמת חושב שאפשר לראות את נפשו של אדם?"

"בבקשה תגידי לי שאת לא שופטת אנשים לפי החיצוניות שלהם," הוא אומר לי, "את לא נראית אחת שמתרשמת מהשעון היוקרתי שאני עונד. אני בספק אם בכלל ראית אותו."

אני מצחקקת במבוכה. "האמת היא שאני בהחלט שמה לב לחיצוניות של אדם. היא הרי מלמדת איך אדם מעריך את עצמו. אני תמיד אומרת ל… חברה שלי.. שהלבוש שלה הוא מה שמלמד איך להתייחס אליה."

"זה לא מדויק. הנה את לובשת שמלת טריקו קיצית על בגד הים הקטן שלך. את פשוט מהממת. אבל תראי את זו במדרכה ממולנו. היא לכאורה לבושה אותו דבר. היא אישה יפה אבל נראית איך לאמר… הבנת אותי."

"טוב, אני מסכימה איתך שמה שאתה מקרין מבפנים גם משפיע," אני אומרת, "אבל תסתכל על הגבר שהולך לידה."

"את רוצה לגרום לי לקנא?" הוא שואל, "הוא גבר מרשים בהחלט."

"לקנא? תראה איך הוא לבוש. אמנם אנחנו בעיירת נופש אבל הוא לבוש בגד ים וחולצת טריקו זרוקה שמאפילה על כל היופי שלו, והוא בהחלט גבר יפה."

"אז את כן רוצה שאקנא," הוא אומר, "ואני? אני לבוש אותו דבר. בגד ים וחולצת טריקו."

"ובכל זאת אתה נראה נפלא," אני עונה לו, "אתה מבין את ההבדל?"

"מה שאני מבין הוא שאני נראה נפלא בעינייך וזה כל מה שמעניין אותי."

"תודה שליווית אותי. אני אראה אותך במלון," אני אומרת לו.

"אז כל השיחה הזו על הלבוש נועדה להסיח את דעתי?" הוא שואל, "כי לא הצלחת. אני בא איתך."

"אתה עומד לשנות את דעתך עליי," אני אומרת לו, "לא חבל?"

"תסתכלי לי בעיניים," הוא מבקש, "את רואה שם ים חלק ללא גלים, ים מלא נצנצים של אושר?"

אני עושה כדבריו ושוקעת בכחול המדהים שלהן. אני מבינה למה הוא מתכוון. ביום ההוא שאחז בחוזקה בידי לא ראיתי את מה שאני רואה כעת.

"אני מבקשת סליחה על מה שיהיה," אני אומרת לו.

אבל אז אנחנו מגיעים למזח והשיחה נקטעת.

"ליבי!" קורא לעברי דניאל חברה של סאנדיי, "את נוסעת איתי?"

"אנחנו נוסעים איתך. אין לי ארנק אז אשלם לך אחר כך," אני אומרת לו.

"את רואה איך דברים מסתדרים לנו משמיים?" אומר דניאל, "כמה פעמים ביקשתי ממך שתפסיקי כבר לשלם לי? הרי לתושבים כאן זה שרות בחינם. ותחסכי ממני את המילים שאת כבר לא."

הוא סוקר ארוכות את מייקל. הוא בהחלט מתרשם ממנו.

"אני שמח לראות שאת לא נוסעת לבד. את תצטרכי תמיכה. תדעי לך שכולם שם," אומר דניאל, "אני דניאל, חבר של סאנדיי," הוא אומר לגבר שאיתי.

"מייקל אוקלנד," הוא עונה לדניאל. עכשיו גם אני יודעת איך קוראים לו.

"את ממהרת ליבי?" שואל אותי דניאל.

"ממש לא," אני עונה, "איש לא יודע על בואי."

"אז אני מניח שלא איכפת לך שנשייט לנו קצת ואראה לחבר שלך את פינות החמד של האגם שלנו," אומר דניאל וכך הוא עושה, "בינתיים תנשמי עמוק."  אני לא מגיבה על ההערה לגביי מייקל.

"היית קצת חיוורת," לוחש לי דניאל בשעה שהסיור מסתיים ואנחנו מתקרבים לגדה השנייה של האגם, "אני שמח לראות שהצבע חזר אלייך. הוא גבר מיוחד הגבר שלך, אני בטוח שהוא לא ייתן לאף אחד לפגוע בך."

המילים על מייקל שלא יפגע בי מקבלות עכשיו משמעות אחרת. אני לא יודעת מה הוא יחשוב עליי, אבל מרגישה שאני באמת חזקה יותר לידו.

דניאל מחנה את הסירה ליד המזח המוכר לי עד כאב. הוא קופץ מהסירה, וקושר את החבל לעמוד, מושיט לי יד ועוזר לי לרדת.

"תסמסי לי מתי לאסוף אותך ילדה," הוא אומר למרות שהוא מבוגר ממני בשנה אחת בלבד. "נעים להכירך מייקל אוקלנד, שמור לנו על הילדה."

אני הולכת לאורך המזח בצעדים כבדים. לצידי שביל האבנים המוביל לבית גדלים פרא שיחים שאיש לא טורח לגזום אותם, והם מאלצים אותי להזיז אותם כדי שאוכל להתקדם לעבר הבית.

כאשר אנחנו מגיעים לסוף השביל מתגלה לעינינו הבית. מי שרואה אותו מבחוץ מתפעל מיופיו. הוא צבוע ומתוחזק כהלכה.

**

אני יכולה לדמיין את השיחות של האנשים מאחורי גבו של אבי.

"מי היה מאמין שביתו של מייג'ור פלמר יראה כל כך מרשים? תראו איך הוא נראה."    

"נו מה הפלא. הרי בתו היא אדריכלית מפורסמת."

"בקשר אליה. מה קורה איתה באמת אחרי ש...?"

האם הם יודעים מה קרה שם בליל הסערה הגדולה?

**

"מה את עושה פה?!" אני שומעת את קולו הרועם של אבי מהמרפסת. הוא יושב ומתנדנד על כיסא הנדנדה ונראה שלא קם ממנו מאז שעזבתי.

אני אוספת את כל הכוחות שבתוכי. "באתי לבקר אותך דאדי," אני עונה לו בקול שקט.

"אז פתאום באמצע היום נזכרת בי ובאת מניו יורק לבקר את האבא המשוגע שלך," הוא אומר, "טקס הענקת המדליות יערך בעוד חמש דקות. פשוט אין לי כוח לקו.."

"מה שלומך דאדי?" אני שואלת.

"אז נזכרת פתאום שאני דאדי," הוא אומר לי בציניות, "חבל שלא זכרת את זה ביום שמק'מסטר היה כאן. אז לא קראת דאדי! אני לא מאשים אותך. הרי הדאדי שלך לא שווה כלום. הוא אפילו לא סמרטוט."

אני לא אומרת מילה על כך שנשארתי כאן שנים אחרי שקרה מה שקרה.

"אבא אתה לא אשם במה שמק'מסטר עשה לי," אני עונה לו עדיין בשקט.

"אני אשם?!" הוא צועק, "זו את אשמה. את פיתית אותו."

"אני אשמה??" הפעם אני כבר לא שולטת בעצמי, :ילדה בת אחת עשרה שלובשת פיג'מה של מיני מאוס נראית לך מישהי פתיינית?

הוא אדם חולה אבא. איזה גבר קורע בסכין חולצת פיג'מה ועליה ציור של מיני מאוס רק בגלל שהיא על גוף של בת?להזכיר לך אבא, עדיין לא היו בי שום ניצנים של אישה."

"בגללך הוא כבר לא חבר שלי!!" הוא צועק עליי, "את ידעת כמה הוא חשוב לי. הוא היה איתי במלחמה ההיא שאיבדתי בה את שפיותי. מה את מבינה בכלל. בשביל מה בכלל קמת לפתוח לו את הדלת?"

"אתה כנראה לא זוכר אבא איזו סערה השתוללה שם בלילה ההוא. הוא דפק על הדלת כמו משוגע. ואתה, עם כל הכדורים שאתה לוקח, לא היית מסוגל לקום מהכיסא  שלך. בדיוק כמו עכשיו. העובדה שאבא שלי לא יכול היה להגן עליי לא מצדיקה שהוא עשה מה שעשה."

אבא מסתכל עליי ורוצה לאמר משהו אבל מחפש את המילים.

"הגיע הזמן שתקשיב לי. אתה לא זקוק לכדורים האלה שמטמטמים אותך. אתה צריך להתחיל לחזור לעצמך."

"רצית לראות מי אני?" אני אומרת למייקל, "רוצה לדעת למה לא באתי לשחות, אז הנה לך." אני מושכת את השמלה שלי מעליי ועומדת לפניו עם הביקיני היפה שלי.

ברור לי שהוא לא מסתכל על הגוף המושלם שלי, אלא על דבר אחד. על הצלקת המכוערת, שגם חמש עשרה שנה אחריי, לא נעלמה.

"אז עכשיו אתה יודע. אתה רואה את ליב היפה והמוכשרת במערומיה. ולא על הבגדים אני מדברת."

*

אני מתיישבת על מדרגות העץ של המרפסת. פניי נעוצות באגם שאני כה אוהבת. מחשבותיי לוקחות אותי ליום ההוא חמש עשרה שנים קודם..

מייקל עומד מאחוריי. אני לא יודעת מה עובר לו בראש כעת. אני בטוחה שהצלקת המכוערת גורמת לו לדחייה. הוא כבר לא יראה בי את האישה היפה שאני כאשר הבגדים מכסים אותה. הוא שותק, ואני לא צריכה לשאול למה, אני מבינה.

אחרי שתיקה ארוכה אני מתחילה לספר לו את סיפורי. הדיבור קשה עלי ואני נאלצת לקחת הפסקות לעיתים תכופות. אני לא מסתכלת על מייקל ולא על אבא שלי. את הסיפור הזה אני מספרת לראשונה, אומרת את המילים שלא אמרתי מאז אותו לילה נורא.

*

אף פעם לא אהבתי את מופע הברקים שמדליק את השמים. הרעמים תמיד הרעידו את הבית. אמא שלי עזבה חודשיים לפני אותו לילה. היא לא יכלה לסבול יותר את העובדה שבעלה הפך מהמייג’ור יפה התואר והנערץ לגבר מרוסק נפשית.

היא לקחה איתה את אחותי ואחיי הקטנים. "זה אבא שלך, תטפלי בו," אמרה לי.

וכך בלילה ההוא שעזבה,נעלם כל מה שידעתי. נוצרה לי משפחה חדשה שבה שיחקתי את תפקיד האמא, האבא והמטפלת.

הייתי קמה מוקדם בבוקר מבשלת ומנקה. בדרך לבית הספר הייתי נותנת רשימת קניות בידיה של דיליה בעלת המכולת היחידה בצד הזה של האגם, וממשיכה ברגל ליום לימודים רגיל.

העזיבה של אמא עשתה לאבא רק טוב. היא לא הזכירה לו יותר את מי שהיה, לא היה מי שהתלונן בפניו כל הזמן, או רב איתו על כל דבר פעוט. היינו אבא ואני. בלילות אחרי ארוחת הערב היינו יושבים על המרפסת, זו שבה נמצא באורח קבע כיסא הנדנדה. הוא היה יושב על הכסא המתנדנד ומספר לי שעות על התופת שחווה, ואני הייתי מקשיבה לו בלי להוציא מילה מהפה, נותנת לו להוציא את כל הכאבים.

אחרי שבועות או חודשים הזמנתי רופא הביתה שיטפל בו. הכדורים עשו את שלהם והשקיטו את השדים שלו. וכשהם שקטו, פחתו גם הסיפורים והשתלטה השתיקה.

כל אותו זמן, אני לא הייתי קיימת. הקיום שלי היה רק עבורו. המייג'ור המשוגע ובתו הקטנה.

מעטים הם האנשים שפקדו את ביתו של אבי באותה תקופה. ביניהם היה גם מק'מסטר. לא שחיינו היו מאושרים, אך היו בהחלט נסבלים.

עד אותו לילה של הסערה הגדולה. הלילה שבו התפרץ לביתנו מק'מסטר.

אין לי מושג על מה היה הריב בינו לבין אשתו. הוא נכנס וצרח כמו משוגע שהנשים כולן אותו דבר. כולן זונות. ריח כבד של אלכוהול נידף מפיו והוא התנדנד וכמעט נפל. הושטתי יד לתמוך בו.

"תורידי את הידיים המטונפות מהמכנסיים שלי זונה קטנה!" הוא צרח עליי.

הייתי בת אחת עשרה ולא הבנתי למה הוא מתכוון. הרי לא כיוונתי את ידי לגעת בו. בסך הכל ניסיתי לתמוך בידו כדי שלא יפול. פחדתי שראשו יקבל מכה משולחן העץ ששימש לנו כשולחן אוכל. הוא תפס אותי בחולצתי והסכין שבידו קרעה אותה וחרטה צלקת בעורי.

*

אני זקוקה לאוויר. אני מרגישה שאני נחנקת. אני מרגישה את הכאב שצרבה הסכין בעורי ואני עומדת להתעלף. אני עוצמת עיניים.

אני לא יודעת מה עשיתי אז. אני לא זוכרת יותר כלום. גם כששאלה אותי המשטרה במה היכיתי אותו, לא הייתה לי תשובה.

אני שומעת שכיסא הנדנדה מפסיק להתנדנד. את הרעש המונוטני של הנדנוד על ריצפת העץ אני מכירה כמעט מיום שנולדתי.  

"אני כל כך מצטער," אומר לי אבא ומניח את ידו על כתפי.

הוא מתיישב בכבדות לידי ולוקח את ידי בידו. כף ידו הגדולה מקיפה את שלי, מזכירה לי כמה גדול הוא. אני מרגישה שוב כמו הילדה הקטנה של אבא אבל לא נותנת לעצמי להתפרק. אני שוכחת לגמרי מנוכחותו של מייקל. זה רק אבא ואני, אני ואבא שלי.

"כל השנים האשמתי אותך," אומר אבא. דיבורו איטי אבל קולו צלול. "רווח לי שעזבת. שוב לא הייתי צריך לראות את אות הקין שנחרטה בך. לרגע לא עצרתי לחשוב מה באמת היה שם.

הכל חוזר אליי כעת. אני יכול לשמוע את הצעקה שלך. זו היתה צעקה מקפיאת דם. כמו יללה של חיה פצועה רגע לפני שהכדור שנורה לעברה על ידי הצייד עושה שמות בתוך גופה.

אמנם הייתי מטושטש מהכדורים, אבל קמתי מהכיסא, אחזתי בשרפרף ביד והנחתתי אותו בלי לחשוב על גבו של מק'מסטר. אבא שלך קם להגן עליך. היה בי הכח באותן דקות להגן עליך קטנה שלי, ואחר כך שוב חזרתי לעולם המבולבל שלי, ולא זכרתי דבר."

"אתה רוצה לאמר לי דאדי שזו לא אני שתקפתי אותו?" אני שואלת בתדהמה.

"לא ליב שלי. את התמוטטת על הריצפה מעוצמת הכאב," אומר אבא.

"כל כך הרבה שנים אני חיה עם האשמה הזו," אני אומרת לו, "הרופא הציע להעלים לי את הצלקת ואני סרבתי. אמרתי לו שהרווחתי אותה והיא תהיה שם לנצח כמזכרת. ידעתי שכל גבר שירצה אותי, יעלם ברגע שיראה אותה."

"אני עוד פה," אני שומעת את קולו של מייקל מאחוריי, "גם אחרי שראיתי אותה, גם לפני שסיפרת מה שסיפרת. אני לא ברחתי ולא מתכוון לברוח."

"אתה מבין שאני דפוקה, נכון?" אני אומרת לו, "אם הייתי אומרת לך לפני ששמעת את סיפור חיי, שמעולם לא היה לי חבר, לא היית מאמין לי. חוויתי גברים. לא אהבה. תמיד זה היה מזדמן. תמיד זה היה בחושך. אתה באמת חושב שאתה יכול להכיל אותי? אני חושבת שלא."

"את שוכחת ליב שבגיל שלושים ואחת גם אני עברתי כמה דברים," אומר מייקל, "ומי כמוך יודעת שלא הכל נראה מבחוץ. אני יודע מה אני מרגיש מיום שראיתי אותך. אני מתכונן להילחם על כך שזה יקרה."

אני רוצה לאמר לו שאני לא בדיוק מאמינה להצהרה שלו כיוון שעבר למעלה מחודש מהיום שנפגשנו.

"אני יודע מה את חושבת," הוא אומר לי, "את טועה."

"באמת? אז עכשיו אתה גם קורא מחשבות לא רק את הנפש דרך העיניים?" אני עונה לו.

"כבר חודש שאני יודע איך למצוא אותך, או ליתר דיוק היכן את עובדת. אבל מכיוון שאחותי דיברה עם מישל רציתי לחכות קצת," הוא אומר.

"אני לא מאמינה שמישל אמרה לך," אני אומרת, "היא עוד תשמע ממני."

"זו לא מישל," הוא עונה, "זה הפרחים ששלחת לה. כאשר ראיתי אותם מוצבים בלובי הסתקרנתי לדעת מי שלח אותם. המזכירה שלי אמרה לי שזה זר שמישל קיבלה. זה נשמע מאד מוזר. הרי אם מישהו שלח לה זר כזה  מושקע מדוע לא שמה אותו בחדרה? ואז נפל מבטי על המעטפה הקטנה שהיתה מצורפת אליו, מעטפה שהיתה זרוקה בפח ליד השולחן בכניסה. הכנסתי אותה לכיסי וחזרתי לחדר.

בימים הראשונים רק הכתובת שהיתה שם עניינה אותי. אבל היה משהו שהציק לי. מדוע השם שלך מופיעה שם אם הפרחים נשלחו למישל? זה מה שגרם לי להציץ למילים שנכתבו בפתק הסליחה שכתבה לך מישל. הבנתי כמה אתן קרובות והחלטתי לשקול את צעדיי. אני מאד קנאי לחיי הפרטיים. אני לא מכיר את מישל ולכן התמהמתי."

"אתה מבין שהיא כבר הבינה מאחותך ששאלת עליי," אני עונה לו, "היא חברה טובה שלי  וגם.. מאוהבת בך נדמה לי."

"שמה זה אומר לגבייך?" הוא שואל.

"אתה לא מוותר," אני אומרת.

"חיכיתי להיפגש איתך שוב," הוא אומר לי, "בדקתי כל יום את הרשימות של המשתתפים בנופש הזה. לרווחתי שמעתי אותה מזמינה אותך בטלפון אתמול."

"ומה חשבת שיקרה בינינו בשעה שאתה מוקף בכל העובדים שלך?" אני שואלת.

"אני ידעתי שאני רוצה לראות אותך," הוא עונה לי, "וידעתי שכשזה יקרה אני אדע מה לעשות."

"ועכשיו כשאתה כאן ואתה יודע עליי לא מעט, אתה יודע?" אני שואלת.

"ליב, את יכולה להילחם בי כמה שאת רוצה, אני לא אוותר עלייך," הוא אומר לי.

אני קמה, לובשת את השמלה ומתיישבת על הנדנדה הזוגית בצידה הרחוק של המרפסת. "עכשיו אתה מבין מדוע הגבתי אליך כפי שהגבתי במסיבה. אתה יכול להבין שאחיזתך בזרועי עוררה בי את היום ההוא, ולא פחות הטון המצווה שלך. אין לי שליטה על זה. זה לא משהו הגיוני, זה משהו שהיה קבור בי ועד היום לא העזתי להתעמת איתו."

הוא ניגש מתיישב לידי ומושך אותי להניח את ראשי עליו. "כשהסתכלתי לתוך עינייך לא הבנתי. עכשיו אני מבין שראיתי בך את עצמי."

אני מסירה את ידו ממני. הוא מופתע, אבל נרגע כאשר אני מניחה את ראשי על ברכיו. אני עוצמת עיניים ושואפת את נוכחותו לתוכי. ריח עדין של המבשם בו הוא משתמש עוטף אותי. אני לא יכולה לזהות אם זה ריח של מי גילוח או בושם, אבל הוא מעורבב עם מעט מריח הזיעה שלו. להפתעתי אני לא נרתעת מזה. "קשה לי לדמיין איזה שדים יש בתוכך. אתה נראה לי כל כך גבר שבטוח בעצמו," אני אומרת לו, מתעלמת לגמרי מנוכחותו של אבי.

הוא שותק. אני מסובבת את ראשי אליו ורואה שמבטו נעוץ אי שם בנקודה באופק  בשעה שידו לא מפסיקה ללטף את שערי.

"אני מצטער להפריע לכם ליב," אני שומעת את קולו של אבא. הוא נשמע לי חזק פתאום, צלול יותר. האם אני מדמיינת?

"מה פתאום דאדי אתה לא מפריע," אני אומרת וקמה על רגליי.

"את יודעת שדיליה לא נעשית צעירה והיא מתקשה לעבוד שעות ארוכות," הוא אומר, "החנות פתוחה רק עוד שעה. את מוכנה לקפוץ לחנות ולקנות לנו מצרכים לארוחת ערב?"

"בשמחה דאדי. איפה המפתחות של הג'יפ? הוא תקין אני מקווה," אני אומרת.

מייקל קם בעקבותיי. "אתה רוצה שאבקש מדניאל שייקח אותך עם הסירה שלו חזרה?" אני שואלת אותו.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם