אקדח בידה
אקדח בידה (יולי 2021)

אקדח בידה 2 – זהות בדויה

on
יולי 28, 2021
קפטן תיאודור או'הרה
קפטן תיאודור או'הרה

קפטן תיאו או'הרה

מה יש היום בממלכת השמיים שמונע ממני להגיע אליה? האם אני נענש על חוסר הריכוז שלי, על הרשלנות באי צילום רישיון הנהיגה שלה?

העלטה הגדולה עוטפת את העיר ללא הפסקה.

במצב רגיל הייתי מתקשר ללוחמי האש ושואל אותם אם ידוע להם משהו על החושך שעוטף את העיר.

אני נושם עמוק. עליי לחשוב בהיגיון. אם כל העיר מוחשכת זה לא משהו אישי נגדי.לא נותר אלא להמתין.

המחשבות שלי שבות שוב אליה. אני מתקשה להבין איך היא התנחלה לי כך במוח ואיננה עוזבת אותי. אולי כי אני מוטרד שהיא מנצלת את המצב כדי לבצע את זממה?

'שטויות,' אני מנהל דו-שיח עם עצמי, 'היא לא כזאת.'

אני מביט על בניין המפקדה. תאורת החירום מתחילה לעבוד, ואור קטן מופץ  מבעד לחלונות. 'מה עם הגנרטור, הוא לא אמור להתחיל לעבוד?' אני נאנח וחוזר בצעדים כבדים לתחנה.

"מחברת החשמל הודיעו שזו תקלה רצינית. הם עובדים עליה במלוא המרץ," מעדכנת אותי הפקידה התורנית.

"אני מקווה מאד. אמנם הקיץ בפתח אבל הטמפרטורות צנחו היום בצורה משמעותית ואנשים זקוקים למערכת החימום," אני עונה לה, כאילו שזו הבעיה שלי בחיים.

מערכת החירום מתחילה לפעול ואיתה גם מערכת הטלפונים החליפית. עם כל הרצון שלי להמשיך את השיחה עם פטריק, אני לא יכול להרשות לעצמי כעת לתפוס קו טלפון חיוני.

ארבע שעות אחרי מוארת שוב העיר כולה. אנחת רווחה נשמעת מכל עבר.

אני מפעיל את הנייד שלי ומייד מתחיל קונצרט של התראות מהאפקילציות השונות. אני מקשר אותו למחשב שלי ויושב לקרוא אותן ברפרוף.

לשמחתי רובן לא דחופות, ולמרות זאת אני יושב לענות על כל הודעה.  

המשמרת שלי מתארכת מעבר למתוכנן. אני קורא לסגן שלי, מעדכן אותו במה שזקוק לטיפול, ומבקש שיעדכן אותי במה שקורה בתחנה.

"…ובקשר למטווח, האימון נדחה ליום חמישי," הוא מסיים להקריא לי את הרשימה שכתב. אני מחייך לעצמי.

ישנם אנשים כמוהו שאם לא יעלו הכל על הנייר יש סיכוי גבוה שהם ישכחו את הרוב, ויש אנשים כמוני שמתייקים הכל בראש. החסרון בזה הוא שהמידע נמצא רק אצלי, מה שהופך את זה גם ליתרון.

שמונה בבוקר ואני יכול סוף סוף לנסוע הביתה. טוב  שהגעתי היום עם הרכב ולא עם האופנוע כי הכבישים רטובים מהגשם שהפתיע אותנו היום.

רק לאחר שאני נכנס לדירה אני נזכר שלא קראתי את ההודעות הפרטיות, או אם לדייק היחידה שמעניינת אותי, ההודעה של פטריק מהבוקר.

פטריק גולד (6:00 בבוקר)

תשכח מזה.

אל תנסה לחפש.

פ.

התשובה הזו לא מקובלת עליי. אין לו מושג למה אני שואל. אני מתקשר אליו.

"מישהי מיוחדת?" הוא אומר לי לפני שאני מספיק להשחיל מילה, "אם היא תרצה היא תגיע אלייך."

"שאלתי אותך מה אתה יודע," אני מקמט את מצחי בניסיון להבין מדוע הוא מתחמק מתשובה.

"תרפה. זה בטח לא לטלפון" הוא נאנח, "אתה יודע שאני אוהב אותך, אבל … רוצה להיפגש לקפה, נאמר בעשר?"

העיניים נעצמות לי, אני חייב לישון. "אהיה אצלך במגדל בעשר."

אני מכוון שעון מעורר לתשע וחצי, ומודה על כך שהשינה שלי קלה ולעולם לא פיסיספתי את התרעת השעון.

אני מגיע בשעה עשר בדיוק. פטריק כבר מחכה לי בלובי, בידו מגש עם שתי כוסות גדולות של קפה ושקית של דברי מאפה.

הוא מרכיב על עיניו משקפי שמש כי השמש היום שוב יצאה והיא קופחת מעלינו, ומסמן לי לצאת מהמגדל. "נלך לפארק, נמצא לנו פינה שקטה לשבת בה."

אני מהנהן בראשי ושותק. מילה לא נאמרת בינינו עד שאנחנו מוצאים ספסל שמרוחק מאנשים.

"אתה יודע שאני עוסק בתוכנות מעקב וריגול. הן נועדו להגן על העסקים אותם אני משרת מפריצות לתוכן. מלחמות הסייבר תפסו היום מקום מאד רציני, יותר מאי פעם.

כדי להגן על המידע, של אנשי עסקים ואנשים פרטיים, ובעיקר למנוע זליגת מידע אישי וסחיטה, יש כל מיני קבוצות שפועלות מתחת לפניי השטח.

זה לא אומר שאין גם כאלה שפועלות פיזית, לא באמצעות המחשב בלבד."

"שאלתי אותך שאלה," אני לא נותן לו לסטות ממה שמעניין אותי.

"מאיפה שמעת על.." הוא מביט סביבו לראות שאיש לא נמצא בסביבה, "העטלפיות?"

"פטריק!" הוא משחק איתי ואני לא אוהב את זה.

"תענה לי," הוא מקשיח את קולו.

"ראסטי הסגן שלי פלט את השם." אני מרגיש שאם לא אספק לו תשובות השיחה הזו לא תוביל לשום מקום.

"אז ראסטי הסגן שלך יודע," הפנים שלו עוטות מבט של הערכה, "פששש… יפה לו."

"אתה מתכונן לשחק איתי עוד הרבה זמן?" אני שואל בקול רגוע.

"אני מבין שמדובר במישהי מסויימת," עונה פטריק, "מותר לי לשאול למה היא מעניינת אותך?"

"פגשתי אותה אתמול במטווח. היא הציגה את עצמה כמלודי דה מרטין. שם בדוי כמובן," אני עונה לו.

"מלודי, שובבה הילדה הזו," הוא צוחק, "יש לי הרגשה שהיא עוד תגיע אלייך יותר מהר ממה שאתה חושב. ואל תשאל אותי איך למצוא אותה, אין לי מושג מי היא."

"ובכל זאת אתה אומר את מה שאתה אומר ומשאיר אותי תלוי באוויר," אני רוטן.

"סתם שאלה. זה הקפטן שמתעניין בה הוא הגבר על האופנוע?" הוא מביט בי בסקרנות וגורם לי לשאול את עצמי את השאלה הזו.

אני מביט בו מהורהר.

"הבנתי," הוא עונה בפנים רציניות.

"איך אתה מבין הכל, ואני לא מבין כלום?" אני שואל אותו.

"אולי כי כל היום אני מתעסק בפאזלים," הוא מהנהן בראשו.

"ומה אתה חושב שאני עושה?" אני משחרר אנחה.

ישנם דברים שיש לי מלא סבלנות לגביהם, וישנם דברים שאני ממש חסר סבלנות, כמו לגבייה. אולי כי אני מבין שאפילו קצה חוט אין לי.

אני חוזר הבית, נשכב על המיטה ונרדם.

אמיליה קנדי

אמיליה קנדי

אני ניזכרת ביום ההוא שהישגתי את התעודה הנושאת את השם שאימצתי לעצמי.

**

אני צוחקת כשהוא מגיש לי את התעודה הנושאת את השם מלודי דה מרטין.

"מה את צוחקת כל כך?" הוא שואל אותי.

"אולי כי פרופסור דה מרטין שאמור להיות אבא שלי הוא הומו? שלא תבין אין לי שוב דבר נגדו רק שקשה לי לדמיין אותו בתור אבא שלי. מה גם שהוא נושק לשישים וחמש," אני ממשיכה לצחוק.

"הומו או לא הומו אני בטוח שהוא היה שמח להיות אבא שלך," הוא עונה לי.

"אתה שוב מסלף את דבריי. אני לא לועגת לגבר שאוהב את בן מינו. רק שמבחינה טכנית אני לא בטוחה, ולא שאני חושבת שזה מוצדק, שהיו מאפשרים לו להביא…לא משנה זה רק נעשה יותר גרוע."

יכולתי לספר לו שהחברה הכי טובה שלי, השותפה שלי מאז שיצאתי למסע הזה, אוהבת בנות, ועדיין יש בינינו חברות מופלאה, כך שלי אישית אין שום בעיה עם הקהילה הגאה.

"ואת?" הוא שואל פתאום.

"אני מה?" אני באמת לא מבינה מה הוא רוצה.

"את אוהבת בנים, או בנות או אולי את שניהם?" הוא שואל.

"את כולם. אבל אם אתה שואל לגבי העדפה המינית שלי אז היא גברים באופן מוחלט," אני עונה, "היית צריך לדעת. אתה לא רואה איך אני מסתכלת עלייך. הקעקועים שלך כל כך עושים לי את זה."

אני יודעת שאני מסתכנת, אבל אני חייבת להרדים אותו

"אולי תגלי לי למה את צריכה תעודה מזוייפת?" הוא מפתיע אותי.

"זה לא ברור לך? נו באמת, למה ילדה כמוני צריכה תעודה?" אני שואלת, "אולי כי לבר מותר להיכנס מגיל עשרים ואחת ואני עדיין צעירה?"

"רגע…מאיפה את יודעת על פרופסור דה מרטין? את לא צעירה מידי?"

"מה זאת אומרת? אני קוראת את מדורי הרכילות," אני עונה לו. מה שנכון, רק שזה למטרה שונה לגמרי.

אני שוקלת כל מילה מולו. אני יודעת שאחד המקומות שמחפשים זהות בדויה היא אצל הזייפנים.

אז בשבילו אני מריה מונטנה.

**

הירידה לפרטים קטנים כל כך טבועה בי. אני מודה על כך שהזדהיתי בפני הזייפן בשם מומצא. קפטן או'הרה בוודאי כבר עלה על זהותי הבדויה. יש לי הרגשה שהוא ירצה לחפש אותי.

אני גם מבינה שאני חייבת להגיע אליו לפני שיגיע אליי. אני לא רוצה לעורר הדים. אני חייבת לשמור עלינו ולמנוע חשיפה.

אני מתאפקת לא לחדור למערכת של המשטרה. אני בטוחה שכשם שיש אנשים כמוני, יש גם שם כאלה שיכולים לזחול במחילות של הרשת האלחוטית ולגלות עלינו דברים. הדבר האחרון שאני רוצה זה לפתוח את פתח מנהרת הסייבר שלי ולתת למישהו לחדור אליה.

עכשיו רק נותר לי לתכנן איך ומתי אני מתגלה בפניו.

אני מבקשת משרלוט שתחזור עבורי למטווח ותשאל מתי ייערך אמון השוטרים במטווח, במקום זה שהתבטל אמש.

שרלוט

אמנם אני ביחידה הרבה לפני מילה, כך אנחנו קוראים לאמיליה בחיבה, אבל הקטנה הזו לימדה אותי המון דברים.

העיקרי שבהם הוא איך לתכנן כמה צעדים קדימה למקרה ש..

"אני לא יודעת על מה אתה מדבר," אני אומרת לפקיד התורן במטווח, "זו פעם ראשונה שלי פה. אתמול הייתי אמורה להיפגש כאן עם מישהו שבא להתאמן וכשהגעתי המקום היה סגור."

"אני יודע שזו את שכיסית את המצלמה אתמול כדי שלא יוכלו לזהות אותך," הוא עונה לי בקשיחות.

"באמת? מאיפה הסיפור ההזוי הזה? למה שאשקר לך?" אני מעמידה פנים כאילו זה הדבר הכי לא שפוי ששמעתי.

"אם כך אין לך בעיה להזדהות בפניי," הוא אומר ועל פניו מבט של נצחון.

אני מחטטת בתיקי, מעמידה פנים שאני לא מוצאת את תעודת הזהוי שלי. התיק שלי כל כך מבולגן. אני שופכת את תוכנו על הריצפה.

הוא מגחך לעצמו. "את בטח חושבת שאני טיפש."  הוא קם ויוצא מהחדר. דקה אחת זה מה שאני צריכה כדי להעיף מבט על המסך ולראות מתי נקבע האימון של השוטרים.

"תראה מה זה," אני אומרת לו כשהוא שב וטופחת על מצחי, "שכחתי לגמרי שהחלפתי תיק"

הוא מביט בי במבט זועם. "אם כך אין לך בעיה שאצלם אותך."

"אני לא מבינה למה, הרי התמונה שלי לא תאמר מי אני," ואז 'במקרה' אני מוצאת את התעודה בכיס. "אני כל כך מבולבלת. הנה התעודה שלי." אני עונה לו בקול תמים שלא מסגיר את תחושת הניצחון שלי.

"זה מהתקופה שהייתי קצת קוקו וצבעתי את השיער בצבעי הקשת," אני מנדבת לו הסבר 'הגיוני' כדי שלא ישים לב שזו לא אני בכלל.

אני כמובן לא יכולה לשתף אותו שהכל קורה כפי שמילה צפתה שיקרה.

**

"..ואז הוא ישלח את התמונה שלך לקצין המשטרה והוא יראה שאת זו לא אני," אמרה לי מילה.

"אבל בכך לא סיימנו, כיוון שהקצין יאמר לו שאת לא שייכת לקבוצה של או'הרה. על כך תעני לו שהחלפת טלפון ומספרו של מי שהזמין אותך לאימון אבד לך ולכן היית חייבת להגיע עד לפה. את כבר תשאלי את…  בהנחה שהצצת ברשימות במטווח, יהיה לך שם של אחד המשתתפים ותאמרי לו.

"העיקרון הוא לפטפט הרבה שטויות, מלא פרטים לא חשובים, כדי לשעמם אותו, להרדים אותו." 

**

"אתה לא מבין מה עובר עליי. הנייד נגנב לי מהתיק. לא מזה מהשני, ואין לי את מספר הנייד של מי שביקש שאבוא להתאמן כאן. אני כבר אשאל את ג'וזף," אני אומרת ורואה אותו בודק ברשימות ומקמט את מצחו. הוא בהחלט ראה את שמו של ג'וזף.

"אבל אין לך את מספר הטלפון שלו," הוא לא מרפה.

"את שלו דווקא אני יכולה להשיג. טוב, עזוב. הרי אסור לך לתת לי את מספרי הטלפון של המתאמנים כאן, וגם לא הייתי מבקשת ממך לעשות זאת. בכל מקרה ניסיתי."

אני לוקחת את התעודה שלי ועוזבת את המקום.

אמיליה קנדי

אמיליה

"מילה במילה כפי שתארת לי," אומרת שרלוט עם היכנסה לחדרי. היא צונחת על הכסא מולי ונאנחת. "מעניין את מי יעלה המחשב המשטרתי. בכל מקרה האימון ביום חמישי."

"הקפדת להיות עם הגב למצלמה?" אני מוודאת.

"כפי שאמרת יש שם מצלמה אחת שמצלמת את האשנב של הקבלה. סרקתי מסביב ולא ראיתי אחרת," היא מאשרת לי שלא שכחה את ההוראות שלי.

אני לא אומרת לה שאת חדר הקבלה סרקתי היטב לפני שנכנסתי אליו, ורק מהנהנת בראשי.

"תודה שעשית זאת בשבילי," אני אומרת לה. היא יודעת שהיא חייבת לי. הרבה פעמים כיסיתי עליה, פעלתי למענה. אני לא מרגישה שניצלתי אותה. זה משהו שלא יכולתי לעשות בעצמי.

"יש ישיבה עוד חמש דקות. תתארגני ותגיעי לחדר התדרוך," אני אומרת לה. אני רוצה להיות לבד.

אני שמחה לדעת שלפנינו לילה שקט, ואני יכולה להתפנות לעצמי.

אני מוציאה את האקדח מהכספת בשולחן שלי, מכבה את מערכת המחשבים שסורקת כל הזמן את השטח, ויוצאת מהחדר.

"צריכים משהו ממני?" אני שואלת את הפקידה בקבלה.

"שיחררו אותך מהישיבה היום, את משוחררת לדרכך," היא עונה לי.

אני עומדת לצאת כשהיא קוראת לי לשוב. "היי מילה, שכחתי לגמרי. הגיעה לך תעודה חדשה."

"נעים מאד להכירך אנה פטרובה," היא מחייכת אליי.

"שוב פעם להתכסות במבטא הרוסי?" אני נאנחת בקול.

"דה," היא עונה לי ומתחילה לדבר בשטף רוסית.

"אל תשכחי שאני דור שלישי בניו יורק. אני לא מדברת רוסית שוטפת," אני קורצת לה.

"ממש, тигрица,טיגריטה. נמרה למקרה שלא הבנת," היא אומרת לי ומתחילה לצחוק.

אני מניחה את התעודה בתיקי במקום מוסתר. על מלודי דה מרטין אני לא מוכנה לוותר עדיין. מה גם שצרפתית היא באמת שפה שינקתי בילדותי מהאימא הצרפתייה.

אני מבלה את שארית היום בחנות ספרים קטנה שיש בה בית קפה אינטימי. המוכרת כבר מכירה אותי ויודעת מה טעמי בקריאה.

היום המליצה לי על ספר של סופרת עלומה מקנדה שיש בו הרבה 'תיאורים מעניינים' כדבריה. בהחלט אפשר להתאהב בגבריאל גיבור הסיפור. מחשבותיי נודדות לקצין המשטרה. מעניין אם גם הוא כזה. אני משלמת עבור הספר ומתיישבת לקרוא לצד הקפה.

כמה תשוקה יש בין המילים. אני תוהה אם אי פעם אזכה להרגיש כך כלפי גבר. מין התמסרות מוחלטת, כניעה לרצונותיו, בלי לפחד שיפגע בי.

אף פעם לא היה לי קשר רציני עם גבר. תמיד פחדתי להיפגע ושמרתי את רגשותיי לעצמי. מצד שני אף פעם לא הייתי באמת מאוהבת. היה לי נחמד, נהניתי מהחברה, גם מהסקס, אבל אף פעם לא נסחפתי.

מה בדיוק קרה שם במטווח שגורם לי לרצות להגיע אליו?

מה יש בו שאני לא מפסיקה לחשוב עליו?

ברור לי לגמרי שאני רוצה להגיע אליו לא בגלל הפחד מחשיפה, אלא כי אני רוצה להחשף לפניו כמי שאני, לשים לרגע את העטלפית שאני בצד. האם זה בכלל אפשרי?

weheartit.com

dreamstime.comשרלוט

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם