אקדח בידה
אקדח בידה (יולי 2021) מיני סדרות

אקדח בידה 37 – שירה חדשה

on
יולי 13, 2022
אמיר אל סולטני

אמיר

אני ניגש ועומד אחריה. היא מטה את ראשה לאחור ומניחה אותו עליי.

"אני לא יכולה לשבוע מהמראות. מעולם לא דמיינתי כמה קסום הוא המדבר. חולותיו הזהובים משרים שקט, ועדיין אני יודעת שיש להיזהר ממנו. הוא עטוף מסתורין. אני נסחפת אחריו."

"אני מקנא בו," אני לא מתאפק ואומר.

"אמיר! הוא לא מתחרה שלך," היא אומרת ומסתובבת לאט אליי, "אין לך מתחרים."

"אל תשחקי עם הלב שלי מיי לאב," אני עונה לה.

"אני לא," היא עונה לי ומניחה שוב את ראשה על הלב שלי, "מעולם לא שיחקתי."

אני לוקח צעד לאחור, אני חייב להשתחרר מהמגע המהפנט שלה.

"את כנראה לא מבינה את שפתי," אני אומר לה, "אני אחכה לך בחדר האוכל."

"אני לא יכולה לצאת לבושה כך," היא עונה לי. לו ידעה כמה מכאיבות לי המילים שלה. ואז היא מפתיעה אותי וממשיכה. "השיער שלי גלוי."

"וזה מפריע לך פתאום?" אני אומר לה מנסה שלא תרגיש את העלבון שלי.

"אתה בחרת להפוך אותי לבת המקום. אז כן, זה מפריע לי. אחרת זה מרגיש לי כמו תיירת שלא באמת רוצה להשתייך למקום."

'את הורגת אותי,' אני ממלמל.

"תבקש ממונה שתבוא ללמד אותי להתכסות כנהוג," היא מבקשת.

"את מבינה שבמעשים שלך את משדרת מסר שיכול להיות לא מובן כראוי, נכון?" אני אומר לה בקול קר, "אני מרגיש שאת מזלזלת בי ובתרבות שלי."

"אם כך אתה לא הגבר שחשבתי שאתה.  אני אודה לך אם תבקש ממונה שתכין עבורי את אחד מחדרי האורחים שלך. את ארוחותיי אני מעדיפה לאכול לבד בחדרי," היא אומרת לי.

'את לבד בעולם,' היא ממלמלת ויוצאת בסערה מחדרי.

אני נשאר נטוע במקומי. כעבור זמן שנראה לי כנצח אני רואה אותה בחוץ, שיערה מוסתר בדיוק כפי שביקשה. היא מובילה בידה את Brave  הסוס האהוב עליי. היא עולה עליו בקפיצה שמשאירה אותי המום, היא רוכנת לעבר אוזנו של הסוס, לוחשת לאוזנו משהו והוא פותח בדהרה שמשאירה מאחוריו ענן של אבק.

אני מתלבט מה עליי לעשות. אני משנן לעצמי שאסור לי לאבד את עשתונותיי. אני אמיר בנו של הסולטאן. אני לא יכול להרשות לעצמי להראות חשוף לידי העובדים שלי.

שעה ארוכה עוברת ואין סימן ממנה.

"איפה האורחת?" שואלת אותי מונה, "הכנתי לה את החדר, היא עדיין לא חזרה?"

"היא לקחה את גורלה בידיה," אני עונה לה בקור.

השעות נוקפות והיא לא חוזרת. אני מחליט לקחת את MAHA  ולצאת בעקבותייה. אני ניגש לאורווה ושומע את סלאם קורא בהתפעלות . "המבטא שלך מושלם,"

"שוקרן, תודה," היא עונה לו.

"נראה לי שאנחנו צריכים לשמור על הלשון שלנו לידך. את לומדת את השפה במהירות ש BRAVE  דוהר על החולות," הוא אומר לה.

"אתם צריכים לשמור על הלשון שלכם רק בגלל שזה לא יפה לדבר מאחורי הגב, גם אם אדם לא מבין או שומע את מה שאמרתם," היא עונה לו, "כך בונים אמון. זה מסוג הדברים שאתה בונה במאמץ רב והורס בשניה אחת."

"אני מתנצל," הוא אומר לה. כבר ברור לי מי מהם הוא החזק. הוא בהחלט מקבל את מרותה עליו.

אני מתבונן בהם מרחוק. BRAVE   מציץ מתאו אליה, מחפש את תשומת ליבה. היא מלטפת את מצחו. "רוצה פינוק?" היא שואלת וניגשת להביא לו עוד גזר.

פתאום BRAVE  מזדקף, הוא מבחין בי וצוהל. אני שמכיר את שפתו מבין שהוא רוצה לאמר לי שהוא יודע שהוא שלי.

היא מסתובבת לאחור ומבחינה בי. היא מפנה לי את הדרך שאגש אליו. סלאם עוזב את המקום במהירות.

"אני מתנצלת אמיר. התנהגתי כמו ילדה קטנה ומופנקת. לא רק, אלא לקחתי את BRAVE  בלי לבקש את רשותך. זה לא יקרה שוב," היא אומרת. קולה נשמע שבור.

"אל תשתני לי רק בגלל שאת חושבת שאני רוצה להפוך אותך לבת המקום," אני אומר לה.

"אני חייבת ללמוד להיות מאופקת," היא עונה לי ולראשונה עינייה צוללות לתוך שלי, מספרות את מה שאיננה מסוגלת לאמר לי במילים.

אמיליה קנדי
אמיליה קנדי

מילה

עד לפני כמה ימים התהלכתי על קרקע בטוחה. יכולתי לראות את העתיד שלי בעיניים עצומות ופקוחות כאחד.

בניתי בית שאהבתי בו כל פינה, עם גבר שהוא אהבת חיי. אמיר היה סגור רחוק מאחורי חומה בצורה שאת המפתח שלה זרקתי לאוקיינוס.

כאשר אמרתי לתיאו את המילים שלא היה לי גבר כמוהו האמנתי במילותיי בכל ליבי. הרגשות שלי כלפיי אמיר היו בכספת והיה לי ברור שלא יצוצו עוד לעולם.

*

הזכרונות מציפים אותי.

הרגשתי שאני נקרעת. הייתי כל כך בודדה בעולם. לא היה לי את מי לשתף במה שאני מרגישה. ידעתי שאסור לי לשתף את אמיר.

המפגש בינינו הגיע בזמן הכי לא מתאים. ידעתי שאם אקשר אליו אסכן אותו, וגם אותי. אסור היה לי לפעול כעטלפית כשהלב שלי שייך למישהו.

לכן נשבעתי שהוא לא ידע לעולם ששמו חרוט עלי ליבי לנצח.

ומה אני עושה עם זה כעת כשכל הרגשות מתעוררים בי?

מצד אחד אני פנויה מצד שני אני שייכת לאחר.

לפחות כך חשבתי עד שנשברו כל הכלים.

*

אני מתקשה לנשום כשאני לידו. הנוכחות שלו בוערת על עורי. מעולם לא היה ביננו מגע ועדיין אני כל כך מתגעגעת למגע שלו על עורי. אני יודעת שחציתי את כל הקווים, לא כי רציתי, כי זה פשוט קרה.

האם זה קרה מבדידותי? מחוסר הידיעה מה עומד לקרות איתי?

אני יודעת את התשובה. אני משתוקקת אליו כמו שלא השתוקקתי לגבר מימי…חוץ מ…. שוב עולה דמותו של תיאו לנגד עיניי והמבט שהביט בי כשסרב שאלך איתו. היה בו מסר שהכאיב לי מאד. הוא שחרר אותי ממנו. אני נרעדת כשאני חושבת על האופן בו הביט בי. האם טעיתי גם לגביו?

וג'ון? האם הוא באמת אבא שלי?

אני מרגישה זיעה קרה זורמת במורד גופי. הכל מסתובב לי ואני מתעלפת.

"אני לא יכול עם השתיקות שלך," אני שומעת את קולו של אמיר מתוך העננים שעוטפים אותי, "מתי תתני בי אמון. אני האדם האחרון עלי אדמות שיפגע בך. את הכל בשבילי. אני לא יכול לדמיין את עצמי עם אישה אחרת, ואני גבר שאוהב מאד נשים.

את לועגת לתרבות שלי. אני מניח שאת חושבת שאנחנו עם ברברי שחי באוהלים במדבר ומנותק מהעולם. אין לך מושג מה זה עושה לגבר לראות אישה שהוא אוהב מכוסה כולה ולדמיין איך הוא פושט מעליה את הכל.

אני לא מדבר על ערום של הגוף. אלא על ההתמסרות של הנשמה שהיא הרמה הגבוהה ביותר שיכולה להתקיים בין גבר ואישה. ובה את לא נותנת לי לגעת. היא מכוסה באלפי צעיפים, נסתרת מעיניי. זה כואב כשאתה אוהב כל כך אישה."

המילים שלו חודרות אל מוחי מבעד למסך העלפון. לו ידע שאני שומעת את מילותיו ספק אם היה אומר אותן.

אני פוקחת לאט את עיניי ומבטי מתקבע על שפתו הבשרנית. "נשק אותי," אני לוחשת.

"אל תבקשי ממני דברים שאין להם עתיד," הוא אומר לי בקול חנוק.

"נשק אותי," אני אומרת ומרגישה מייד את שפתיו נצמדות לשלי. הוא מצמיד אותי חזק אליו ומנשק אותי ברעב גדול. גורם לי להשמיע קולות שאין לי שליטה עליהם.

"איך זה בתור נשיקה?" הוא שואל.

"כאלה אני רוצה," אני עונה לו ומחייכת אליו בביישנות.

״אל תשחקי איתי,״ הוא מבקש.

״אתה ישנת לי בלב כל כך הרבה זמן,״ היא אומרת.

״ישנתי לך בלב? את מוכנה להסביר לי את המילים שלך?״ אני מבקש, לא מראה לה שאני בקושי נושם כשהיא מדברת אליי כלל.

״אסור היה לי לאהוב אותך. הייתי מסכנת אותך ואת העטלפים עם הייתי נותנת לאהבה שלי כלפייך לשלוט בי. אהבה בכוחה להחליש, לערפל את המחשבות. היה עליי להיות בשליטה מלאה יום ולילה. אז הקפאתי את מה שהרגשתי כלפיך.

אתה לא מבין שזה לא העובדה שהגעתי לדוחה, אלא העובדה שהייתי בסכנה שהחזירה אותך אליי?״ היא אומרת ומישירה אליי מבט.

אני מתעשת מייד. היא חשופה ולכן מאפשרת לעצמה לדבר כך. אסור לי לשכוח זאת.

״זה אביך שהביא אותך אליי,״ אני עונה לה בקור.

״באמת? כי מה שאני זוכרת זה שהרגשתי שעומדים לצוד אותי והראשון שעלה לי במחשבה זה אתה. אני מבינה שזה מה שמתאים לך לחשוב כך כדי להגן על ליבך מפניי.

אני מבקשת שתחזיר אותי לדוחה. פעם אחת צחק עליי הגורל. מסתבר שתמיד יש אפשרות שזה יקרה פעם שנייה. יותר לא תשמע ממני. אתה יכול לאמר לאבי שלא יחפש אחריי, לו ולכל העולם. מעתה גורלי רק בידי. כך היה וכך יהיה," היא אומרת לי וטון דיבורה מקפיא לי את הלב.

״אם זה מה שאת רוצה,״ אני עונה לה, ״אעשה כרצונך.״

״לא אמיר. זה רצונך וכך יעשה.״

ג'ון וייד

ג׳ון וויד

פעם ראשונה בחיי פעלתי מתוך פחד.

כמפקד היה עליי קודם כל לפעול למען המבצע עליו אני מפקד.

מטרתו הייתה להגן על  אבירי הנסיכה. אסור היה שיקרה משהו לפני שפניני בר משיקים את התוכנה. כבר היה ברור שמשהו השתבש, גם בתאילנד וגם בקטאר.

מה אמור מפקד לעשות כשמצד אחד של המאזניים מונחת מחויבותו לתפקיד ומצד שני גורלה של בתו?

האדם היחיד בדוחה שאני סומך עליו בעינים עצומות הוא אמיר אל סולטאני. אין לי מושג מה הייתה מערכת היחסים שלו עם מילה, אם הייתה בכלל. ישנם הרבה חלקים בחייה של מילה שניסתרים מעיניי.

אני מחליט לקרוא לשון. אני יודע שהוא היה הסגן של מילה והוא מעריץ גדול שלה.

"אני מבקש ששון יגיע למשרדי," אני אומר לסגן שלי.

"כבר יבוצע," הוא אומר. מה שאני אוהב אצלו שהוא לא מרבה בשאלות. יש לו יכולת הקשבה וקליטה. הוא מעבד את הנתונים ורק כשיש לו משהו להגיב הוא אומר העברתי אותו. עשרות מבחני נאמנות ובכולם הוא עמד בהצלחה רבה.

אני לא מסוגל להתרכז בכלום וניגש לצפות בכביש מהחלון במשרדי. החלון הוא חד כיווני כך שלאיש מבחוץ אין מושג מה הבניין הזה בעל החלונות האטומים. הוא זהה לכל אחד מבניני המשרדים והמגורים בסביבה.

תוך דקות אני רואה את האופנוע של שון דוהר לכיוון המפקדה. הוא יורד ממנו בקפיצה והולך בהליכה זקופה לעבר דלת הכניסה. 

אני חוזר להתיישב על כיסאי ומעמיד פנים שאני עסוק בקריאת תיק.

למרות שאני מוכן לבואו, הנקישה על הדלת מקפיצה אותי. 'תרגע,' אני נוזף בעצמי ומבקש ממנו שיכנס.

"המפקד," הוא אומר ועומד מולי כשמשקפי השמש עדיין על עיניו.

אני סוקר אותו ופניי אינן מסגירות כמה הוא הופעתו מרשימה אותי. 'למה בעצם מילה לא הייתה איתו?' עובר במוחי שבריר מחשבה שמזכיר לי כמה אינני מכיר אותה באמת.

"היא בסדר?" הוא יורה לעברי, שוב תופס אותי לא מוכן.

"ולמה שלא תהיה?" אני מעמיד פנים.

"המפקד שוכח שאחת המיומנויות שלי היא לקרוא פנים ושפת גוף. אתה הבטת בי וחשבת על משהו. משהו שגרם לפניך להיות קפואים. אני קורא בהם דאגה."

אני לא יודע מה גורם לי להוציא את המילים הבאות מפי. "מה אתה יודע על אמיר אל סולטאני?"

"אני לא מאמין שהוא יפגע בה. היא …איך לאמר לך זאת…היא בבת עינו. היא חשובה לו יותר משהוא לעצמו." הוא בהחלט מפתיע אותי עם התשובה שלו.

"כמוך?" אני שואל.

"הנאמנות שלי כלפייה עיוורת. אני מוכן להקריב את חיי למענה. אני יודע שגם היא למעני. אבל לא, איתו זה משהו אחר לגמרי," הוא אומר לי ובוחן את תגובתי. אני מרגיש שאני לא מסתיר את רגשותיי כפי שהייתי רוצה.

"גם למענו היא מוכנה למות?" אני שואל.

"המפקד. אם מילה בסכנה אני מבקש לדעת," הוא מתעלם משאלתי. הוא בהחלט חרד לה.

"מילה במקום בטוח," אני עונה לו.

"ומה כל זה קשור לאמיר? לפי מה שאני יודע הוא כבר לא עובד בשורותינו," הוא לא מרפה.

"הייתי צריך ממנו עזרה והעמדתי אותו במבחן. הוא לא היסס והושיט לי אותה. תהיתי כאחד שמכיר אותו, מה דעתך עליו," אני אומר, "אולי אצליח לגייס אותו שוב  לעבוד איתנו."

"המפקד, אני מצטער שאני מרשה לעצמי לחרוג מסמכותי. אני יודע שאתה נמנע מלספר לי דברים. כמובן שאין לי זכות לדרוש דבר. אני מריח את הסכנה ומתקשה לעמוד בזה מרחוק," הוא אומר לי. הוא מסיר את משקפי השמש, ומישיר מבט אליי של גבר שבטוח בעצמו.

"לגבי מילה, היא באמת בסדר. מישהו ניסה להכשיל את המבצע. ידיעות על כך שיחידה מיוחדת עומדת להכנס לתאילנד הגיע לידיעת ה'אויב' שעומד מולנו.

כבר אומר לך שאין לי ספק שאין לך יד בכך. יותר מזה, אני אשתף אותך שלא ניטרלנו את כולכם, כך שיכולתי לבדוק גם אותך. השאלה מי מאלה שנוטרלו יודע דברים והעביר מידע למי שעומד מולנו."

"דיברת על מילה, מה עם תיאו והאחרים?" הוא מדהים אותי בזכרון שלו לפרטים.

"הם המשיכו בלעדיה ליעד אחר," אני עונה לו.

"אני מבין," הוא אומר, "אני יכול לשבת?"

עכשיו שעיניו גלויות לפניי אני רואה אותן מצטמצמות, הוא מכסה את פיו בכף ידו הגדולה. מידי פעם הוא ממצמץ בעיניו.

אני יכול לדמיין אותו מריץ שורות של נתוני מחשב מול עיניו, ובודק כל אחת ביסודיות.

פתאום הוא מזדקף. "הייתי רוצה לבקש מחשב חדש, עם תוכנה חדשה ואת אבירי הנסיכה עליו. נראה לי שאני צריך לזרוע כמה פיתיונות."

הוא שוב משתתק. הוא נוגע בידו ומתפלא לראות את האור מהבהב לשנייה. "אני מאד מצטער לשמוע שהמבצע נכשל המפקד, הם היו חיילים טובים."

אני מחייך. הגבר הזה קולט דברים מהר.

הוא נוגע שוב בידו לכבות את ההאזנה, ובכל זאת אנחנו לא מדברים אלא נפרדים בלחיצת יד.

כדי לתת תוקף למילים של שון אני מזמן אליי את הסגן שלי. "אני לוקח חופש. המבצע שתכננתי נכשל. אני חייב לקחת את האחריות עליי עד תום ההליכים."

הוא מביט בי המום. "אבל המפקד, למה שלא תחכה לחקירה של מה שקרה?" הוא שואל.

"אני לוקח את האחריות עליי," אני חוזר על מילותיי שוב, "אני משעה את עצמי."

אני מניח על השולחן את התג שלי, המפתחות והאקדח ויוצא מהחדר, משאיר אותו בוהה בי.

אני נכנס לרכב ובודק האם הוא נקי מכל אמצעי מעקב. רק אחרי שאני מוודא שהכל תקין, אני מוציא את האקדח הנוסף שלי מתא נסתר ומחייג למייסון.

"אהובה שלי, מה בא לך לעשות היום? מה דעתך שנלך לאכול במסעדה?" אני שואל אותה בטלפון.

אני מחייך לראות שדווקא עליו יש מעקב. אני מודה על כך שהשיחה עם שון התנהלה כשהיה כבוי. מין מנהג שסיגלתי לעצמי כשאני מזמין מישהו לפגישה.

"בשמחה," היא עונה לי, "לאן בא לך ללכת. אני צריכה לדעת מה ללבוש."

"את זוכרת את המסעדה הזאת שבה היה הדייט הראשון שלנו. קבענו לשעה שש והיו מלא פקקים בדרך והגענו בשמונה? שמה פרח מזכרוני אבל היא נמצאת בעיריה רוזוולט צפונית לניו יורק."

"בטח. איך אני יכולה לשכוח. ייקח לי קצת זמן להתארגן," היא עונה.

"תזמיני מקומות. אני בדרך אלייך. השיחה עומדת להתנתק. שכחתי להטעין את הנייד. אוהב אותך כל כך."

"כבר לא יכולה לחכות לראותך," היא עונה.

אני מחייך לעצמי. היא כל כך מכירה אותי ואת המילים שאני אומר לה ללא מילים. אין לי ספק שהיא הבינה את המסר שהעברתי לה. מי כמוה יודעת שלא שם היה הדייט הראשון שלנו.

אני מסיים את השיחה, מנתק את הנייד ומניח אותו על המושב לידי. כאשגיע הביתה אוציא מהכספת את הנייד החדש שרכשתי לא מזמן.

אני מתחיל שוב לנשום, מרגיש את האדרנלין עולה בי על גדותיו.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם