אקדח בידה
אקדח בידה (יולי 2021) מיני סדרות

אקדח בידה 5 – הגבולות מטשטשים

on
אוגוסט 18, 2021

חרקובסקי

"אני לא מבין," אני אומר לסוהר שפותח בפניי את הדלת, "מה זאת אומרת אני רשאי ללכת? מה קרה לרשימה הארוכה של האשמות שהוקראה לי לפני כמה שעות?"

"טעות בזהוי," הוא פולט באדישות כאילו מדובר בטעות חסרת משמעות ולא בכך שישבתי כלוא במעצר עם מסומם שלא זוכר איך קוראים לו, ומי שנעצר בגין אלימות במשפחה.

"אתם תשלמו על זה ביוקר," אני נובח עליו.

"בטח," הוא אומר לי באדישות, "אתה יודע כמה איומים כאלה כבר שמעתי?"

'ברור שטעות בזהוי,' אני חושב לעצמי שכן כולם חושבים שאני רוסי, בעוד שהאמת היא שאני סיצילאני.

"יופטפויומאט," אני מרביץ קללה ברוסית כדי להצדיק את מי שאני.

"דה," הוא עונה לי ומחייך בארסיות.

כמעט נפלטת לי קללה באיטלקית ואני שמח ברגע האחרון שאני ניזכר מי אני אמור להיות.

"אתה רוצה להתקשר שיבואו לקחת אותך?" שואלת בקול אדיש הפקידה התורנית שבטח מתייצבים מולה מאות עבריינים בשבוע.

פתאום אני קולט שאני לא רוצה להתקשר לאיש. מי יודע מה הם חושבים שקרה כאן בבית המעצר.

לא אוהבים אצלנו מלשינים, ובטח יהיה להם מה לאמר על כך ששוחררתי בהפתעה.

"וזה הנייד שלך. אתה יודע שאנחנו לא מטעינים לעצורים את הטלפון, תבדוק אם יש לך סוללה. אם לא, אני אתן לך קו לשיחה אחת. רק אחת," היא מדגישה כאילו לא הבנתי.

אני מעבד במוחי את מה שהיא אומרת ומחליט שעדיף לי לא להתקשר מהתחנה. אולי מישהו יאזין לי או יעקוב אחרי המספר.

אמיליה קנדי
אמיליה קנדי

אמיליה

אני סופרת עד עשר. האיש שלי מודיע לי שהרוסי יצא מהבנין. הוא שולף את הנייד מכיסו ואני מרכיבה את האוזניות ומעלה את השיחה.

'אני לא מאמינה' אני ממלמלת לעצמי כמעט בלי כל, 'הוא לא רוסי בכלל.'

"הם לא נורמליים. הם שיחררו אותי בגלל טעות בזיהוי," הוא אומר לבן שיחו.

"נו באמת חרקובסקי," אומר לו איש במבטא רוסי כבד, "אם אני מגלה שפטפטת זה הסוף שלך."

"איך אתה מעז לדבר אליי כך! אני עוד אתחשבן איתכם על כך שלא שמרתם עליי, ואולי זה אתה ששיתפת פעולה והסגרת אותי?"

"תבדוק שאין לך זנב," הוא אומר לו, מתחמק ממה שנאמר לו.

אני שולחת מיד הודעה מוצפנת לאיש שלי שינטוש את האופנוע בצד ויסתתר.

לא סתם קוראים לאנשי עטלפים.  הם פועלים רק בחושך ולובשים בגדים שחורים שמקשים על הזיהוי שלהם. כל אמצעי הקשר מוצפנים בתוך האפודים שלהם ואין עליהם שוב דבר שיכול לנצנץ בחושך.

חרקובסקי מסתכל מסביבו, מרים עיניו למצלמה, אבל מבין שהוא לא נמצא בטווח שלה.

"בדקתי, הכל נקי." הוא אומר במבטא רוסי מזוייף.

"תגיע לבית הקפה. היום הם כבר לא יבקרו בו. אלא שעבדו מקודם כבר מזמן בבית, מזיינים כעת את הנשים שלהם," אומר לו הקול מהצד השני.

אני שמחה שהשיחה התארכה ויש לי כעת את הקולות של שניהם מוקלטים.

אני שולחת אותם למריו שינסה לאתר לי את קולם במאגר.

כעבור דקות אחדות הוא ניגש אליי. "בא לך קפה מתוקה?" הוא שואל.

"שתיתי לא מזמן, אבל אם יש כריכים תודיע לי," אני אומרת בקול לאוזניה של שרלוט.

"איך זה שאותך תמיד מזמינים, ולי איש לא מציע?" היא רוטנת.

"איך את אומרת דבר כזה? אני לא מכינה לך אף פעם לשתות? ואם כבר מדברים, אני מכינה לך הרבה יותר משאת לי, ובאהבה," אני מפטפטת כדי להסיט אותה מהנושא.

*

"את מבינה למה את נמצאת איפה שאת נמצאת?" אמר לי פעם המגייס שלי, "כי את כבר מזמן היית חושדת שיש במשפטים האלה מין קוד מוצפן, ואילו היא חושבת רק על זה שלא מציעים לה משהו."

*

"כריך?" אני שואלת אותו והולכת בעצלתיים לכיוון המטבח.

אני עומדת ליד מריו להכין את הכריכים, בזמן שהוא מספק לי את מה שאני רוצה לשמוע.

"החבר שדיבר מכונה 'סטלין' ומקומו בהררכיה ארבע. לפי טון הדיבור את יכולה להבין שהם בטוחים שהוא הלשין, אחרת למה שיחררו אותו? הולך להיות שמח הלילה. כדי שתודיעי לכולם.

"והסיצליאני?" אני מפתיעה אותו בשאלה.

אני מעריץ אותך. ובכן חרקובסקי הוא בעצם לורנצו בסטיאני. אני עדיין לא בטוח אם הוא שתול או באמת חלק מהם. מה שבטוח הוא לא איש שלנו, הוא באמת מאפיונר רציני, עם ידיים אדומות מדם.

"אני חייבת לצאת החוצה. יש לי בחילה איומה. נראה לי שהכריך שטעמתי מקולקל," אני אומרת לשרלוט, ומכבה את המחשב.

אני יוצאת בצעדים מהירים, מזייפת קולות הקאה בשירותים, וממהרת לצאת בדלת האחורית.

לובשת מעליי את הסרבל עם אפוד המגן, מוציאה את האקדח מהארון בחדר הנשק וניגשת לאופנוע שלי.

נותר לי לשלוח הודעה מוצפנת לאנשים שלי בשטח שאני מצטרפת ומבקשת שיגיעו בהסתר שוב לבית הקפה.

"תאתר לי אותו," אני מבקשת משון.

כעבוד מספר דקות אני מקבלת נקודת ציון היכן הוא נמצא ואני דוהרת לשם.

אני נעמדת ליד דלת הנהג ומסמנת לו שירד הצידה. הוא שולף מייד אקדח ומורה לי להסתלק.

אני נוסעת לאחור ומופיעה מול החלון של הנוסע. שוב אקדח נשלף מולי, רק שהפעם אני מרימה את הכיסוי של הקסדה כדי שיראה את עיניי.

"תעצור," מורה לו הקפטן.

"תאמר לו שיתחלף איתי. אני אנהג עבורך והוא ירכב על האופנוע, ויפגוש אותנו בצומת לפני החנות לממכר מזכרות, שם נתחלף שוב."

"שמעת אותה," אומר הקפטן בטון פוקד והנהג עוצר מייד בצד.

אני מגישה לו את הקסדה. "יש אפוד מגן בתא מאחור. שים אותו עלייך, יש בתוכו גם מכשיר קשר" אני אומרת לו וחומקת לתוך המכונית.

"אני יכול להבין מה את עושה פה בחוץ בזמן הזה?" הוא שואל אחרי ששוב אני בודקת אם יש האזנה בעזרת השעון שעל ידי. הוא מבחין שהאור בשעון מתחלף לירוק ומניח ומבין שאנחנו יכולים לדבר בחופשיות.

"אין לנו זמן. עכשיו תורך להקשיב.

החבר שלנו הוא בכלל איטלקי. אין לי מושג עדיין אם הוא שתול או באמת חלק מהם. אם אתה לא היית מעורב בעניין, אולי הייתי נשארת לברר יותר פרטים.

העניין הוא שהם בטוחים שהוא הלשין עליהם והם מתכננים לו נקמה.

הוא מוזמן להיפגש איתם שוב בבית הקפה.

ברגע זה מרושת בית הקפה על ידי האנשים שלי במקרופונים. אני צריכה שהאנשים שלך יתרחקו מהמקום.

הכוונה גם לשתול מצלמות. את זה אני לא יכולה להבטיח. זה תלוי בזמן שיהיה בידינו.  אני לא מוכנה לסכן איש.

תדאג שהאנשים שלך לא יהיו בסביבה. אם הרוסים מתכוונים להילחם ביניהם, תשאיר את זה להם. את הדם הזה אנחנו לא יכולים למנוע. תפקידנו לשמור על אזרחים חפים מפשע.

יש לי צוות ששומר עכשיו על ביתו. אולי המטרה בכלל לפגוע במשפחתו. גם שם אני מבקשת שלא תהיו.

האנשים שלי מאד מיומנים. הם מתאמנים רק על לוחמת לילה."

"אז מה את בעצם מבקשת?" אני שואל.

"שתתרחקו משם. אם יהיה משהו לעדכן אתכם יגיע אליכם 'שליח'," אני אומרת לו.

"שוב את דואגת לי?" הוא שואל אותי.

"זה הולך להיות לילה אדום, והדבר האחרון שאני רוצה הוא שיקרה לך משהו, כי אז ברור לי שאחשוף את עצמי ואבוא להיות איתך," אני אומרת.

קפטן תיאודור או'הרה
קפטן תיאודור או'הרה

תיאו

"אני חייב להיפגש איתך. את מטריפה אותי כל פעם בנוכחותך לידי. תבטיחי שלא אחכה הרבה," הוא אומר.

"תן לנו לעבור את הלילה הזה בשלום," היא אומרת לי, "עליי לחזור למשמרת. יצאתי רק לכמה דקות להתאוורר. תשמור על עצמך."

היא עוצרת בצומת בו קבעה עם הנהג שלי, מפריחה לי נשיקה באוויר, וניגשת לאופנוע שלה.

"מה היא אמרה לך?" אני שואל את הנהג.

"תשמרו על עצמכם," הוא עונה לי, "אתה יכול להסביר לי מה היה פה?"

"עדיף שלא תשאל שאלות, כדי שלא אצטרך להמציא לך שקרים," אני עונה לו, "אני רק יכול לאמר לך שאנחנו לא לבד בשטח הלילה."

"היא סומכת עלייך וגם אני," הוא אומר לי.

"מאיפה אתה יודע אם היא סומכת עליי או לא?" אני שואל בקול אדיש.

מעניין מה היא אמרה לו? כעת ברור לי שהיו ביניהם חילופי דברים. הוא התעכב יותר מידי לידה. היד שלי מונחת על האקדח.

"אתה מבטיח לי שאתה לא שואל שאלות," הוא אומר לי ואני רואה את השעון על ידו מנצנץ באור ירוק.

"אתה…" אני אומר.

"אני המגן שלך כבר כמה חודשים. אתה חושב  שאני אחד קלולס, כי זה מה שרצית שתחשוב.  אבל לא. אני בהאזנה כל הזמן. אני העטלף  השומר שלך. ראית את כושר הירי שלי במטווח

הוצמדתי אלייך הרבה לפני שהיא נכנסה לתמונה בקשר אליך.

נחשפתי אליך יותר משאי פעם נחשף מישהו לאדם מחוץ לקבוצה שלנו. אני מבין שמשהו קורה ביניכם ולכן אני מוכן לקחת את הסיכון איתך.

היא יקרה לי יותר מהחיים שלי. היא סיכנה את חייה לא פעם למעני.

אני רק רוצה שתדע שאני אעשה הכל בשבילך, אבל האמון שלי בך מעולם לא יגיע למאה אחוז.  אם עליי לבחור בינה לבינך, אין לי ספק בכלל במי אבחר."

"ולמה שארצה לפגוע בה?" אני עונה בשקט בזמן שאלפי מחשבות רצות לי בראש. אני כבר לא יודע מי נגד מי ומרגיש שאני בידיו.

"לו רק רציתי הייתי הולך מחפש אחריה. אני מכבד אותה ונותן לה להוביל, מה שלא עשיתי בחיי כגבר וכמפקד. היא חשובה לי," אני מוסיף.

"זה לא ענייני מה קורה ביניכם. די לי לדעת שאתה חשוב לה מסיבה כל שהיא.

אומנו לחשיבה עצמאית, לפתרון בעיות במצבי לחץ. אומנו גם לדעת שלא כל דבר זה העסק שלנו."

המילים האלה נשארות תלויות ברכב.

אמיליה קנדי
אמיליה קנדי

אמיליה  

אני מעיפה מבט בראי לראות שהשיער שלי נראה בסדר, שלא ניכרים בי סימנים שירדתי בזה הרגע מאופנוע.

האקדח שוב נעול וגם בגדי הרכיבה שלי. את האופנוע החניתי בסככה הפתוחה כדי שהוא יתקרר מהר, שאיש לא ידע שחזרתי מנסיעה.

אני מרטיבה את הפנים, ולועסת מסטיק מנטה כדי שיהיה לי ריח טוב מהפה. אחרי הכל שרלוט יודעת שהקאתי.

"איך את?" היא שואלת ומוסיפה בלחש, "את בהיריון?"

"נראה לך? היריון לא אמור לקרות כתוצאה מיחסים עם גבר? הגבר האחרון שהייתי איתו היה…ממש  כבר לא זוכרת מתי, את שגרה איתי צריכה לדעת זאת יותר מכולם," אני צוחקת.

'כאילו שאת הקפטן אביא לדירה שלי,' אני חושבת בליבי.

"אז כנראה שזה באמת מהכריך. אני שמחה שהתאפקתי ולא אכלתי מהנקניק. הוא נראה כל כך טעים," אומרת שרלוט.

"זרקתי אותו לפח," אני אומרת לה, "רק חסר לי שעוד מישהו פה יחטוף קלקול קיבה ממנו. כמה שאני שונאת להקיא. זה מרגיש לי תמיד כאילו סוף העולם הגיע. והטעם בפה אחרי בכלל זוועה."

"מסכנונת שלי," אומרת שרלוט, "העיקר שאת מרגישה טוב יותר, למרות שאת עדיין חיוורת."

לו ידעה כמה אני כבר חסרת סבלנות לחזור למסכים, אבל יודעת שאין לי ברירה. אני חייבת להרדים אותה שלא תחשוד.

אני לא אוהבת את המשחקים האלה איתה, אבל מתנהגת כך איתה כדי להגן עליה. היא מעולה במה שהיא עושה ואני לא רוצה לערער לה את הבטחון.

אני נושמת לרווחה כשאני שומעת שהשיחה בבית הקפה מתנהלת בשקט.

"ושיהיה ברור שאני רוצה לדעת מי זה הבן זונה הזה שהלשין עליי," מסנן חרקובסקי בכעס, אבל לא צועק.

אני מעלה על המסך את תמליל השיחה שהפסדתי וקוראת אותו במהירות.

לא נותר לי אלא לשלוח הודעה שהיחידה של הקפטן יכולה לישון הלילה בשקט. אני משאירה במקום רק שלושה עטלפים ונותנת להם הוראה להתקפל תוך חצי שעה אם אין משהו חריג.

עם עלות השחר מתקבל דיווח על עזיבתם של חברי הכנופייה הרוסית, כל אחד לביתו ובכך מסתיים גם הלילה שלנו.

"כולם נוכחים," נשלחת אלינו הודעה, "לא חסר איש."

"הייתי בטוחה שיהיה לנו לילה סוער," אומרת שרלוט ומפהקת.

"עשו רעש מכלום. הרחובות נראים שקטים לגמרי וטוב שכך," אני מפהקת מולה, "מה התוכניות שלך לבוקר?"

"אמנם את לא מחפשת כעת ריגושים, אבל לי יש מישהי שיודעת לפרוק היטב את המתחים שלי ואליה אני הולכת," היא אומרת לי בחיוך רב משמעי.

"תהני לך. הרווחת את זה ביושר," אני עונה לה ומתמתחת.

"ואת?" היא שואלת.

"אני הולכת לסטארבקס כרגיל," אני עונה לה, רק לא מספרת לה שהבוקר אני לא במשמרת.

אני סוגרת את המסכים וניגשת להיפרד ממריו.

"איזה לילה," הוא אומר לי בשקט, "דאגתי לך."

"לא הייתי מסכנת את עצמי," אני עונה לו.

"ממש," הוא עונה לי, "אני יודע מי את ולמה את מסוגלת."

"עובדה שהייתי רוב הלילה פה. חוץ כמובן מההפסקה שלקחתי בגלל כריך המקולקל הזה," אני קורצת לו.

"וזו הסיבה שדאגתי לך," הוא אומר ולפי המבט בעיניו אני מבינה שאנחנו לא לבד, "נראית כל כך חיוורת שממש נבהלתי."

"באמת שזה היה זוועה," אני אומרת ומושכת בכתפיי, "העיקר שזה ניגמר בקול ענות חלושה."

"את והדרמות שלך," הוא אומר, "אף אחד עוד לא מת מכריך מקולקל…בעצם אולי כן."

אני נפרדת ממנו ויוצאת מהדלת האחורית לעבר הרחוב הסואן. לאיש אין מושג מה קורה פה בלילות. זה נראה בניין מגורים ישן, אחד מיני רבים שבעיר.

אני מגיעה לסטראבקס. הדלת כבר פתוחה ולוריאן כבר מכינה סבב נוסף של קפה.

"מה את עושה פה?" היא שואלת.

"יש לי דייט קפה," אני אומרת.

קפטן תיאודור או'הרה
קפטן תיאודור או'הרה

תיאו

לירוי הפקיד התורן מודיע לי בטלפון הפנימי שהקפה שהזמנתי מסטארבקס הגיע.

עייפות תוקפת אותי ואליה מתלווה חוסר שקט.

אני ניגש ללירוי ורואה את השקית מונחת על הדלפק לפניו. אין לי כוונה להראות לו שאין לי מושג במה מדובר.

"איזה לילה זה היה, אני מת לקפה כדי להתעורר קצת," אני פולט לעברו, לוקח את השקית ופונה לעבר דלק הכניסה.

אני נזכר שלא הודיתי לו ומסתובב חזרה. "תודה לירוי, שתהיה לך משמרת נעימה."

"תודה המפקד. גם לך. לך לישון אתה נראה מותש לגמרי."

"כן," אני פולט בקול עייף ויוצא משם בצעדים מהירים.

אני פותח בזהירות את השקית ורואה בתוכה      

שתי כוסות ריקות. מבחוץ מוצמדת חשבונית שעליה מופיעה כתובת בית הקפה.

אני נאנח. 'מה עכשיו?'

יש שתי אפשרויות או שזו מלכודת או שיש למישהו מידע למסור לי. אף אחת המאפשרויות לא נראית לי הגיונית ועדיין אני חוצה את הכביש כאשר ידי קרובה לאקדח, מוכנה לשלוף אותו.

אני מתיישב והמוכרת קוראת לעברי. "איך אתה שותה את הקפה שלך?"

"פעמיים חלב וכפית סוכר," אני עונה.

על השולחן זרוק עיתון שמישהו השאיר. מסתבר שאני לא הראשון שמבקר פה הבוקר. אני קורא את הכותרות, ושמח לראות שדבר לא הודלף לגבי המעצר של אתמול.

אני מרגיש ידיים מחבקות אותי מאחור, והריח המוכר שלה עוטף אותי.

"הגעת," היא אומרת והולכת לשבת מולי.

אני מביט בה המום. כעת באור יום היא נראית ילדונת. היא לבושה שמלה קצרה, ושערה אסוף לזנב סוס.

העיניים שלה גורמות לי לטבוע בהן.

היא מחייכת למראה ההפתעה על פניי.

"אני לא ילדה כמו שאתה חושב, רק נראית כזאת. וכן צדקת," היא לוחשת, "השם שלי מתחיל ב M."

ואז אני שומע את המוכרת קוראת- "מילה הקפה שלכם מוכן."

'מילה,' אני מגלגל את שמה על לשוני, 'המלאך השומר שלי.'

https://apostrophe9.tumblr.com/ חרקובסקי

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם