בתה של משרתת (ספטמבר 2021) מיני סדרות

בתה של משרתת 18 – גילוי לב

on
ינואר 12, 2022
בתה של משרתת מקשר

לילי

אנחנו עומדות לפנות מהחלון כאשר האדון מסתובב לאחור ומבטו מתעכב לרגע על החלון של חדר התפירה.

אני מעמידה פנים שלא ראיתי. "מה החלטת אימא, את באה?" אני שוב מפהקת.

"את חושבת שלא ראיתי שהוא חיפש אותך בחלון?" היא אומרת לי.

"יודעת מה," אני עונה לה בכעס, "תנעלי את הדלת ותהיי בטוחה שאני לא חומקת למיטתו בלילה."

"אני מצטערת לילי. אני לא יודעת מה גרם לי לאמר לך את המילים האלה."

 אני הולכת לחדר, מתפשטת ונכנסת למיטה. שלא כהרגלי אני נשכבת בהפגנתיות צמודה לקיר,עוצמת עיני, משקיטה את נשימותיי ומעמידה פנים שנירדמתי.

ההתנהגות החשדנית שלה לא רק שלא מרחיקה אותי ממנה אלא דוחפת אותי לכיוונו. שם אני מרגישה מוגנת, לצערי גם מפניה.

 אני מתעוררת משנתי מוקדם בבוקר. התנוחה בה נרדמתי בליל אמש גרמה לגוף שלי אי נוחות. אני צריכה לפשוט מעט את איבריי כדי שיתאפשר לי לרדת מהמיטה בלי להעיר את אימא.

אני ניגשת לשטוף את עצמי וחוזרת לחדר להתלבש. על הכיסא בפינה מונחים שמלה ומחוך חדשים. אני מעמידה פנים שלא ראיתי אותם ולובשת את בגדי הישנים.

"את ערה," אומרת אימא בקול מנומנם.

אני לא נותנת לה לאמר דבר על השמלה ושואלת מיד אם יש לה התנגדות שאלך להגיש ארוחת בוקר לאדון, או שהיא רוצה שאבקש ממשרתת אחרת שתעשה זאת.

"את צריכה לעשות מה שהאדון מבקש," היא עונה לה.

אני פונה במהירות לדלת. 'היא לא נעולה' אני ממלמלת. "שיהיה לך יום פורה אימא," אני מוסיפה בקול.

אני יורדת למטבח להכין לאדון את ארוחת הבוקר. אני מרוכזת רק בזה ובמחשבה שעליי לעשות כרצונו. אני מתנתקת מהרגש שבוער בי כלפיו.

אני לבד במטבח. המשרתות האחרות עדיין לא הגיעו. אני מרגישה חופשייה יותר, בלי צורך להעמיד פנים שאני שמחה כל הזמן.

אני מסיימת בזריזות ועולה לחדרו של האדון. אמנם הקדמתי מעט אבל אני נוקשת על דלת חדרו.

"הכנסי," אני שומעת את קולו.

האדון כבר לבוש וריח מי הגילוח שלו ממלא את החדר. "חיכיתי לך. לא ישנתי טוב הלילה," הוא אומר לי.

"מה עם גיסך?" אני שואלת.

"לילי, מה שהעסיק אותי הלילה זאת את," הוא מביט לתוך עיניי דקה ארוכה.

"גיסי היקר בסדר. הוא בטח יישן עד מאוחר אחרי שהבאתי לו שיקוי מפיג שכרות. הוא ניסה להתמרד נגד ההחלטה שאני אדון האחוזה וכל הסמכויות בידי והוא אינו יכול לקבוע דבר."

"נקווה שיחזור השקט," אני עונה לו.

"אפשר לחזור לדבר עלייך?" הוא שואל וקולו מתרכך.

אני לא יודעת מה לענות. אין לי מושג למה הוא מתכוון.

"ראית שחיפשתי אותך אמש בדרכי לבית אחותי?" הוא שואל.

"גם אימי ראתה והיה לה מה לאמר על זה," אני עונה לו.

"אני יודע, ולכן אני חושב שעליי להכין אותך לקראת מה שיקרה. אני יודע שיש לך את כל הכישורים לעמוד לצידי, אבל עדיין את צריכה ללמוד את הכללים שנהוג בחברה שלי. כללים, שלטעמי הם לא פעם מגוחכים," הוא מחייך במרירות.

הוא מהרהר דקה ארוכה. "את יודעת לרקוד לילי?" הוא שואל להפתעתי.

"על זה חשבת בלילה?" אני צוחקת.

"את כובשת אותי יותר ויותר. אני מאושר לראות שאת מרשה לעצמך להתבדח איתי. הצחוק שלך נעים לאוזניי," הוא אומר ואני קולטת שהגבתי מייד בלי לחשוב.

"אני מאד אוהבת לרקוד. ברור לך שזה לא כמו שנהוג לרקוד באולמות נשפים," אני עונה לו בשקט.

"בדיוק על זה הירהרתי. האם עליי ללמד אותך את הדברים או לקחת לך מלווה שתדריך אותך. אני נוטה לרצות לעשות זאת בעצמי רק חושב איך זה יעשה. את מלמדת אותי כל יום שעורים באיפוק. אני לא יכול לחכות לרגע שאוכל לחזר אחרייך בגלוי," הוא אומר ובודק את תגובתי.

אני מחניקה חיוך. 'אז אני לא מדמיינת. הוא בעצמו אומר שהוא מחזר אחריי.'

"אני מאד מוחמאת מהמילים שלך, אבל חושבת שזה יהיה מאד לא פשוט עבורך. אם נוכחותי מעיקה עלייך אולי כדי שתשלח אותי חזרה. אתה נועדת להיות עם אישה שמכירה את כל החוקים של החברה שלך."

קשה לי לאמר את המילים האלה אבל אני מרגישה שזה הזמן לאמר אותן לפני שליבי לא ייתן לי עוד לחשוב בהיגיון.

"אם את צריכה שאוכיח לך את כנות מילותיי אני מוכן בזה הרגע לכרוע ברך לפנייך ולהציע לך את החיים לצידי כאישתי. אני מאד בשל לעשות זאת למרות שאנחנו לא מכירים זמן כה רב.

יש בך את כל התכונות שאני מחפש באישה.

לילי יקרה שלי. הימים הפרועים שלי מאחוריי. ידעתי לא מעט נשים, כולן אגב בנות המעמד שלי. השתעשעתי איתן, והן נהנו מהעובדה שניראו עם בן משפחת הריסון.

לא חיפשתי להתאהב, להיפך. רציתי לבנות ולבסס קודם את מעמדי החדש.  את פשוט באת וסחפת אותי. לא הייתי מוכן לזה.

אני אלחם עלייך. אני לא מוכן לוותר על האהבה שלי אלייך רק בגלל שלא נולדת בבית הנכון."

"ואין לזה שום קשר לזה שגבר לא נגע בי מעולם?" אני שואלת.

"זה נעים לגבר לחשוב שהוא הראשון והיחיד, אבל לא לילי. האישיות שלך היא שכבשה אותי. הנוכחות שלך מרגיעה אותי, העובדה שאני יכול להתייעץ איתך. כבר ראיתי כמה חריפת שכל את. היופי שלך הוא נדיר. אני לא יכול לחכות לראות אותך לבושה בשמלות החדשות שלך."

אני נושמת עמוק. אני לא רוצה לדבר נגד אימא שלי ולכן לא מספרת לו ששמלה אחת כבר מוכנה.

"אני חושב שהארכנו היום בשיחה. כדאי שתרדי כעת למטה. ניפגש בקרוב בחדר העבודה. אני רוצה לסיים היום את עניניי הבנק שאוכל להתחיל להתעסק בתכנון העתיד של האחוזה," הוא אומר ואני ממהרת לצאת.

אני יורדת למטבח, נכנסת אליו בפנים חתומות לכסות על הסערה הגדלה שמשתוללת בי. אם עד היום חשבתי שאני לא מפרשת נכון את דבריו, היום הן נאמרו לי באופן שאין בו ספק. הלב שלי מלא באהבה והערצה אליו ואני לא יכולה לחכות כבר להתנהג בחופשיות איתו לעיניי כולם.

"התעכבת," מסננת לעברי אימא.

"דיברנו על סדר היום. האדון מבקש לסיים היום את הפרוייקט שקשור עדיין לעבודתו של אביו, כדי שיהיה פנוי להתחיל לנהל את האחוזה כרצונו." אני משתפת אותה באופן נדיר במה שצפוי לי בעבודה.

"סיימתי אתמול את השמלה הכחולה והשארתי לך אותה על הכיסא," היא אומרת.

 "איזה יופי!" אני מזייפת עליזות, "לא ציפיתי שתסיימי אותה כל כך מהר, למרות שאני יודעת שאת עבודת בזריזות. אני ממש מעריכה את זה אימא." אני ניגשת אליה ומחבקת אותה.

"הייתי שמחה לראות אותך בה. כיוון שעדיין מוקדם אולי תיגשי להחליף את בגדייך?" היא אומרת.

"תבואי איתי?" אני מבקשת למרות שאני מעדיפה להתלבש לבד.

אימא עולה איתי לחדר ומגישה לי קודם את המחוך החדש. "תודה אימא!" אני קוראת בשמחה כאילו רק עכשיו ראיתי אותו.

אני בהחלט מתרגשת שכן זאת הפעם הראשונה שאני לובשת מחוך חדש, כזה נתפר לפי מידותיי. אני לובשת אותו ונותנת לאימא לקשור לי אותו למרות שכבר התאמנתי לקשור בעצמי.

"זה בהחלט מרגיש אחרת," אני אומרת ומחייכת לעצמי כשאני מבינה איך זה עוטף את החזה שלי לפי קימוריו.

"את בהחלט נראית בוגרת יותר," היא אומרת בהנאה, "אני לא יכולה לחכות לתגובות של חברותייך."

אני לובשת את השמלה שנתפרה עבורי מבד בגוונים של כחול.

"טוב עשה האדון שבחר בך," אני מחמיאה לה בשעה שידיי מלטפות את שכבות הבד.

"תסתכלי על עצמך במראה. את יפיפיה," היא אומרת. אין לה מושג מה המילים האלה עושות לי. מעולם היא לא אמרה לי שאני יפה. אולי בכל זאת צדק האדון שאמר לי זאת. אני מביטה במראה ונפעמת. איזה הבדל זה לראות את עצמי לבושה בבגדים חדשים.

אימא ניגשת לארון ומוציאה קופסה. "לא הייתי מוכנה לעזיבה שלך ולכן לא הספקתי לתת לך את זה." היא פותחת את הקופסה ומגישה לי זוג נעליים חדשות.

"אימא זה יותר מידי," אני אומרת לה.

"מעולם לא נעלת נעל חדשה. תמיד נעלת נעליים משומשות שקיבלתי עבורך מאחרים.

אשתו של הסנדלר לא יכלה לשלם לי עבור שמלה לבתה אז סיכמנו שאני אקבל נעליים עבורך ואתפור לבתה שמלה מבד שתביא לי. אינך צריכה להרגיש לא נעים כיוון שהן לא עלו לי אפילו פני אחד."

"אם כך אקבל אותן בשמחה," אני עונה לה, חולצת את נעליי ונועלת את נעליי החדשות.

"אני מרגישה כמו נסיכה," אני אומרת לאימא.

"את מיוחדת במינך. אני שמחה שהאדון רואה זאת בך," היא אומרת.

אני מתעלמת מההערה שלה. אני לא אתן לה לגרור אותי לשיחה עליו.

אנחנו חוזרות למטבח. הריח של ארוחת הבוקר ממלא את המסדרון. כיוון שאני תמיד בלב העשייה לא שמתי לב אף פעם לכך שהריחות ממלאים את חלל הבית.

אני שומעת צעדים מאחוריי ומעמידה פנים שעליי לסדר משהו בנעלי. אני מציצה ורואה שאימא כבר במטבח.

אני יודעת שזה האדון מאחוריי. הריח המוכר שלו עוטף אותי.

"את מעתיקה את נשימתי," הוא לוחש בזמן שהוא עובר לידי אבל איננו עוצר או מסתכל עליי כיוון שאימא שוב מציצה לעברי.

"בוקר טוב מיס אבלין," הוא פונה אליה. אני מנצלת את ההזדמנות וחומקת למטבח. ברקע שנשמע קולו בזמן שהוא ממשיך לדבר איתה.

המילים שלו 'אני אלחם עלייך' מהדהדות במוחי ואני מבינה שזה בדיוק מה שהוא עושה כעת כשהוא מדבר עם אימא שלי.

אני עוזרת לבנות לערוך את השולחן וניגשת להכין את הבצק לעוגיות ואת הקפה של הבוקר.

תוך זמן לא רב מתחיל ריח האפייה למלא את את המטבח והבנות מתחילות להתאסף סביבי. "מה את מכינה היום?" שואלת בחיוך מיס דונווי.

"הרמז שלך היה עבה מאד," אני אומרת לה ומצביעה לעבר גזיר העיתון ובו מתכון למאפה תפוחים.

"הנייר הזה עטף את הירקות וכמעט זרקתי אותו. אני שמחה שראיתי את המתכון ברגע האחרון," היא מסבירה לי איך הגיע לכאן המתכון.

כעבור זמן מה אימא נכנסת למטבח וניגשת לעמוד לידי בזמן שאני מוציאה את המאפים ומניחה אותם להתקרר על הרשת המיועדת לכך.

"לא תאמיני מה אמר לי האדון," היא אומרת נירגשת.

היא חוזרת מילה במילה על מה שנאמר לה.

"הוא אמר שוב שאיננו מומחה גדול בשמלות, אבל הוא חייב לציין מהצצה חטופה עלייך, שהעבודה שלי בהחלט ראויה לציון ושהוא  לא הייה מנחש שהשמלה שלך לא נתפרה על ידי אחת מתופרות העילית של נשות החברה הגבוהה. את מקשיבה לי לילי?"

"אני מקשיבה כל מילה. המאפים יצאו זה עתה מהתנור. הם לוהטים ואני חייבת להסתכל על מה שאני עושה."

"הוא אמר שלדעתו אני ראויה לעמוד ליד תופרות העילית בראש זקוף.  הוא סיפר לי שיש לו קשרים בעיר ושאל אם מעניינת אותי משרה כזאת."

"אימא זה נפלא. הוא בהחלט מעריך אותך." אני באמת שמחה לשמוע את מה שאמר לה.

"את מבינה שעד היום הוא לא ראה אף שמלה שתפרתי ולכן לא הציע לי את ההצעה הזאת עד עכשיו. עובדות הבית בהחלט ברות מזל שאני שתופרת עבורן את שמלותיהן, כך בפרוש אמר."

"אנחנו בהחלט ברות מזל," אומרת מיס דונווי שמסתבר שאוזנה הייתה כרויה לשיחתנו כל הזמן.

"אני באמת סקרנית לראות את השמלות שלכן. אין לי מושג מה אימי תפרה עבורכן," אני אומרת למיס דונווי.

"בעוד כמה שבועות ייערך נשף, כלומר אני מקווה שהאדון ימשיך במסורת של אביו והוא ייתקיים. תוכלי אז לראות אותנו במלוא תפארתנו," אומרת מיס דונווי, אוחזת בשולי שמלה דימיונית ופוצחת בריקוד.

"תלמדי אותי לרקוד?" אני קופצת על ההזדמנות.

"אני יכולה ללמד אותך," אומרת לי אימא להפתעתי.

"אף פעם לא סיפרתי לי שאת רוקדת," אני אומרת, "אשמח אם תלמדי אותי."

"את באמת חושבת שנותנים למשרתים לרקוד?" היא שוב מדברת בשקט.

"מאין לי לדעת? אני צריכה להזכיר לך מעולם לא הייתי משרתת?"     חשבתי שאחרי השיחה עם האדון משהו ישתנה אצלה. "אם כך אין צורך שתלמדי אותי."

אני אוכלת בשקט את ארוחת הבוקר, משתתפת ערה בשיחה עם הבנות ומעמידה פנים ששום דבר לא מטריד אותי.

עם סיום הארוחה אני מניחה את הקפה על המגש, ממלאת מאפים על צלחת חרסינה עטורת פרחים סגולים, לא שוכחת לקחת את החלב והסוכר ומברכת את כולם שיהיה יום טוב.

"רק שלא ירד גשם והיום יהיה טוב," אומרת לי מיס דונווי.

"אם כך אני מברכת אותך שלא ירד גשם," אני אומרת.

כאשר עולה לקומת הכניסה אני מבינה למה אמרה מיס דונווי מה שאמרה. השמים שחורים בצורה מאיימת, וצריך לקרות נס שלא ירד עלינו בקרוב גשם זלעפות.

אני מגיעה לחדר העבדוה של האדון ומקישה על הדלת.

"היכנסי," אומר האדון ואני שומעת את הכיסא שלו נדחף לאחור בשעה שהוא קם לקראתי.

"את לא מבינה מה עובר עליי. לראות אותך לבושה כך. אני רוצה שתזכרי שאת המילים מליבי הראית לך כשהיית לבושה בשמלה ישנה. זה רק מוכיח לך שאני רואה אותך מבעד לבגדים, אני רואה מי שאת באמת. אין ספק שהשמלה החדשה מחמיאה לך ואת נראית בה בוגרת יותר," הוא אומר בשקט, כאילו מישהו יכול לשמוע אותנו כעת.

"אני שמחה שאתה מרוצה," אני עונה לו.

"תאמרי את שמי," הוא מבקש כשהוא שם לב שנמנעתי לאמר אותו.

"ג'קסון," אני אומרת ומחניקה חיוך ומשיריה מבט לעיניו. כבר למדתי לקרוא מה מדברות אליי העיניים שלו ללא מילים.

"את אוהבת לשתות קפה?" הוא שואל.

"לעיתים," אני עונה לו בזמן שאני מגישה לו ספל מלא קפה ומניחה לידו את המאפים.

"אם כך מיזגי גם לעצמך," הוא אומר.

אני עושה כדבריו, רק שלעצמי אני מוזגת בכוס הפח שלי.

הוא מביט בי בוחן כל תנועה שלי.

"אני מבינה שאתה בוחן את נימוסיי," אני אומרת לו בחיוך וממהרת להוסיף, "ג'קסון."

"אימי לימדה אותי נימוסיי שולחן, והליכות נימוסים בכלל. אני יודעת איזה מזלג ואיזה סכין משמשים לכל דבר וכיוצא באלה."

אני לוקחת מאפה, מניחה אותו על מפית נייר ונוגסת ממנו מעט.

הוא פורץ בצחוק. אני מופתעת לראות אותו צוחק כך מכל הלב. "את בהחלט מחונכת כראוי. שנתחיל לעבוד?"

פתאום השמים מוארים מהברקים ואורם מאיר את החדר. איתם נשמע קול חזק של רעמים בכעסם והשמים מחשיכים בבת אחת.

נקישה בהולה נשמעת בדלת ואיתה קולו של ג'ורג'. "אני יכול להיכנס?"

"בטח ג'ורג'," עונה האדון וקורץ לי.

"יש בעיה באגף המזרחי," הוא אומר חסר נשימה.

"מה אבי היה נוהג לעשות במקרה זה?" שואל האדון.

"אביך," נפלטת אנחה לא מכוונת מפיו של ג'ורג', "היה אומר לי לפתור את זה לבד. אבל אתה שונה ממנו."

"תערכי לי רשימות של ההוצאות שנותרו לפי קבוצות ונעבור על כך אחר כך לילי," אומר האדון. אני שמה לב לעובדה שהשמיט את הכינוי מיס.

האם זה מכוון? ויותר מכך האם ג'ורג' שם לב לכך?

האדון ממהר לעזוב עם ג'ורג', אני אוספת את הניירת ונכנסת עם ספל הקפה לחדרי.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם