שנה טובה! (ראש השנה תשע"ט)
בלב פועם מהתרגשות אני מניחה את ידי על הדלת. הגיע הזמן.
כל שנה מגיע הרגע הזה, וכל שנה אני מתכוננת אליו אחרת. השנה הרגע הזה היה ארוך במיוחד.
אני פותחת את הדלת של ארכיון מספר 5778 בפעם האחרונה. לידו כבר נוצצת דלת 5779 מסתכלת עלי ביהירות מסויימת בטוחה שהיא הטובה מכולן.
"הרגעי," אני אומרת לה, "היי פחות יהירה. הרי את חדשה וחסרת ניסיון."
"אני בטוחה שאעלה על כולן," מנצנצת לי הדלת החדשה.
אני מסירה מבטי ממנה ופוסעת צעד פנימה אל זו הישנה והמוכרת.
אני מרפרפת בידי על המדפים שעליהם מונחים בקבוקוני הרגש שמלאים עד אפס מקום.
"הגיע הזמן לשחרר אתכם," אני אומרת והולכת לפתוח את הפקק של בקבוקי הדמעות. אני שומעת את אנחת הרווחה שלהן בשעה שהן משתחררות מהבקבוק לאויר. הן מסתחררות סביב עצמן, הופכות לפרודות של כסף, וצונחות ארצה בצורה של פתיתי כסף.
"לפני שאנחנו עוזבות," אומרים לי רסיסי הכאב, "רצינו לבקש סליחה שהיינו בך. לא רצינו להכאיב לך." כך הם אומרים ויוצאים בשקט מבקבוק הכאב ונעלמים באויר.
בקבוק הפחד מכוסה ענן שחור אבל כאשר הוא משתחרר הוא הופך שקוף ונעלם.
בבקבוק האכזבה יש מעט גרגרים אפורים. כבר למדתי לא להגיע למצב בו אזדקק להם.
הצד השני של החדר מתרגש לקראת בואי. הוא מלא הבקבוקים אדומים ורודים.
כשאני פותחת את הראשון ממהרים לצאת ממנו הלבבות, הם מקיפים וממלאים אותי נשיקות.
ישנו בקבוק של נשיקות כאלה מדגדגות שגורמות לי לפרוץ בצחוק. ישנן נשיקות מנומסות וכמה נשיקות בתחפושת. אבל אותי הן לא מטעות.
וישנו ה- אחד עם נשיקות הכי מיוחדות בעולם ורק מלחשוב על זה הלב שלי מתחיל לשיר, ואותו אני שומרת רק לעצמי.
ואז אני מתבקשת לעמוד במרכז חדר הרגשות. זה הרגע הנעלה מכולם בו מוענק התעודה של שיעורי החיים.
אני מביטה בתעודה המוגשת לי. היא מלאה יותר מכל אחת שהיתה לי עד היום.
"וואו, איזו שנה עברנו יחד," אומרת לי 5778, "בסך הכל עברת מבחנים ממש לא פשוטים. אבל עברת אותם בהצלחה, גם אם לפעמים היססת, גם אם לפעמים התקשית להבין את מטרתם."
היא מגישה לי מפתח ודף חלק. " זה הזמן לשים את הבקבוקים הריקים ב-5779."
אני מביטה בדף הריק וחושבת מה אכתוב לה לשנה החדשה. לבסוף אני כותבת רק שלוש מילים:
"תפתיעי אותי לטובה."
בר אבידן
מאמינה באהבה
TAGS
