אקדח בידה
אקדח בידה (יולי 2021) מיני סדרות

אקדח בידה 8 – מנותקת

on
ספטמבר 9, 2021
קפטן תיאודור או'הרה
קפטן תיאודור או'הרה

תיאו

יש לי הרגשה ממש לא טובה לגבי מה שמתרחש מתחת לפני השטח. אני אוהב שקט, מכור לו, אבל לא בנסיבות כאלה.

אני מבין פתאום את המשמעות של להיות עטלף. את החיים בחושך כשאתה רואה ואינך נראה.

אני חושב על מילה. היא נראתה בטוחה בעצמה. היא מיומנת היטב כך הבטיחה לי ועדיין אני חושש.

אני קולט מה פרוש המילים 'המתנה מורטת עצבים' כי כך בדיוק אני מרגיש, אני על הקצה.

'הבטחת לך,' אני ממלמל לעצמי.

אני מניח שהיא יודעת יותר ממה שאני ולכן ביקשה שלא אתערב. המילים שלה שהיא מבקשת שלא אגרום לה לדאוג לי מחזיקות אותי במשרד. אני מבין שאני עלול לחשוף אותה אם אחפש אחריה.

השתיקה הזו מטריפה את דעתי. אני עושה את הדבר היחיד שיכול להרגיע אותי כעת, מטופש ככל שיהיה, אני נכנס לשחק משחק מלחמה בקונסולת המשחקים הניידת שלי.

אני יורה ללא רחמים את כל הפחדים שלי כעת לשלומה של מילה. צובר נקודות כמו שלא צברתי בחיי.

"היי גבר, זה רק משחק!" כותב לי מישהו מהקבוצה שלי.

"ברור," אני כותב לו ומוסיף סמילי צוחק בדמעות.

'ממש משחק,' אני מסנן בכעס.

ואז בבת אחת מתקדרים השמים. חושך עוטף את העיר. "תתכוננו להפעיל את גנרטור החירום," אני נותן הוראה לעמדת הקצין התורן.

אני נכנס לנייד ומגלה שיש התראת הוריקן ויש סיכוי שיחלוף מעל העיר ניו יורק. אני מתפלא שלא קיבלתי הודעה מוקדמת על כך.

אני נכנס להודעות שלי ורואה שבשעה שהייתי עסוק 'במלחמה' נכנסו לא מעט הודעות.

אני כל כך רגיל שג'ייסון מתפרץ לחדרי בהיסטריה אם יש הודעות מיוחדות, שנתתי לעצמי קצת להרפות.

אני יוצא מחדרי ומוצא את ג'ייסון יושב רועד ליד שולחנו. "בחיים שלי לא חוויתי הוריקן," הוא אומר לי ומביט בי במבט מבוהל.

"זה מה שמפחיד אותך? והמלחמה שמתחוללת בין הכנופיות בחוץ לא מפחידה אותך?" אני שואל אותו בקול קשוח.

"על מה אתה מדבר?" הוא שואל.

פתאום אני קולט מה אמרתי.

"אני מניח אחרי מה שקרה בלילה עם שחרור ה'רוסי' שתהיה תגובת נגד," אני אומר.

"אבל אמרת שהייתה טעות בזיהוי," הוא אומר.

"שכחתי, כנראה העייפות השתלטה עליי ," אני עונה לו, "זה מה שאמרו. אם כך הכל בסדר."

אני רושם לעצמי לקרוא את התיק של ג'ייסון. הוא לא מתפקד כראוי. להיות קופצני זה סיפור אחד, אבל התנהגות כזו. משהו עובר עליו.

אני חוזר לחדרי ומוציא את הנייד כדי לקרוא שוב את המילים שלה כדי לשאוב מהן כוח.

אני שם לב שיש משהו מקושקש על הלוגו. אני מגדיל אותו ורואה שכתוב בו מספר טלפון עם האותיות ו.נ.ש.

אני משחק עם האותיות נ.ו.ש. , ש.נ.ו., ש.ו.ן. בינגו!"

אני זוכר שהיא ביקשה ממני להתקשר באופן חסוי וזה מה שאני עושה.

אני מתקשר ואחרי צילצול אחד אני שומע את קולו. "רציתי להזמין עוד מגש פיצה פטריות."

"רבע שעה אצלך אדוני," הוא עונה בקול משועמם.

לא עוברות חמש דקות והטלפון על שולחני מצלצל. קולה המעצבן של טינה נשמע מעבר לקו. "השליח מהפיצה שוב פה בוס."

"כן, הזמנתי עוד אחת. ג'ייסון אכל חצי מהפיצה שלי ואני מת מרעב. תשלחי אותו אליי," אני עונה לה .

אני לא שומע את צעדיו בהתקרבו אליי וחושב שאולי הוא מרחף בהליכה כמו עטלף. ואז נשמעת נקישה על הדלת. "כנס שון," אני אומר.

"אני לא יכול לאמר לך כלום בוס," הוא אומר לי מייד כשהוא נכנס.

"לא הייתי מבקש ממך דבר כזה," אני עונה מייד, "אני לא יודע כלום עליכם, אבל אני צריך טובה ענקית."

"אני מקשיב בוס," הוא עונה.

"תיאו, כך קוראים לי חבריי," אני אומר, "אני   צריך מעקב אחר מישהו שאינו קשור למה שקורה הלילה. אתה יכול לעזור לי?"

"מה שתבקש בוס..  תיאו. יש מישהו בבית שלו? אני צריך רבע שעה לעבוד בדירה," הוא עונה לי.

"אני רוצה שתעקוב אחריו. אולי הוא לא ילך לדירה שלו. תודיע לי כשאתה מוכן. תן לי את הנייד שלך וארשום לך את המספר שלי."

שון מחייך. "נו באמת תיאו, אתה חושב שאין לי אותו?"

"אני מבקש שתאמר לה שאני מקיים את הבטחתי לה ואינני שואל דבר למרות שאני יוצא מדעתי."

"אתה מבין שאין ברירה והיא חייבת להיות מנותקת כעת," הוא עונה לי, "אני מבטיח להיות השליח שלה למקרה שהיא תבקש. אתה כבר יודע שאני מוכן לעשות עבורה הכל."

אני מסתכל עליו יודע שהוא לא משקר.

"עכשיו תאמר לי על מי מדובר."

"הנה התשר שלך," אני אומר לו כשג'ייסון מתפרץ לחדרי, ונותן לו שטר.

שון מעיף מבט זריז על ג'ייסון. הוא בהחלט יודע את העבודה.

"אני מודה לך שוב בוס שהחזרת את הארנק שלי," הוא אומר ופונה לדלת.

הוא מסובב שוב ומסמן לי באצבעות, עשר וחמש. אני נד בראשי "שמונה וחצי," אני אומר בקול רם  והוא נד בראשו .

"אבל בוס, עכשיו רק שמונה ורבע," אומר ג'ייסון.

"באמת? אני מביט שוב על השעון. "מעניין, כנראה שלא הייתי מרוכז. כבר אמרתי לך שאני מאד עייף. אתה צודק, עכשיו רק שמונה ורבע. בא לי קפה, תצטרף אליי?"

"אני אשמח," עונה ג'ייסון, "ההמתנה לכלום מוציאה אותי מדעתי וגם ההתראות על ההוריקן."

"דווקא נשמע לי ששקט. סתם סופת רעמים לא רצינית," אני אומר בקול אדיש.

"אני לא חושב שעומד לקרות משהו הלילה," אני אומר באגביות כדי להכין את הרקע לכך שאשלח אותו הביתה. "שניים סוכר, נכון?"

"אני אוהב מתוק," הוא מצחקק בעצבנות.

אנחנו יושבים ולוגמים בנחת. אני מציץ מידי פעם על הנייד. "לא נראה לי שההוריקן יעבור מעל העיר," אני אומר לו.

אין לאיש פרט לי אפשרות לדעת אילו התראות מגיעות לנייד שלי, בעיקר כשהוא על 'שקט'.

אני מסתכל על השעון. השעה שמונה שלושים ושלוש. מהמעט שאני יודע על היחידה של מילה הם מאד דייקנים.

אני מציץ מבעד לחלון, מעמיד פנים שאני מסתכל על השמים. שון כבר שם.

"אני חושב שאתה יכול לפרוש," אני אומר לו ורואה את ההקלה על פניו, "אני אשחרר בקרוב את כולם. אני רק צריך לבדוק משהו בלוח הזמנים השבוע."

"אתה צריך שאשאר?" הוא שואל ומבט סקרני על פניו.

"לא ממש לא. שתי דקות ואני עף מפה למקלחת החמה."

אני לא מספר לו שברגע זה ממש קיבלתי הוראה להתפזר. אני מכבה את האורות ואומר לטינה שתשחרר את כל מי שלא בתורנות הביתה.

אני קולט את שון בעמדתו ומנפנף בידי לג'ייסון. "שיהיה לך לילה טוב. אני מת כבר להיכנס למיטה." כמובן שאת המילים האלה אני אומר לאוזנו של שון.

אני בוחן היטב שאין אחרי מעקב. גם בשעה שאני נכנס לחניון אני עירני לכל מה שנעשה מסביבי. אני באמת לא יודע מה ילד הלילה הזה.

אני עולה מותש לדירה שלי, מפעיל את המערכת ונכנס להתקלח. שלא כהרגלי אני מזדרז לשטוף את עצמי וחוזר לסלון להמתין להודעה.

אמיליה קנדי
אמיליה קנדי

אמיליה

זו הפעם הראשונה שאני יוצאת לשוטט ברחובות בחוסר חשק וזו הסיבה שעליי להיות זהירה יותר מתמיד. אסור לי לחשוב עליו. הוא יכול בשניה אחת להסיח את דעתי.

הגשם מרטיב את השימלה שלי והיא נדבקת לגופי. הקור גורם לפיטמות שלי להזדקר ואני מרגישה כאילו אני ערומה.

אני יודעת שמה שיקרה בדקות הקרובות ייקבע את גורלי, ולא אוכל עוד לשלוט בו.

האור בבית הקפה דולק. אני נושמת עמוק.

 'אני אוהבת אותך תיאו' אני אומרת בליבי, מקווה שהוא יישמע זאת. ברור לי שזו מחשבה לא הגיונית אבל אני זקוקה לשאוב ממנו כוחות.

"מה זה הגשם המטורף הזה?" אני ממלמלת ומנערת את טיפות המים משיערי.

"היי ילדה מה את עושה פה?" ניגש אליי גברתן במבטא רוסי כבד.

"אתה לא רואה איזה גשם בחוץ? אני כולי רטובה. בטח אהיה חולה ולא אלך לבית ספר מחר," אני עונה לו.

"מי שלח אותך?" הוא יורה לעברי במבט מאיים.

"שלח אותי? אני בדרך מחברה. הכנו שעורים יחד," אני משקרת מודעת לכך שאין עליי תיק.

"באמת? הוא אומר לי בלעג, "ואיפה בדיוק התיק שלך."

"אני מושיטה יד לגב. "אימא שלי תהרוג אותי. שכחתי אותו אצלה. איזה מעופפת אני," אני פורצת בבכי. כמה שאני טובה בזה.

"טוב, טוב תרגעי," הוא אומר, "תשתי קצת."

הוא מושיט לי כוס, אבל אני דוחה אותה בידי.

"אני ילדה טובה. אימא שלי אמרה לי לא לקבל מתנות מאנשים זרים."

"ואיפה אימא שלך כעת בשעה שאת מסתובבת רטובה בגשם?" הוא לועג לי.

אני מרכינה את ראשי, ומושכת בכתפיי.

"מי שלח אותך?" הוא שוב יורה לעברי.

"אתה מתנהג לא יפה," אני מחציפה פנים אליו, "אתה מציק לי."

הוא נדהם ולבסוף פורץ בצחוק.

"אני לא מתנהג יפה? זו אימא שלך שלא אחראית. איפה היא עכשיו?"

"אני לא יודעת," אני עונה לו, "אין לי מושג איפה היא מסתובבת."

"נו באמת. כמה שקרים את מוכרת לי. את חושב שאני מטומטם?"

הוא לא סותם את הפה ומקשה עליי להקשיב לשיחות של האחרים ובכל זאת אני קולטת בין השורות על מה הם מדברים.

"את חושבת שאני מאמין לך שאת לא יודעת איפה אימא שלך מסתובבת בשעות האלה?"

"אתה רשע!" אני צועקת עליו וגורמת לכולם להסתכל עליי, "היא זונה. טוב לך?"

"ואת?" הוא מתקרב אליי קרוב מידי, "את גם?"

"השתגעת?" אני אומרת ומתרחקת ממנו, "אני תלמידה בבית ספר ואני רוצה ללמוד בקולג'. אני לא מתכוונת למכור את הגוף שלי בשביל כסף. כשאני אהיה עם גבר זה יהיה רק מאהבה."

מה שנכון… 'אל תחשבי עליו. זה מסוכן לך,' אני אומרת לעצמי  ומשתדלת לגרש את המחשבות על תיאו מראשי.

"היום יום המזל שלך," הוא אומר לי.

"יש לנו במה להשתעשע היום," הוא צוחק עם החבר שלו. 

'עוד נראה מי ישתעשע עם מי,' אני חושבת לעצמי. רק המחשבה שמישהו מהם ייגע בי מעירה בי את ייצר ההשרדות.

"הבוס ישמח לקבל אותה הלילה," הוא אומר ואני מעמידה פנים שלא שמעתי.

"אני מפעילה לרגע את הטלפון ושולח הודעה מוצפנת. 'נכנסת לכלוב.' מייד לאחר שאני רואה שהיא נקלטה אני מוחקת אותה.

אני לא נותנת לאיש לענות לי. אני מעלימה את מספר הטלפון אליו חייגתי.

"נראה לי שכבר אין גשם," אני אומרת ופוסעת בצעדים מהירים החוצה.

איש מהם לא יודע כמה אני מוכנה. התפיסה שלי והעובדה שדחפו אותי לרכב, לא באה לי בהפתעה. אני מנצלת שנייה של חוסר זהירות ומפעילה את המעקב המשותל אצלי.

מעכשיו אמנם אני נראית, אבל מנותקת מכל העולם.

אני משננת לעצמי שמעתה כל מה שאעשה זו הצגה אחת גדולה.

"מה אתה עושה? לאיפה אתה לוקח אותי? אתה יודע כמה יושבים בכלא על חטיפה?" אני צועקת.

הגבר שמתיישב לידי צוחק.

"את יודעת כמה משלמים על בתולה?" הוא שואל ועיניו מסתכלות עליי בתאווה,

"אם לא היית מתנה לבוס הייתי עושה אותך כאן," הוא אומר ומניח את ידו על מכנסיו.

"אני לא זונה!" אני צורחת.

הסטירה לא מאחרת לבוא.

"אתה נתת לי סטירה?" אני שואלת המומה, "אתה נורמלי?"

"תגידי תודה שאני לא סותם לך את הפה עם ה'כלי' שלי. את עלולה להחנק," הוא כמעט נחנק מהצחוק של עצמו.

"אני לא יודעת על מה אתה מדבר," אני אומרת בקול הכי תמים שאני מצליחה לגייס, וחושבת לעצמי שאם הוא רק יעז הוא יחטוף כזו נשיכה שלא ישכח אותי בחיים.

"ראית פעם זין?" הוא שואל אותי.

"איך אתה לא מתבייש לדבר אליי ככה?" אני שואלת, והפעם דווקא מתכוונת לדבריי.

"אני מקווה בשבילך שאיש לא שומע אותך. אתה עלול להסתבך."

"מי ישמע אותי? הנהג לא שומע שיחות. החלון שלו אטום," הוא אומר.

"נו די. הצלחת להפחיד אותי. קח אותי הביתה. אני מבקשת סליחה אם דיברתי לא יפה. אתה יודע כמה מכות אחטוף בגללך? אבא שלי יראה שלא הגעתי הוא יוציא את החגורה שלו, ותאמין לי שזה ממש כואב. בבקשה," אני שוב מתחילה לבכות. הפעם בקול רם ומעצבן.

שוב נוחתת על פניי סטירה. הוא בהחלט מכאיב לי. הלחי שלי בוערת מכאב.

אני עוצמת עיניים וקוראת במחשבותיי לתיאו שיחבק אותי. המגע של ידיו עלי מרגיע אותי.

הרכב פונה בחדות לתוך בניין ונבלע בחניון שלו. אני נוגעת בידי ומרגישה את פעימות השבב.

אני עדיין משדרת.

הגברתן גורר אותי לדירה אפילה. העיניים שלי מתקשות לראות את מי שנמצא בה. רק כאשר נטרקת הדלת וננעלת אחרינו נדלק האור.

"הבאתי לך מתנה בוס," הוא אומר ודוחף אותי לעברו.

"השתגעת? אתה יודע מיהי? מה פתאום הבאת את הילדה הזו לפה?" הוא צועק עליו במבטא רוסי כבד. אבל אני יודעת שהוא מתאמץ במיוחד כי זו לא שפת אימו. כבר ברור לי מי זה.

"זה בדיוק מה שאני אמרתי לו בוס. בבקשה תן לי ללכת. אבא שלי יהרוג אותי במכות אם אבוא מאוחר כל כך."

"אבא שלך? מי את בכלל?" הוא אומר.

"מקודם ירד מלא גשם ונכנסתי לבית הקפה כי נרטבתי מאד," אני מצמידה את השמלה שלי, ומבליטה עוד יותר את מה שמתחתיה, "תראה כמה אני רטובה. והם… חטפו אותי" אני לוחשת.

"ומה את עושה בחוץ בגשם שוטף?" הוא ממשיך לחקור.

אני מפסיקה רגע, מסתכלת מסביבי. אני חייבת לרשום במוחי את פרטי הדירה.

"הלכתי לחברה ללמוד. אבל למה לחטוף אותי? כי שכחתי את התיק של בית ספר אצל חברה שלי? לא מספיק העונש שאקבל מאימא שלי?"

"מהאימא הזונה שלה," מנדב הגברתן מידע.

"אימא שלך זונה?" צוחק הרוסי.

"מה אני אשמה. לא אני בחרתי לה את המקצוע," אני עונה לו ומשפילה את עיניי, מעמידה פנים שאני מתביישת "בה".

"ואת?" הוא שואל.

"כבר אמרתי שאני לא. נו באמת בוס תן לי ללכת," אני אומרת.

"ואבא שלך?" הוא שואל.

"השיכור הזה? הוא לא עובד. הוא אחד שחולם להרוויח בהימורים ותנחש מה?"

"אז בואי נהמר עלייך. את חושבת שהוא יבוא להציל אותך?" הוא שואל משועשע.

"אתה צוחק עליי?" אני עונה לו כעוסה.

הוא מושיט יד וקורע מעליי את השמלה.

"שאני אבין אתה קרעת לי את השמלה?" אני צורחת עליו.

קפטן תיאודור או'הרה
קפטן תיאודור או'הרה

תיאו

"חבר שלך שון מבקש לעלות אלייך," אומר לי השומר.

"תשלח אותו אליי," אני אומר וליבי הולם בפראות.  אם הוא מגיע לדירה שלי פרושו של דבר שמשהו לא טוב קרה.

אני מחכה חסר סבלנות ליד הדלת. כאשר אני שומע את המעלית מגיעה לקומה שלי אני פותח את הדלת.

אני מביט על פניו. המבט על פניו לא מפוענח.

 "דבר," אני יורה מייד שנסגרת הדלת אחריו.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם