בתה של משרתת (ספטמבר 2021) מיני סדרות

בתה של משרתת 12 – החופש לעשות כרצונך

on
דצמבר 1, 2021
בתה של משרתת מקשר

ג'קסון

'אז היא מנסה לשדך לי מישהי. היא לא טיפשה. היא מבינה יפה מאד מה קורה בינינו.'

"אני מציע שפשוט תעברי על הארונות ותראי מה יש בהם. לא רק שהכל חדש לי, אלא הסדר ממש לא מובן לי. אני יודע שאת תעשי זאת טוב ממני.

אני בינתיים אמשיך לעבור על הדואר. לשמחתי יש פה הרבה הזמנות שזמנן עבר. עם האחרות אמצא דרך להתמודד. אחותי אוהבת ללכת לאירועים ואני חושב שאמנה אותה כנציגת המשפחה בינתיים."

"אתה מבין שזה לא פתרון," היא עונה לי.

"לא לכל דבר אפשר למצוא פתרון מיידי," אני עונה לה, "את מסכימה איתי?"

היא מושכת בכתפיה. "אם אתה אומר. אתה בוודאי מנוסה ממני בעניני החברה הגבוהה."

"את שוכחת שנעדרתי עשור. הייתי נער כשעזבתי את האחוזה ולא הייתי אז מחוייב לכל ההזמנות האלה.  אין לי צורך להפגין את עושרי, שעדיין אין לי מושג כמה הוא, וגם לא להראות בחברה.

הדבר האחרון שאני רוצה כעת הוא שיבחינו אותי כמועמד לנישואין."

אני בוחן את התגובה שלה למילים האחרונות שלי.  היא עומדת ומשחקת עם אצבעותיה במבוכה.

"אני אבחר את האישה שלי בעצמי," אני מוסיף לבסוף.

היא מסובבת את הגב במהירות ופונה לארונות לבחון את תוכנן.

"כל העולם הזה הוא משחק," אני אומר לה, "ועדיין יש בחירות שהן בידינו."

"לא לכולנו," היא עונה לי בשקט.

"עוד נראה," אני עונה לה.

מהמקום בו אני יושב אני יכול לראות את הכאב על פניה.

"לך קל לדבר. אתה בא מעולם בו הכל מותר לך," היא אומרת לבסוף בקול שקט.

"דווקא את יותר מכולם צריכה לדעת שאני חי לפי חוקים נוקשים, עם מסיכה על פניי לאורך כל היום, נושא בתואר שאני שונא, ולא יכול לעשות מה שאני רוצה," אני עונה לה במרמור.

"אתה יכול למשל לנסוע מתי שאתה רוצה, ללכת לנשום אוויר," היא אומרת לי.

"את רוצה ללכת לנשום אוויר?" אני שואל.

"אני והפה הגדול שלי. אני מתנצלת," היא משפילה את ראשה.

"לילי, כמה פעמים עוד אומר לך שכאשר את ואני לבד מותר לך לאמר הכל," אני עונה לה ברוך.

"הכל," היא מגחכת ושוב מרצינה. "אוף.."

"מה?" אני שואל.

"אני לא נוהגת לדבר כך אף פעם. אני לא יודעת למה אני לא שולטת במילים שלי כש…" היא אומרת.

"כשמה לילי?" אני שואל. אני לא יודע אם זה בגלל שיש לי צורך לשמוע את המילים המפורשות, או שאני רוצה שתרגיש שהיא חופשייה לאמר כל מה שהיא רוצה.

"לפי מה שאני רואה," היא משנה את הנושא במהירות, "יש פה תיקים עם קבלות עד לפני חצי שנה. מעניין מה קרה לפני חצי שנה? אתה פה זמן הרבה יותר קצר."

"לילי, את צריכה ללמוד לדבר איתי," אני מחזיר אותה לנושא השיחה.

"אבל אני מדברת איתך אדון," היא עונה לי.

"אני לא אבקש ממך יותר," אני אומר ומחזיר את מבטי לניירת.

"אתה כועס," היא אומרת ומבט של חרטה על פניה.

"תעשי את המוטל עלייך," אני אומר לה בטון קשה.

"למה אני צריכה תמיד להסתבך עם הפה הגדול שלי,' היא ממלמלת לעצמה.

אני מעמיד פנים שאני לא שומע. הריכוז ממני והלאה אבל אני יודע שאני חייב להעמיד פנים.

'אני ממש יכול לעשות מה שאני רוצה,' אני חושב בליבי, 'כי מה שאני רוצה כעת זה לחבק אותך, לטעום את הטעם של השפתיים היפות שלך, ולשבור את החומות הארורות שמפרידות בינינו.'

אני קורא לג'ורג' ומבקש ממנו להודיע לנהג שיהיה מוכן. 'תזמין שני מקומות במסעדה של הנרי השמיני.'

"אינני יודע מתי אחזור מיס  לילי. יתכן שאשאר ללון בעיר. יש לך די הותר מה לעשות גם אם אינני נמצא כאן."

"טיפשה, עכשיו הוא שונא אותך,' היא ממלמלת לעצמה.

היא מוציאה אותי מדעתי עם המילמול הזה לעצמה.

"אפילו משרתת אני לא מסוגלת להיות," היא ממשיכה עם המילמולים שלה.

"אמרת משהו?" אני מחליט לשים סוף למילמולים האלה.

"יום נפלא לסעוד בעיר," היא עונה לי.

"זאת פעם אחרונה שאת משקרת לי. אם זה יקרה שוב לא אהיה סלחני," אני אומר לה ויוצא מהחדר.

"האם עלינו לאסוף מישהו בדרך?" שואל אותי הנהג.

"קח אותי לחנות הספרים של ג'יין."

כמובן שאני לא מספר לו שזה ג'יימס שאני הולך לפגוש. אני סומך על כך שהשמועה תפרוש כנפיים ותגיע גם אליה.

אני מתלבט אם עשיתי נכון, שכן אני רק רוצה לשחרר את התסכול שלי מהאופן בו היא מתנהגת, אבל איני רוצה לפגוע בה.

"אני יוצא להיפגש עם ג'יימס ויילס לדון איתו בעניין מסויים," אני מוסיף לאחר שאני מבין שהיא חשובה לי מידי בכדי לפגוע בה.

אני מתחרט שלא שיתפתי אותה.  אסור לי לשחק איתה משחקי אגו.

בתה של משרתת מקשר

לילי

'אז עכשיו בגלל שאת כל כך ממהרת לדבר, הוא קורא לך שוב מיס לילי, מרים את החומה ביניכם לגובה. כל הכבוד לך,' אני חושבת בליבי,

אולי, כל זה קרה לטובה כדי להזכיר לי שלמשרתת אסור להתאהב באדון שלה. איזה עתיד יש ליחסים כאלה?

הוא ירצה את גופי, ולבסוף יקבל. בסוף גם לי תהיה בת של משרתת.

אני מקדישה את עצמי לעבודה. מקפידה הקפדת יתר על הפרטים. אני רוצה שהוא יהיה מרוצה.

'אז מסתבר שצדקתי,' אני מדברת אל עצמי, 'האדון הקודם פשוט הפסיק יום אחד לעבוד. '

אני בודקת את הקבלות שעבדתי עליהן, ואת החומר שמתוייק בתיקים.

אני חייבת למצוא מישהו לשאול אותו מה קרה אז לפני חצי שנה. אבל את מי?

ברור לי שזה אסור שמישהו ידע שאני לומדת את הנושא. אסור לי גם לדבר נגד מי שהיה אדון האחוזה, למרות שמהמפגש הבודד שלו עם האדון ניכר שהוא אדם 'שלא נעים להיות לידו,' אם אוכל לאמר כך בעדינות.

אני נאנחת כשאני נזכרת שאני צריכה להיזהר כפליים כיוון שאימא שלי עלולה לפרש לא נכון את השאלות שלי.

אני לוקחת את דוחות הבנק מהמגירה של האדון ומתחילה לעבור על כל תשלום ומתאימה אותו לקבלות שבידי. אני כותבת בטבלה שלי את תאריך התשלום ומסמנת P  ליד כל שורה שיש לי קבלה עבורה.

אני מעודדת מהעובדה שהקבלות שולמו, למרות שמצאתי בהן טעויות חישוב לא מעטות, מה שאומר שהחובות של האדון הם לא גדולים כפי שנראה היה בהתחלה.

כל דף שאני מסיימת אני מצמידה אליו את הקבלות עם סיכה.

ואז אני מתחילה לגלות הוצאות שאין עליהם קבלה, ולעומתם קבלות שלא שולמו. אני יושבת ובודקת שוב ושוב, אבל מגלה שלא טעיתי.

ואז נשמעת נקישה על הדלת וג'ורג' נכנס.

"באתי להודיע לך מיס לילי שארוחת הצהריים מוכנה."

"תמסור בבקשה לגברת דונווי שאני רק מסדרת את השולחן שלי וכבר יורדת למטבח."

אני מעיפה מבט על ג'ורג'. האם הוא יהיה בן בריתי?

למה אני מרגישה שהאדם היחיד שאני יכולה להיות כנה איתו זה האדון שלי? ברור לי שכל מה שאני עושה הוא למענו, כדי להגן עליו, כדי להקל עליו למצוא את הדרך בתוך התסבוכת הזאת.

 מה גרם לאדון האחוזה הקודם לוותר על התפקיד שלו ולהעביר את הזכויות שלו. נראה לי שהאדון שלי הוא לא יותר משלושים מה שאומר שהאדון הקודם הוא לא כזה מבוגר.

יש לי כל כך הרבה שאלות.  אני מנסה להבין למה זה כל כך חשוב לי לרדת לחקר האמת. זה לא ממש ענייני. אני בסך הכל משרתת בבית הזה.

אני מחליטה שעלי לזכור את מקומי. מה שלא נתבקשתי לעשות אין זה מתפקידי.

אולי בכלל עדיף שאסיים את עבודתי ואלך לעבוד עם כולן.

מאחר שאני מרגישה שאני לא יכולה להתקדם יותר, כי מהתאריך המסויים הזה שום דבר לא מתאים לכלום, אני אוספת את הניירות, מסדרת אותם ביחד, ועומדת להחזיר אותם למקום.

ואז נפתחת הדלת..

*

בתה של משרתת מקשר

ג'קסון

"האדון ג'קסון הריסון בכבודו ובעצמו נמצא בחנות שלי. במה זכיתי לכבוד?" קורא מולי ג'יימס וייד שקם ממקומו מאחורי הדלפק , מושיט ידו  ללחוץ את ידי, אבל עוצר בעצמו ברגע האחרון.

"נו באמת ג'יימס, אני אותו ג'קסון שהיכרת, רק קשיש בעשר שנים," אני צוחק, "רציתי להזמין אותך להצטרף אלי לארוחה בהנרי השמיני."

"להצעה כזאת אני לא יכול לסרב. אני אלך לאמר לג'יין שאני יוצא איתך. תמתין לי כאן כדי שהיא תראה אותך. הדבר האחרון שאני רוצה כעת הוא שהיא תחשוב שאני נפגש עם מאהבת," הוא אומר וממהר להיכנס להעלם מאחורי וילון גדול המסתיר כנראה את המשרד בו יושבת ג'יין."

אני תוהה לעצמי האם בין ג'יימס לג'יין יש יותר מקשר עסקי, זאת בגלל ההערה שזרק.

"אני מניח שכל העיר יודעת שקיבלתי עליי את ניהול האחוזה כך שלי אין מה לספר. אם כך ספר לי מה עבר עלייך בעשור שלא הייתי פה," אני אומר לו בשעה שאנחנו נוסעים יחד לכיוון המסעדה.

"אני מקנא בך," הוא עונה לי ומעוות את פרצופו.

"אתה באמת חושב שלנהל אחוזה זה עניין לקנא בו?" אני שואל אותו ומרים גבה, "כנראה שאין לך מושג איזה עול כבד זה."

אני מקמץ במילים יש לי עוד הרבה לאמר על התפקיד החדש שלי אבל יודע שגם כך אמרתי מספיק.

"לא זה העניין," הוא אומר בשקט ומנמיך את קולו כאילו יש מי ששומע אותנו מדברים כעת.

 "אתה רווק ואין מי שמכתיב לך מה לעשות."

"זה קשור במקרה להערה שלך על מאהבת?" אני שואל.

"יש נשים כאלה יפות ואני  יכול להיות רק עם אחת. אז לפעמים גם לי מתחשק לטעום מהפרי המתוק," הוא אומר ואני כבר מבין שהוא וג'יין אכן זוג.

"הפרי האסור רצית לאמר," אני מתקן אותו.

"זו בדיוק הבעיה. למה בעצם הוא אסור? אם גבר רוצה אישה והיא רוצה אותו אז מה אם כך הבעיה?" שואל ג'יימס.

"אני לא יודע באיזה עולם אתה חי שאתה שואל את השאלה הזאת. אתה לא יודע שלא משנה מאיפה באת, תמיד חלים עליך חוקים שמגדירים מה מותר ומה אסור, ואחד מהם הוא 'אל תנאף.'"

"זאת הסיבה שאני מקנא בך. כי לך, לפי מה ששמעתי, אין אישה, ולכן מותר לך לטעום כל אישה," הוא נאנח בתיאטרליות.

"ספר לי אם כך, מי הן הנשים ששווה לטעום בעיר הזאת? אתה יודע שאני לא מעורה בחיי החברה באזור," אני שואל אותו כאילו זה באמת מעניין אותי.

"אני לא יודע מה הטעם שלך? בלונדינית, אדומה, ברונטית?" הוא עונה לי ברצינות.

"כך זה נקבע היום? ומה עם האופי שלה?" אני שואל.

"זה לא שאתה מחפש אחת להתחתן איתה, להביא אותה לאחוזה שלך, אלא להשתעשע איתה," הוא עונה לי וחיוך מאד מסויים על שפתיו.

"למה אם כן בחרת באחת ואתה מונע מעצמך את כל הטוב הזה?" אני שואל אותו חזרה באותו חיוך רב משמעות.

"אתה יודע איך זה, העניינים יצאו מכלל שליטה, ואחר כך כבר הייתי חייב להתחתן איתה. בימינו אישה שידעה גבר ערכה יורד פלאים," אומר ג'ורג' ושוב נאנח.

"אני מבין," אני עונה לו, "אם כך עליי לחשוב היטב לפני שאני מזמין מישהי למיטתי, שלא יקרה שאאלץ לשאת אותה לאישה."

"נו באמת ג'קסון," הוא אומר ונותן לי מכה על זרועי, "אני צריך להסביר לך שלנו הגברים יש יצרים? אני בטוח ש.."

"שמה ג'יימס יקירי, אתה מנסה לברר מה הניסיון המיני שלי. אתה יכול להיות רגוע. ידעתי לא מעט נשים בחיי, רק שכולן היו רחוקות מביתי, והתגוררו בעיר הגדולה שבה כולם מזדיינים עם כולם."

"ג'קסון איך אתה מדבר?" הוא נוזף בי.

"זה בדיוק מה שרצית לשמוע לא כך? שכן אנחנו הגברים מונעים מייצרינו אז למה לעדן את המילים?" אני שואל, "אתה מבין שברגע שאתה הופך את העניין לדבר זול אין טעם לייפות אותו במילים."

"אני משער שאתה צודק. בסופו של דבר השיחה בינינו מתנהלת בין שני גברים, ולא מסביב לשולחן עם כל הגבלות שמכתיבה החברה," עונה ג'יימס.

אנחנו יוצאים מהרכב שעוצר בפתח המסעדה ואני קובע עם הנהג שיבוא לאסוף אותי עוד שעה. אני יודע שיותר מזה ג'יימס לא יוכל  להעדר מהחנות.

"ספר לי איך הולך בחנות? אנשים מרבים לקנות ספרים היום?" אני שואל.

ג'יימס מדבר ללא הפסק. על החנות, על הספרים החדשים שרכשו, מספק לי רכילות על אנשי העיר, ולבסוף שואל אותי האם גם אני מרבה לקרוא.

"אם לדבר בכנות הספרייה העצומה באחוזה תספק לי חומר קריאה לשנים הבאות," אני מקמט את מצחי כשאני ניזכר במדפים המפוצצים בספרים שאין לי מושג מי רכש אותם.

"אני אשמח לרכוש ממך ספרים במידה ותרצה למכור," הוא אומר לי בענייניות.

אני חושב מיד על הספר 'האדון והמשרתת," ואני מניח שיש דומים לו שעדיין לא ראיתי, וחושב לעצמי שדווקא אלה שהייתי נפטר מהם בשמחה, דווקא אותם עדיף שאצפין.

"אני מבטיח לך שאתה תהיה הראשון שאפנה אליו," אני מבטיח לו ורואה את המבט המרוצה על פניו.

'איך תמיד הופכות שיחות אישיות לענייני עסקים מופלא בעיניי. כנראה שזה משהו שבא עם הגיל. אתה מסתכל על מי שהיה חברך בילדות וחושב איזו תועלת תצא לך ממנו.'

אני מרגיש געגועים ללילי ולפשטות שהיא רואה את העולם.

"מי מעלה חיוך על פניך?" הוא שואל אותי ומעיר אותי ממחשבותיי.

"ניזכרתי בשיחת עסקים שהייתה לי אתמול," אני פולט באדישות.

"אל תשאיר אותי במתח, ספר לי," הוא אומר ומביט בי במבט סקרן.

"אין זה יאה שגברים במעמדינו ירכלו על אחרים, אתה לא חושב?" אני שואל אותו בחיוך.

"לגמרי," הוא אומר בטון רב חשיבות, "העניין הוא שחשבתי שהחיוך הזה שייך לגברת מסויימת,"

'עוד איזה גברת. היא הרבה יותר גברת מהרבה נשים שאני מכיר,' אני חושב בליבי. עם זאת אני גוער בעצמי שעליי להיזהר  ולהקפיד על שפת גוף קפואה כפי הנדרש.

"אני יכול להבטיח לך שפגישת העסקים נערכה עם גבר. אתה בכלל חושב שישנן נשים שמבינות בעסקים?" אני מראה לו שאני מופתע.

אני חייב לנהוג כך, כדי לא להסגיר את העובדה שלילי בעיניי טובה מהרבה גברים בחשיבה שלה ובניתוח של הדברים, בטח הרבה יותר מהגבר המסויים שנפגשתי איתו אתמול פגישת עסקים.

"זה מתחיל להדאיג אותי כל הנושא הזה של נישואים. זה באמת מה שקורה אחרי החתונה, אתה מתחיל חשוב על נשים אחרות? אם כן מה הטעם להתחתן?" אני שואל ומביט בו בריכוז.

"אני מניח שתלוי עם מי אתה מתחתן," הוא עונה לי מהורהר.

"ואיך בדיוק אתה יודע שאם זאת שאתה מתחתן איתה היא כזאת או כזאת?" אני ממשיך לשאול וממשיך להראות לו שאני ממש מתעניין בתשובתו.

"אתה שואל אותי?" הוא צוחק צחוק עצבני, "את מי שלא יודע את התשובה?"

אני שמח שהקצבתי לארוחה שעה. אני כבר משתוקק להיפרד ממנו ולחזור הביתה.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם