בתה של משרתת (ספטמבר 2021) מיני סדרות

בתה של משרתת 14 – סיור בגן האחוזה

on
דצמבר 15, 2021

בתה של משרתת מקשר

לילי

אני ממהרת להיכנס לחדרי ואילו האדון מוציא את הניירת מהמגירה ורק אז מאשר לה להיכנס.

"כן מיס אבלין, מה אני יכול לעשות עבורך?" הוא שואל ואני שומעת אותו מתעסק עם הניירת.

"רציתי ליידע אותך אדון שלקחתי מידות מכל עובדות הבית, והן בחרו כבר בדים. הייתי רוצה לשאול האם לילי יכולה לבוא לכמה דקות כדי לבחור בדים עבורה," אומרת אימא לאדון.

"אנחנו עובדים כעת על פרוייקט שבטח יעסיק אותנו כל היום. אני אראה מתי יתאפשר לי לשחרר אותה לכמה דקות. מיס לילי את יכולה להביא לי את הרשימות שלך?" הוא אומר וממשיך להתעסק עם הניירת ולהעמיד פני עסוק.

"עוד משהו מיס אבלין?" הוא שואל כאשר אני נכנסת לחדר עם הרשימות בידי.

"לא," היא אומרת ומעיפה לעברי מבט. שלא כאתמול אני מרגישה שהיא מחפשת להתפייס איתי.

אני מלווה אותה לדלת. "אבוא כשנסיים לעבור על הניירת," אני אומרת ומראה לה את הערימה הגדולה שבידי.

"ברור לך לילי שאת יכולה ללכת מתי שאת רוצה," הוא אומר לי מיד כשהדלת נסגרת ואני שבה לשבת מולו.

"תודה ג'קסון," אני עונה לו.

חיוך מרוצה מתפרש על פניו."שימחת אותי," הוא אומר.

אני מחניקה חיוך. "תראי איך מילה קטנה משמחת את ליבי," הוא ממשיך.

"עכשיו בואי נצלול יחד לים של המספרים," הוא אומר, "קראתי את ההערות שלך לגבי חוסר ההתאמה. אני מבין שמתאריך מסויים הכל התחיל להתדרדר. בואי נראה ממתי וננסה להבין יחד."

"מה שמפליא אותי הוא שאי ההתאמות באות משני הכיוונים. יש קבלות שלא שולמו, מצד שני יש הוצאות בבנק שאין לי עליהן הסבר," אני מעלה בפניו את מה שראיתי.

"אם כך מה שלפחות יכול לנחם אותנו היא העובדה שחלק גדול מההוצאות  כן משולם, כך שהחובות הם לא כל כך גדולים כפי שחשבנו," הוא אומר לי מהורהר.

"מצד שני החשבונות ששולמו כבר למדנו שהם לא מדוייקים, אבל אין מה להתעסק איתם. השאלה מה לגבי אלה שלא שולמו. איך יש להתייחס אליהם, עכשיו שאתה יודע שהם מנופחים ללא סיבה," אני מביעה את דעתי.

"ואת זה אומרת מישהי שאמרה לעצמה שהיא מטומטמת," הוא אומר בלי להביט עליי כיוון שעינייו מרפרפות מעל המספרים.

"מה את מציעה?" הוא שואל.

"אני חושבת שכדי שנערוך טבלה עם כל ההוצאות ששולמו לפי נושאים וננסה להבין מה המספרים יספרו לנו,  אתה רואה שזה עוזר, " אני חושבת בקול.

"אני חושב שזה רעיון מעולה. אז את כנראה כן שווה משהו," הוא מעיר שוב כבדרך אגב.

"אני מבינה ששמעת כל מילה," אני אומרת נבוכה.

"ואני שמח להוכיח לך לילי כמה את טועה," הוא עונה לי, "אני מרגיש איתך כל כך נוח. לא הרגשתי כך עם נשים אחרות, למרות שהן  מהמעמד הנכון."

"אני מתחילה להבין שכל אחד כבול לכללים של החברה שלו, של המעמד שלו," אני אומרת לו.

בתה של משרתת מקשר

ג'קסון

"את מבינה שזה רק בגלל המשפחה שנולדת לתוכה, ולא שום סיבה אחרת? בכל מקרה זאת לא סיבה שתלויה בך," אני אומר לה.

היא מביטה בי. יש לה עיניים כל כך יפות.

"איתך אני מרגיש שאני יכול לדבר על הכל, מה שלא אעז לעשות עם מישהי מהמעמד שלי. איתה אהיה מחוייב…," אני מפסיק רגע את דבריי, "לשחק את מי שאני לא. מה שיקרה הוא ששנינו נהיה ממורמרים, או לפחות אני, והדרך לכך שאחפש להתנחם עם נשים אחרות תהיה קצרה.

אני לא רוצה בזה. אני רוצה לשאת אישה שהיא תהיה הכל בשבילי."

"איך באמת תוכל לדעת שהיא הנכונה לך?  לא שאני מבינה איך תהליך השידוך נעשה," היא עונה לי  בתמימותה.

"זה לא שמציעים לי שידוך. אני אמור להתעניין במבחר הנשים הרווקות ולפעול," אני עונה לה.

"הבנתי. אם כך אתה צריך לקבל את ההזמנות לנשפים שקיבלת כדי לבחון את מבחר הנשים הפנויות," היא עונה לי.

"את מאד רוצה שאכיר מישהי ראויה. לא שמעת סיפורים על נשות האדון המתעמרות במשרתות הבית?" אני שואל.

"ומה אם כן? כל אחת וגורלה," היא עונה לי מעמידה פנים שזה לא מפריע לה.

"את לא חושבת שיש סיבה שאני מרשה לך דברים שלא נהוג להרשות?" אני שואל.

"אתה שוכח שמעולם לא הייתי משרתת, ולא הוסבר לי דבר כיוון שהפתיעו אותי עם ההחלטה הזאת. אין לי מושג מה מותר ומה אסור. אני רק יודעת שכל עוד אתה מכבד אותי אני אעשה הכל למענך," היא עונה בבטחון אבל לא מביטה בי.

"אדון לא מבקש מאף אחד שיקרא לו בשמו הפרטי," אני אומר.

"מה אתה מנסה לאמר? שבכך שביקשת אתה לא מכבד אותי?"

היא שואלת.

אני מביט בה, תוהה האם היא משחקת איתי או שהיא באמת לא מבינה.

"מה את חושבת שזה אומר?" אני שואל אותה.

"אני חושבת… לא משנה," היא משתתקת ואני רואה את המלחמה שמתנהלת בינה לבין עצמה, רק שכעת לשם שינוי היא לא ממלמלת את מחשבותיה.

"שתפי אותי במה שעובר לך בראש," אני מבקש.

"אני חושבת שעשיתי טעות, שנסחפתי לקרוא לך בשמך," היא מפנה את ראשה ממני.

"למרות שאת יודעת שזה ריגש אותי?" אני שואל ומתקרב אליה.

"אבל למה?" היא אומרת בקול רועד, "זה לא יכול למחוק את הקו המפריד בינינו."

"זה צעד לקראת כך שהקו הזה לא יהיה קיים," אני אומר לה ונושם אותה קרוב מידי.

"אבל איך אדון?" היא אומרת ולוקחת צעד לאחור.

"זה מאוחר מידי שאראה בך משרתת שלי. אני רואה בך הרבה דברים אבל לא את זה," אני עונה לה.

"אימא שלי תהרוג אותי," היא אומרת.

"יש לך אותי ואני אגן עליך מפניה ומפני כל העולם," אני אומר.

אני מודע לכך שכל רגע יכול להיכנס לכאן מישהו ולכן נמנע  מלגעת בזרועה, אבל לא מתאפק ומרפרף בידי על כף ידה העדינה.

אני מרגיש את האוויר נעצר. שנינו לא נושמים, והיא ממהרת להביט לתוך עיניי.

"עוד תרגישי הרבה יותר," אני אומר לה ומשחרר את האוויר שכלוא בתוכי, "בואי נחזור לעבודה."

"אני מתחילה לראות תבנית חוזרת של ההוצאות. מה שאני מבינה שזה תשלום קבוע," היא מתחילה לאמר.

"כנראה למישהי מסויימת," אני אומר ומרגיש את הכעס מבעבע בי.

"ולמה שישלם על מה שהוא יכול לקבל בחינם?" היא שואלת.

אני מביט בה ורואה את המבט הרציני על פניה.

"מזה את חוששת לילי? שאדרוש ממך להתמסר לי רק כי אני האדון שלך?" אני לא מתאפק ושואל, "אני חושב שהסברתי לך שאני לא רואה בך משרתת שלי."

היא מביטה בי במבט עצוב. ועיניה מתמלאות דמעות.

"שתפי אותי למה את עצובה לילי," אני מבקש ממנה בקול רך.

"אתה יודע למה זה לא יכול לקרות בינינו ג'קסון? כי אני ילדה שנולדה לאדון מהמשרתת שלו. אני יודעת מה החיים יזמנו לילד שנולד מיחסים כאלה ולכן אני לא אוכל להתמסר לך."

אם לא די לי בסערת הרגשות שאני חש כשאני בקרבתה, את המילים שאמרה ממש קשה לי לשמוע. אני כל כך רוצה לחבק אותה, לעטוף אותה בזרועותיי ולגונן עליה מהעולם.

"את מכירה את אביך?" אני שואל לבסוף.

"אני יודעת את שמו. הוא לא יודע על קיומי. הוא גבר נשוי.

 אימי גילתה לי את שמו ביום שעזבתי את ביתה והגעתי לאחוזה. היא אמרה שעליי לזכור שאני בתו של לורד ועליי להתנהג בהתאם. מדוע החליטה לספר לי דווקא אז אחרי שאינספור פעמים כששאלתי היא סירבה לענות לי. בכל מקרה אין זה משנה את מי שאני."

"אני לעולם לא אנצל אותך לילי. את יקרה לי מידי," אני אומר מתקשה לעכל את העובדה שאמרה כבדרך אגב, שהיא בתו של לורד.

"אני אשמור ממך מרחק כל עוד אימך פה, אבל מבקש שלא תדברי איתי יותר על נשים אחרות, כי אין לי כוונה לחפש אחרת," אני אומר לה ומבטי כולו מרוכז בה.

'אחרת?' היא ממלמלת בהפתעה.

"את מבינה טוב מאד מה שאני אומר לך," אני אומר ורוכן מעט לעברה.

נקישה על הדלת גורמת לשנינו להתרחק זה מזו. "הכנס," אני עונה.

"השיחה הזאת לא הסתיימה," אני לוחש לה לפני שג'ורג' נכנס לחדר.

"הגנן מבקש לדון איתך בהכנות לקראת החורף המתקרב," אומר ג'ורג' ומחווה בראשו לעבר הדלת.

"אמור לו שיכנס," אני עונה לה ומסמן לילי בראשי שתשאר במקומה.

"במה אני יכול לעזור לך מר מק'לייד," אני פונה לגנן בשם משפחתו, למרות שאני יודע את שמו הפרטי.

הוא מביט בי מופתע לרגע. "נהוג שבימים אלה לפני שמתחילים ימי הקרה לערוך מספר פעולות להגן על השיחים בגן האחוזה. זה גם הזמן לשתול פקעות שיצמיחו פרחים באביב," הוא מסביר לי.

"אם כך, כיוון שאינני בקיא עדיין בכל שבילי הגן, אני מציע שאלך לסיור איתך בשביליו ותסביר לי במה מדובר," אני אומר וקם.

"אני מבקש ממך מיס לילי שתבואי איתנו. קחי איתך פינקס ועט כדי לרשום את ההוראות של מר מק'לייד."

"קריר בחוץ מיס לילי והאדמה רטובה מבוץ. אני מציע שתקחי איתך מעיל ותנעלי מגפיים," אומר לה ג'ורג'.

לילי מביטה בי. "עשי כדבריו מיס לילי," אני אומר לה בטון מצווה.

"כן אדון," היא אומרת, קדה קלות ויוצאת.

בתה של משרתת מקשר

לילי

אני ממהרת לעלות לחדרי כדי לקחת את המעיל ואת מגפיי ויורדת בצעדים מהירים.

אימא יוצאת מחדרי. "אין זה ראוי לרוץ במסדרונות," היא נוזפת בי,  "לשם מה את לובשת מעיל. לאן בדיוק את הולכת?"

אני נושמת עמוק. אני מרגישה את חסותו של האדון עליי ונמנעת מלהגיב. "עליי לצאת עם האדון והגנן לסיור בגן, כדי לערוך רישום של המטלות לקראת החורף. מסתבר שיש דבר כזה."

"את בטוחה שאת לא הולכת עם האדון לבד?" היא לא מרפה ממני.

"את מוזמנת להשקיף מעבר לחלון ולראות עם מי אני מסתובבת בגן ומה מעשיי," אני עונה לה, "ועכשיו תסלחי לי, האדון מחכה לי כדי להתחיל את הסיור."

לא היה לי ספק שכך אימא תעשה. אני מרגישה את המבטים שלה שורפים לי את הגב.

האדון מקיים את דברו ושומר ממני מרחק. הוא הולך לצידו של מר מק'לייד ואני הולכת כמה צעדים מאחור לצידו של ג'ורג'.

מידי פעם הוא אומר לי לרשום משהו, וכך אני עושה. כל אותו הזמן הוא לא מישיר מבט אליי אלא נראה שקוע בעצים עליהם מדבר מר מק'לייד.

אני שמחה לראות שהאדון מתמצא בשמות העצים והשיחים השונים, כיוון שהוא קורא בשמם עוד לפני שעושה זאת מר מק'לייד.

"אימך עוקב אחרייך מבעד לחלון המתפרה," אומר לי בשקט ג'ורג'.

"אני בטוחה שהיא עושה זאת מדאגה לשלומי. היא רוצה להיות בטוחה שלא יצאתי לבד עם האדון," אני עונה לו חזרה בשקט.

"אין לה מה לחשוש. ניכר בהתנהגותו של האדון שהוא מכבד אותך. בכלל, הוא כל כך שונה מאביו. הוא מסתכל על העובדים באחוזה בגובה העיניים.  אני שמח שלא הגעת לכאן כשאביו היה אדון האחוזה," הוא משתתק פתאום, "אין זה ראוי לדבר כך. אני מתנצל."

"אני חושבת שעלינו לשמוח שכך הם פניי הדברים היום. אתה לא חושב? "אני שואלת, "הרי את מה שנעשה אין לשנות, ואפשר רק לקוות שמעכשיו יהיה טוב יותר."

"נעים לי לשוחח איתך לילי. אני מבין מדוע האדון מעריך אותך כל כך. את ילדה מאד חכמה. את צודקת, להיות ממורמרים על מה שהיה לא נותן כלום," הוא עונה לי.

אמנם אני משוחחת עם ג'ורג' אבל אוזני כרויה להקשיב להוראות של מר מק'לייד.

אני נעמדת רגע במקום ומציירת את החלק המערבי של הגן, מסמנת עליו את מה שהוא אמר.

"את מקשיבה מיס לילי למה שנאמר?" אומר האדון ומסתובב אליי בפעם הראשונה.

אני מסובבת אליו את הדף ומראה לו את הציור שלי. אני רואה בעיניו זיק של חיוך, אבל פניו נשארים חתומים.  הוא מתקרב אליי ומסמן בידו למר מק'לייד שיביט בציור שלי. "זה לשביעות רצונך?" הוא שואל אותו.

"זה מדהים. בדיוק כפי שדמיינתי שיהיה. את מאד מוכשרת," הוא לא מתאפק ואומר לי אבל תופס את עצמו ומביט באדון.

"אני שמח שאתה מרוצה," אומר לו האדון.

"אני מבקש שתציירי גם את האזור של העצים. רשמת את ההוראות בקשר אליהם?"

אני מציירת במהירות את מה שנתבקשתי ורושמת את ההערות ליד העצים. "את מכירה כל עץ בשמו," אומר מק'לייד בהתפעלות.

"האדון הזכיר את שמם כשעמדנו לידם," אני אומרת ונותנת לאדון את הקרדיט.

מק'לייד פותח את פיו לאמר משהו ומשתתק.

"עוד משהו?" שואל אותו האדון.

"זה הכל," הוא עונה לו.

"אם כך אני מאשר לך לעשות כל מה שביקשת. כשתסיים תביא לחדר העבודה שלי את הקבלה ואני אדאג לכסות את ההוצאות," אומר האדון ומרים עיניו לשמים. "נראה לי שירד גשם בקרוב, כדי שנחזור פנימה."

אני מעיפה מבט מהיר לעבר חלונה של אימא. היא עדיין עומדת ובוחנת את הנעשה בגן למרות שכבר ראתה שאני לא לבד, וגם לא הולכת קרוב לאדון. זה די מעליב אותי שהיא חושבת שאני בחורה כזאת. אני בולעת את עלבון ומשננת לעצמי שהיא רק דואגת לשלומי וכבודי.

לפני שאנחנו נפרדים בכניסה לבניין האחוזה שואל מק'לייד את האדון האם הוא יכול לקבל את הציורים שלי. "בהחלט. הרי לשם כך מיס לילי ציירה אותם," הוא אומר ומושיט יד לקחת אותם ממני.

'אז ככה זה יהיה מעכשיו?' אני חושבת לעצמי בזמן שאני עוצמת לרגע את עיני כדי לשלוט בנשימותיי ולהרגיע את ליבי שדוהר למגע ידו בידי.

אמנם מגע ידו מרפרף אבל עדיין מספיק כדי שארגיש אותו.  הוא מודע לכך שבוחנים כל תנועה שלו ועדיין עיניים זרות לא מבחינות בכך, אבל אני יודעת שזה נעשה במכוון.

"האם הציור מספיק ברור לך מר מק'לייד או שמא עליי להוסיף פרטים?" אני מסיטה את תשומת הלב מייד לציור עצמו.

"יש פה כל מה שאני צריך," אומר לי מר מק'לייד בחיוך ביישני, "תודה לך מיס לילי. רשמת את הדברים בצורה מסודרת והקלת עליי מאד."

מק'לייד הולך לדרכו.

"עוד מעט תוגש ארוחת הצהריים. אני מציע שתיגשי כעת לאימך. נמשיך לעבוד אחרי הפסקת הצהריים," אומר לי האדון  

"היא לא הורידה את העיניים ממך כל הזמן שהיינו בחוץ," הוא אומר לי בשקט רגע לפני שהוא נכנס לחדר העבודה שלו, "תזכרי שאת לא לבד."

"כן אדון," אני אומרת וקדה קידה.

אימא כבר מציצה מחדרה, כאילו במקרה, ואני ממהרת אליה.

"האדון אישר לי להיות איתך עד לזמן הארוחה," אני אומרת לה.

"את עומדת לסעוד איתו?" היא מפתיעה אותי בשאלתה.

"אימא! ברור שלא. אני סועדת עם כל המשרתות," אני אומרת לה ולא מסתירה ממנה שנעלבתי.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם