on
נובמבר 19, 2020

דין מרקהם

יום שלישי

למרות שיש לי הרגשה שקיית לא תגיע גם השבוע אני מגיע שוב למפגש השבועי.

אני מחנה את הרכב בחניון כאשר נשמע צלצול של הודעה נכנסת. בימים האלה שאני כל כך מצפה לשמוע ממנה כל הודעה מקפיצה אותי.

זאכרי קנון@מחלבות קנון:

דין,

מודה לך על הצעתך לעזור לנו.

לא יכולתי לענות לך כיוון שהתשתיות באזור התמוטטו בגלל השטפון הגדול.

אני מזמין אותך לחגיגת הסתיו המאוחרת שתתקיים החל מיום שישי הקרוב עד מוצאי יום ראשון.

השגנו מחיר מיוחד עבור אורחינו במוטל “אי העז המתעלפת”  ( שם אמיתי ב.א.). במידה ותחליטו להישאר באזור אזמין עבורכם מקומות.

אשמח לראותך ב”חוות הגבעות הירוקות.”

שלך בידידות,

זאק

אני מתקשר מיד לריי. “בטח שנבוא,” הוא אומר לי בשמחה, “תבקש שיזמין לנו שני חדרים.”

“שיהיה לך ברור שאני לא רוצה את טליה אתנו,” אני אומר לו, “די והותר לי מהאישה הזו.”

“אל דאגה,” עונה לי ריי וצוחק, “גם לדניאל די והותר ממנה.”

אני שולח הודעה לזאק.

דין מרקהם:

זאק,

נגיע ביום שישי בצהריים.

אני מבקש שתזמין לנו שני חדרים.

שלך בידידות,

דין

זאכרי קנון@מחלבות קנון:

דין,

הזמנתי לכם שני חדרים על שם מרקהם. אתם אורחים שלי והתשלום סודר.

אני מבקש שתוסיפו את שמכם לרשימה של אורחי הכפר. זה עבורנו כדי שנדע איך להתארגן מבחינת מקומות.

אני מצרף לך את הלינק ואת פירוט האירועים לכל שלושת הימים כך שתוכלו לבחור לאן ללכת ומתי.

להתראות בקרוב.

זאק

נ.ב. תביאו בגדים חמים. קר כאן בלילות.

אני מתרגש. עוד מעט אראה את קיית. אני מוצא עצמי יושב ברכב ומחייך. אני מחליט בכל זאת להיכנס ולאמר שלום לחברים.

אני מעיף מבט זריז מסביב. אני לא מתפלא שקיית לא כאן. טליה דווקא כן. אני מקיף את השולחן ומתכוון לשבת רחוק ממנה כאשר ידה עוצרת מבעדי להתקדם. “אז מה דין, נוסעים לסוף שבוע לכפר?”

“אין לי מושג על מה את מדברת,” אני עונה לה.

“תפסיק להיתמם. אתה זה שהזמנת אותי איתך לחגיגת הסתיו,” אומר טליה בקול רם.

“את הוזה לגמרי. אני מעולם לא הצעתי לך לבוא איתי, מה גם שהחגיגות היו אמורות להיות לפני חודש ובוטלו,” אני עונה לה. אני לא אתן לה לדעת שאני יודע.

אני לא נותן למילים שלה לפגום באושר שלי. “אז מה שלומכם?” אני אומר בחיוך.

“מישהו שמח פה,” אומרת לי לונה בפנים חמוצות.

“קיבלתי כעת הודעה משמחת,” אני עונה לה.

“תשתף אותנו,” היא אומרת.

אני שם לב שכולם משתתקים ומסתכלים עליי. “זה משהו בענייני עבודה,” אני עונה.

כאשר הטלפון מצלצל שוב אני נושך את שפתיי ומחייך. “סוף סוף את מתקשרת,” אני אומר בליבי.

כולם מסתכלים עליי. אני לא מוריד את החיוך מעל פניי למרות שהקול מעבר לקו מאד לא ידידותי.

“בוודאי שאני מקשיב לך אדוני,” אני עונה ולא מוריד את החיוך מעל פניי.

“תסלחו לי,” אני אומר, “אני חייב לענות לשיחה הזו.”

“אין צורך שתצעק עליי,” אני אומר לו בקול קר בשעה שאני יושב שוב ברכב ומתניע אותו, “אני מגיע אלייך.”

“אל תשכח את פנקס השיקים שלך,” הוא אומר לי.

“ממתי אני רושם לך שיקים?” אני שואל, “אני אעשה לך העברה בנקאית. רק תאמר לי כמה אתה צריך.”

“אני חושב שמגיע לי  הפעם יותר,” אומר האיש מעבר לקו, אבא שלי.

“על מה אתה מדבר,” אני עונה לו.

“בכל מקום מראים את הבניין המפואר שלך,” הוא אומר, “מה חשבת שלא אראה את זה?”

“נדבר כשאגיע אליך אדוני,” אני עונה לו. אני חייב לקרר את הכעס שלי. כמה אני זקוק כעת לדבר עם קיית.

אני מחפש בפלייליסט את רשימת השירים שמלווים אותי באימון אומנות הלחימה.

אני מוצא מייד את מה שאני מחפש ומפעיל את השיר בקולי קולות.  “תנשום,” אני אומר לעצמי את המילים שאומר לי ליאם בשעה שהוא רואה שאני מתוח.

 

Imagine Dragons – Believer

*

“מי אתה חושב שאתה דין?” אומר לי אבי בקור בשעה שאני נכנס לביתו.

“מה אתה רוצה ממני אדוני,” אני עונה לו, “אני נותן לך כל חודש כסף די והותר למחייתך. קניתי לך דירה לפני שקניתי לעצמי, רכב חדש למרות שאתה בקושי יוצא מהבית, אתה מקבל כל מה שאתה רק רוצה. עכשיו הזמן שלי לחשוב גם על עצמי. אני מתקרב לגיל שלושים ורוצה להקים משפחה.”

“ניסית פעם ונכשלת,” הוא עונה לי בקור.

“בקשר לבניין,” אני אומר לו, “הבניין לא בבעלותי. הקבלן מתקשה לשלם לי וחלק מהתשלום יועבר לי אחרי ימכרו מספר קומות.  לפחות לך אני לא צריך להסביר את זה. אתה עבדת כארכיטקט להזכירך,” אני עונה לו.

“אתה חוצפן!” הוא מטיח לעברי.

“אתה יכול להסביר לי מדוע אדוני, כדי שאלמד?” אני עונה לו.

“איך אתה בכלל מעז לענות לי,” הוא אומר.

“כמה כסף אתה רוצה?” אני שואל.

” אחוזים מהרווח שלך,” הוא עונה.

“עד סוף השנה אני אעביר לך בכל חודש את אותו הסכום כמו שהעברתי עד היום. ובזה אסיים את  העברת הכספים אליך.

הוא קם מכיסא הגלגלים שלו ונעמד מולי. אני נרתע לאחור במהירות, אבל הוא משיג אותי. האבא הנכה שלי, שמיום שאני זוכר את עצמי הוא על כיסא גלגלים, מתייצב זקוף מולי וידו מכוונת לסטור על לחי. אני חוסם אותו בזרועי מלהגיע לפניי.

 “היי שלום אדוני,” אני אומר ומגייס את כל תעצומות הנפש שבי, “לבית הזה אני לא אחזור יותר.” 

“אתה יודע שאבא שלך לא נכה?” אני שואל את אחי הצעיר ממני בשנה בטלפון בזמן שאני מתרחק מבית אבי.

“על מה אתה מדבר. ברור שהוא כן,” הוא עונה לי.

“כן? איך אתה מסביר את זה שהיום הוא קם מכיסאו, צעד לעברי, השיג אותי, עמד מולי זקוף וניסה לסטור לי?” אני שואל.

“דין אתה שיכור? עישנת משהו? מאיפה השטויות האלה,” הוא עונה לי בכעס.

“הוא כולו שלך. אני מסיר ממנו אחריות. תתארגנו ביניכם לעזור לו,” אני אומר לו.

“מה חשבת דין שבגלל שאתה נותן לו כמה פרוטות כל חודש תהפוך להיות פתאום הילד האהוב שלו?” שהוא שואל.

“ילד אהוב? אבא שלך יודע מה זה לאהוב בכלל?” אני שואל, “זה נראה לך נורמלי שבן נדרש לקרוא לאביו אדוני ולא אבא?”

הוא לא עונה לי. אני ממתין דקה ארוכה אבל קולו לא נשמע מעבר לקו . שתיקתו הרועמת רק מראה לי שהוא מסכים לדבריי. אני נפרד ממנו לשלום ומסיים את השיחה.

אני מפעיל שוב את המערכת ברכב ובוחר לי שיר.

Michael Jackson – They don’t care about us

אני נוסע לבית הקפה של ליאו ולידיה. אני כולי מפורק ממה שארע.

“אני אבוד. איך קרה שאני בן כל כך גרוע בזמן שהוא מקבל ממני יותר ממה שהוא מקבל מהאחרים?” אני שואל את ליאו בייאוש.

“אתה לא מבין שאתה כמראה למה שהוא היה פעם? אף אחד מהאחים שלך לא דומה לו כמוך. תאמין לי שאני יודע על מה אני מדבר. אני הכרתי אותו בימים שהיה בא לפה כל פעם עם….. לא משנה. הוא רואה שהפכת להיות גבר כריזמטי כפי שהוא היה, שנשים נופלות לרגלייך כמו….. לא משנה. הוא יכול היה להגיע רחוק ללא התאונה הארורה הזו שיותר משפגעה בגופו פגעה בנפשו. אני מצטער לאמר לך אבל הוא נשא את אימך לאישה כי היא היחידה שלא התרחקה ממנו. לא בגלל שאהב אותה. אני לא בטוח שהוא בכלל יודע מה זו אהבה. הלב שלו אטום מרוב כעס ומרירות,” אומר ליאו.

“אז למה הביא לעולם ארבעה בנים. מה אנחנו אשמים? עדיף היה שלא היינו נולדים,” אני אומר.

“אימא שלך האמינה שזה מה שייתקן אותו. היא גנבה אותכם כל פעם ממנו. הוא לא רצה,” אומר ליאו, “הוא האמין שהוא רק ייפגע בכם. הוא לא הבין איך היא יכולה לעשות לכם את זה.”

“אז הוא הבין בעצם שהוא לא מסוגל להיות לנו לאבא,” אני אומר.

בלי שביקשתי ליאו מניח לפני מרק עדשים סמיך. הוא יודע מה אני אוהב לאכול ומרגיש מתי אני זקוק לאוכל מנחם כזה.

“ועכשיו תספר לי על האישה שלך,” הוא אומר.

“האישה שלי,” אני עונה לו, “אין לי קשר איתה היא גרה באזור שהיו השיטפונות הגדולים. אני מצפה לראותה בסוף השבוע. כמה שאני זקוק לה כעת.”

“אז תיסע אליה,” הוא אומר.

“זה מסובך,” אני עונה לו, “היא חושבת שיש לי מישהי אחרת וזה כל כך לא נכון. מאז שהכרתי אותה רק היא קיימת עבורי.”

“אתה בכל זאת מאד שונה מאביך,” הוא אומר לי מילים שמנחמות אותי.

*

קיית קנון

ההתרגשות בשיאה. אנחנו מרגישים שניצחנו את השטפון, עכשיו כשהספסלים והשולחנות מונחים כבר במקומם. היום כבר אפשר לאמר ששרדנו את המשבר הזה בכבוד. אמנם מחזור המכירות ירד בהרבה אבל לא שקענו בחובות כמו האחרים.

אני נכנסת למשרד ועוברת על רשימות האורחים שנרשמו לאירועים בכפר. אין אחד שמופיע ברשימה שלא סימן גם את החווה שלנו.

אני מעתיקה את הנתונים, מכניסה לתוכנת אקסל ומסדרת אותה לפי הא-ב’.

אני שמחה שריי ודניאל רובינס ברשימה. גם סאם ודורי, שעליהם כבר ידעתי. אני עוברת על השמות בעיון. יש רק שם אחד שמעניין אותי והוא אכן נמצא: דין מרקהם. החיוך נמחק מעל פניי כאשר אני מבחינה בשמה של טליה סנקלייר.

אני בודקת בהערות לגבי הלינה. ליד שמו של דין רשום כי הוזמנו 2  חדרים במוטל עבור מרקהם ורובינס.

“אני לא רוצה לשמוע יותר שמישהו אומר לי שדין פנוי לאהוב אותי!” אני אומרת בשעה שאני מתפרצת למטבח, “אני איתו גמרתי!”

“על מה את מדברת קיית?” שואל אותי זאק.

“על מר דין מרקהם,” אני עונה לו בכעס.

“את מכירה אותו?” הוא שואל אותי.

“בעל עיני החתול?” אני אומרת לו כאילו שהוא צריך לדעת שעליו אני מדברת כל הזמן.

“הוא היה עם מישהי ביריד בסוהו, אבל אני אומר לך האחריות שאין ביניהם כלום. אני חותם לך שהוא אפילו לא….את יודעת,” אומר זאק.

היא אמרה לי שהם זוג,” אני עונה לו.

“ומריה לא אמרה כל מיני דברים עליי? זה הופך את זה לנכון? אולי כי ראתה שאת מוצאת חן בעיניו ולכן ניסתה לעורר בך קנאה?” אומר זאק.

“אני מעריכה את זה שאתה רוצה להגן עליי אבל ברגע זה אתה מגן עליו,” אני עונה, “אני לא רוצה יותר לדבר עליו ואיתו.”

אימא מסמנת לו בראשה שלא ידבר יותר על הנושא. תנועת ראשה כמעט בלתי מורגשת, אבל אני שמכירה אותה כבר מבינה שיש ביניהם ברית בנושא.

אני משנה בחדות את הנושא ומתחילה לדבר איתם על השיפוצים של הבתים שנהרסו.

“ועד הכפר רוצה להוציא מכרז לארכיטקטים שיתנו הצעות לבניית הבתים מחדש. נראה כמה כסף ייאסף בסוף השבוע הזה. אבא אמר להם שהוא מוותר על סיוע למרות שיכול היה לקבל סכום נכבד. הוא לא אוהב את החטטנות בעסקים שלנו,” אני אומרת לאימא.

“ראיתי מהן הדרישות לקבלת סיוע. אני מסכימה איתו שטופס הבקשה מכיל שאלות שאינן רלוונטיות לנושא ההלוואה. זה ניסיון לקבל מידע על העסקים בכפר ושלנו בפרט. יעצתי לו שלא ייקח הלוואה. יש לנו מספיק כספים בצד שיעזרו לנו לעבור את התקופה הקשה,” אומרת אימא, “אני יודעת שאנשים סקרנים מה המבנה העסקי שלנו.. אני שמחה שגו’ש הוא איש הכספים שלנו ואין לנו צורך להוציא את המידע הזה לאדם זר.”

 “לאנשים קשה להבין שאנחנו יחידה אחד ואין בינינו חשבונות של כסף,” אני אומרת לאימא, “אם יש מתנה גדולה שקיבלתי מכם היא ההבנה שהאחים שלי הם העושר הגדול ביותר שלי. שלעולם אין לי מה לחשוש מכלום. בטח לא מבעיות של כסף, למרות שאת רואה בעצמך שהשירותים הווטרינריים של זאק ושלי מרווחים כסף טוב.”

“קייתי אף פעם לא בדקתי כמה כל אחד מכם מרוויח. די לי בידיעה שאתם מתפרנסים בכבוד. אבא ואני מאד מעריכים את העובדה שאתם מושיטים גם הרבה עזרה בחווה, שזה לא דבר מובן מאליו כיום שלכל אחד מכם יש חיים עצמאיים משלו,” אומרת אימא.

“כפי שאמרתי אימא, אתם לימדתם אותנו מה חשיבותה של משפחה. זו הסיבה שהבנתי מייד שהנישואים שלי היו שגיאה וחיפשתי דרך לצאת מהם. חבל שדימיטרי סיפק לי את הסיבה בדרך שסיפק.”

“טוב שאני מוצאת אותך פה,” אומרת לי אייבי, “אני רוצה שתעברי איתי על הפלייר של  חגיגת הסתיו ועל התוכנית בכלל.” היא מניחה לפני את המחשב כדי שאקרא.

אני עוברת על סדר היום ומחפשת איפה דרושה עזרתי. “אז ארגנתם לי את מופע האש ומופע הירח. ואני רואה שמשחקי הבקבוק  ברשימה. יהיה בהחלט מעניין  לראות את בני העיר משחקים בהם. מעניין איזה שאלות הם ישאלו,” אני אומרת בחיוך.

“בקשר למופעי האש והירח את יודעת שהם מושכים הרבה קהל. אנשים בכפר מצפים להם והרבה מגיעים סמוך לשעה שזה מתרחש. את כובשת כל פעם מחדש את האנשים. את יודעת ששאלו אותי מדוע את לא עושה את זה לעיתים קרובות יותר?”

“אני חושבת שזה יאבד מקיסמו אם יערך יותר מפעמיים בשנה,” אני עונה.

בקשר למשחקי הבקבוק, יש לי הרגשה שאם החברים שלך מניו יורק ישתתפו בהם, השאלות יתרכזו בך,” היא אומרת.

“אין לי ממש בעיה לענות. רק על דבר אני לא מוכנה לדבר וזה על הסיבה לסיום נישואיי,” אני עונה.

“אני מכבדת את רצונך. אני רק מקווה שאת מבינה שאין לך מה להתבייש בזה. את לא אשמה בכך שהפכת לקורבן, דימיטרי הוא מי שהוא. אני יודעת שלא רצית לספר את זה בגלל רצונך להגן על האחים שלנו כי לא רצית שיכנסו לצרות בכלל מה שירצו לעשות לו, אבל קייתי את חייבת לדבר על זה ולהתמודד עם מה שקרה. אני יודעת שזה נמצא בך ולא רוצה שיום אחד זה יעלה במקום הלא נכון. אני מרגישה את הכאב שלך,” אומרת לי אייבי.

“הכאב שלי הוא בגלל ששוב אני בוחרת לא נכון. בנישואיי לא אהבתי אותו באמת. עכשיו אני יודעת מה זה באמת שהלב שלך מלא אהבה, רק שחבל שדין לא פתוח לקבל אותה,” אני עונה.

“קייתי אני ממש לא מכירה אותך ככזו. את תמיד פתוחה להקשיב לכולם. למה את לא כך עם הגבר היחיד שראוי שתקשיבי לו,” היא אומרת.

“למה כולכם שופטים אותי?” אני עונה לה בכעס, “אני הולכת למשרד שלי. אם את צריכה משהו את יודעת איפה למצוא אותי.”

“נו באמת קייתי. את מתנהגת כמו ילדה קטנה,” היא אומרת לי.

“אז אני ילדה קטנה. תתמודדי!” אני אומרת.

“לא קייתי! זו את שצריכה להתמודד. את רוצה את דין , לכי תשיגי אותו,” אומרת אייבי ועוזבת את המטבח.

*

יום שישי

היום מתחיל כמו כל יום רגיל בחוות הגבעות הירוקות. העובדה שאלו ימי חג בכפר לא מבטלת את הצורך לקום לחליבת הבוקר ולהעלות את הפרות למרעה. יום שישי הוא גם היום שאני בודקת את הפרות לראות שכולן בסדר. עדר בסדר גודל כזה מצריך זמן ולכן היום שלי מתחיל מוקדם מהרגיל.

אני עושה הפסקה קצרה ומכינה לי כריכים. “נאכל היום במרעה,” אני אומרת לאימא שמבקשת שאשב איתה.

“תישארי קצת ותאכלי איתי,” מבקשת אימא.

“את שוכחת שעוד מעט יתחילו אנשים להגיע. אנחנו רוצים לעלות עם הפרות לפני, להרחיק אותן מהמהומה. ראית כמה אנשים נרשמו לביקור אצלנו?” אני עונה.

“ראיתי. כמויות האוכל שהכנו השנה גדול בהרבה משנים קודמות,” היא עונה לי בחיוך בשעה שהיא מכינה עוד סיר גדול של תבשיל בשר עם ירקות.

אני אורזת את ארוחת הבוקר בתיק הגב והולכת לאורווה. “בוקר טוב בלאק סטאר, אתה מוכן לצאת לגבעות? אני בטוחה שתעדיף להיות רחוק מהמהומה כאן.” לפעמים אני אומרת לו את המילים שאני אומרת לעצמי, אבל היום אני באמת חושבת עליו.

אני מניחה עליו את השמיכה. הוא לא אוהב את האוכף וכל פעם שאני יכולה להימנע מלהניח אותו עליו אני עושה כן. אני מובילה אותו לעבר גדר היציאה של הפרות. שפרד ומולי כלבי הרועים שלנו ממהרים לקראתי. כל פעם שאני עולה עם הפרות לגבעות הם צמודים רק אליי ונשמעים רק לי. המחשבה הזו שעולה בי היום רק מחזקת את הרצון שלי להישאר בכפר ולא לקבוע בניו יורק את בית הקבע שלי.

“חשבתי,” אני אומרת למולי הכלבה, “שאני אישאר רק ללילה אחד בשבוע בניו יורק. אולי אסע בשני בבוקר ואחזור בשלישי בלילה. נשמע לך הגיוני?”

היא מסתכלת עליי באלכסון, עוטה על עצמה מין מבט של “תני לי לחשוב על זה,” ונובחת.

“נראה לי שאת מסכימה איתי,” אני עונה לה.

דניאל, גייב, וג’וש עולים איתי היום למרעה.  ג’וש מתקרב אליי. “אני איתך,” הוא אומר לי ואני כבר יודעת שיהיה היום מעניין על הגבעות.

*

אנחנו מסיימים להעביר את הפרות למרעה. “בואו לאכול,” אני קוראת לאחיי ומורידה מעליי את התיק. ג’וש לוקח כריך, מוזג לעצמו קפה מהתרמוס ומתרחק. אני עושה כמוהו והולכת בעקבותיו.

“רק עכשיו אני קולט כמה רעב הייתי,” אומר לי ג’וש. הוא מתיישב על ראש הגבעה ומשקיף למטה על החווה. הרחבה מוצפת אנשים. “איך זה שתמיד אצלנו כל כך מלא לעומת האחרים?” הוא שואל אותי.

“ראית את התוכנית שלנו? אנחנו משקיעים הרבה יותר מכולם,” אני עונה לו.

“ראיתי שיש היום משחק של משחקי הבקבוק, תשתתפי?” הוא שואל בחיוך.

“מה זה כל כך מפליא אותך?” אני שואלת. “אתה יודע שאין לי בעיה לדבר על הכל פרט לסיבה לגירושיי.”

“ממה שאני שומע בבית לאחרונה, מעניין אילו שאלות יצוצו מחברייך בניו יורק וממי,” הוא אומר וקורץ לי.

“אני מוכנה. שא את הנאום שלך על כמה שאני לא בסדר,” אני אומרת.

“להיפך דווקא רציתי שתדעי שאני תומך בך. אם גבר רוצה לחזר אחרייך החובה עליו. שיוכיח לך שהוא ראוי לך,” הוא אומר לי להפתעתי.

אני מחבקת אותו ונושק על לחיו. “אתה מבין למה אני הכי קשורה אלייך? כי אתה היחיד שבאמת מבין אותי. כולם שופטים אותי, מעצימים את הכשלון של הנישואים שלי.”

“מה הפסדתי?” שואל גייב.

“ג’וש אמר לי שהכריך שהכנתי הוא הטוב ביותר אכל מזה זמן,” אני עונה.

“האמת שהוא צודק אחותי, השילוב בין הממרח, הירקות והגבינות שבאמצע ממש תענוג,” אומר גייב, “לא שאני מאמין לך שזה מה שאמר.”

“מה זה משנה? העיקר סחטתי ממך מחמאה,” אני עונה.

“אני מחבב אותו. הוא כריזמטי וחברותי. אין בו טיפת שחצנות. הוא ראה שזאק צריך עזרה עם הקמת האוהל ומיד ניגש לעזור לו,” אומר לי דניאל. אחי הבכור.

“תעזוב אותה,” מסנן לעברו גייב, “אם הוא רוצה אותה שיחזר אחריה. אני מאמין שהיא טועה אבל הוא זה שצריך לעשות את הצעד הזה ולהוכיח לה שליבו שייך לה.”

“את יודעת שאני רק רוצה לראות אותך מאושרת,” אומר לי דניאל, “אם נשמעתי לך ביקורתי, אז אני מתנצל. את כזו מדהימה ומגיע לך את הטוב ביותר.”

“ומי אמר שאני רוצה בכלל?  אולי אני לא רוצה לעבור שוב את הסיפור הזה, להיות נשואה ולגלות שזה לא בשבילי?” אני עונה.

“קייתי, מכל האחים את זו הכי בנויה לחיי משפחה. את תהיי אישה נפלאה ואימא נהדרת,” אומר דניאל.

ג’וש ואני נשארים לבד במרעה עד אחר הצהריים. זו הזדמנות בשבילי להשלים את הבדיקות של הפרות שעוד לא בדקתי בגלל ההכנות הבוקר לפתיחת הפסטיבל.

השמש מתחילה לרדת ממרום השמים ומבשרת שאחר הצהריים כבר.

“אבא ביקש שתברכי את הבאים לחגיגות,” אומר לי דניאל ומגיש לי את הנייד שלו.

“אני מוכנה,” אני אומרת לאבא במכשיר הקשר והוא מעלה את השיחה על המסכים הגדולים.

“תודה לכולכם שבאתם לחגוג איתנו את חגיגות המאה. ברשותכם אני רוצה לראות את הילדים של ניקולס. תגידו שלום,” אני פותחת את דבריי.

“היי קייתי!” אני שומעת אותם צועקים לעבר המסך.

“אתם מכירים אותנו בשם משק החלב של משפחת קנון אבל האמת היא שלמקום הזה קוראים חוות הגבעות הירוקות. אתם רוצים לראות למה?” אני לוקחת את המצלמה ומראה להם את הגבעות מסביב.

כאשר סבא של אבא שלי, ויליאם קנון, הגיע לכפר ואמר שהוא רוצה לקנות את הגבעות הירוקים כולם הסתכלו עליו ואמרו לו: השתגעת?  מי ששותה את החלב של המחלבה שלנו וודאי ראה שכתוב על האריזה שכתוב פרות אוכלות עשב. זה היה החלום של סבא ויליאם, לגדל פרות שמחות שתאכלנה עשב טרי.

עכשיו יש לי בקשה מיוחד מכל הילדים בניקולס. אתם רוצים לעזור לי?” אני שואלת.

“כן!!!” הם צועקים לי.

“הפרות אוהבות אנשים. לא מפריע להם מוסיקה, ולא רעש. אבל כאשר הן חוזרות לבית שלהן בין הגדרות הן אוהבות שלא יסיחו את דעתן. הן אוהבת שנותנים להן לחזור בשקט ולכן אני מבקשת שתעזרו לי לשמור על השקט לפני שאני שולחת אותן למטה. אנחנו מקימים גדרות כדי שיהיה להן שביל להיכנס. אין לכם מה לחשוש מהן. מוכנים?”

“מוכנים!!” הם צועקים.

“הראשון שירד הוא אחי הבכור דניאל. הוא המוביל. הוא יורד לפני כולם ומראה לפרות את הדרך. דניאל יוביל אותן לכניסה המערבית שהיא מהצד של הגבעות היכן שהשמש שוקעת. אנחנו יוצאים לדרך. המאסף של הקבוצה המערבית הוא אחי השני גייב.”

“אתם שומעים את הקול של הפרסות? הם מתקרבים אליכם מכיוון מורדות הגבעות. דניאל אומר לי שהוא כבר ליד השערים הפתוחים והנה הן נכנסות.”

“המוביל את הקבוצה המזרחית הוא בן מספר ארבע ג’וש. עכשיו זה הרגע שלכם ילדים לעזור לנו. אנחנו יורדים מהגבעות למכלאה המזרחי מכיוון הנהר.

אני קיית, הבת הצעירה ביותר, נמצאת במאסף האחרון. התפקיד שלי לבדוק שאף פרה לא נשארה על הגבעה בואו נבדוק יחד,” אני אומרת ומסובבת את המצלמה מסביב, “אפשר לצאת לדרך ג’וש,” אני אומרת.

“שפרד הכלב החום ישמור על הסדר מימין ומולי הכלבה הלבנה תהיה משמאל,” אני אומרת.

אבל אז באמצע הדהרה למטה סוטה הפרה בלינדה ממקומה ופותחת בריצה.

“יש לי כאן אחת סוררת, אני חייבת להתנתק מהמצלמה,” אני אומרת ומנתקת את השידור אבל הקשר שלי עדיין פתוח.

“קייתי את צריכה עזרה?” שואל ג’וש.

“אני משתלטת עם העניינים, כנראה אצטרך לפתוח את הלאסו. הפרה העקשנית הזו רוצה להרגיש חבל על הצוואר מסתבר,” אני עונה לו, “שפרד בוא איתי.”

בלית ברירה אני פותחת את החבל, קושרת לולאה ומטילה אותו על צווארה של בלינדה. אני מסמנת לבלאק סטאר  לעצור ויורדת ממנו בקפיצה.

“תקשיבי לי טוב,” אני אומרת לבלינדה, “תסתכלי עליי. כן, ככה. אני לא משאירה אותך כאן על הגבעה. את מצטרפת לחברות שלך מייד אם את רוצה שאשחרר אותך מהחבל. אני מזהירה אותך.”

“מווווו,” היא אומרת לי.

“שום מו, או שאת הולכת עם כולם או שאני מובילה אותך עם החבל,” אני עונה לה. היא מביטה בי ומרכינה את הראש.

“לכי,” אני אומרת לה ומשחררת מעל צווארה את הלולאה. “שפרד אתה עכשיו צמוד אליה תדאג שהיא לא תעשה שטויות.”

אנחנו מגיעים למכלאה וסוגרים את השערים.

“אני צריכה חומר חיטוי,” אני אומר לזאק ומראה לו את השפשוף שנגרם לי בכף היד.

“היית מדהימה. ממש כמו במערב הפרוע,” הוא אומר לי.

“על מה אתה מדבר?” אני שואלת.

“ג’וש צילם את המרדף שלך אחרי בלינדה כולם ראו אותך בלייב,” הוא אומר לי.

“נו באמת, זה היה מיותר לגמרי. עוד יחשבו שעשיתי הצגה,” אני רוטנת.

“לפי התגובות שלנו כולם הבינו שזה היה מצב חירום. עמדתי לקחת את שוגר לעלות לקראתך.”

“נשמעתי לך היסטרית?” אני שואלת.

“ממש לא. אבל הבנתי את חומרת המצב ברגע שאמרת שאת פותחת לאסו,” הוא עונה.

כל אותו זמן אני רואה בזווית העין את דין קשוב לשיחה. לבסוף הוא ניגש אליי ואוחז ביד  שחבש זאק. “את בסדר? זה כואב לך?”

“זה שטויות שפשוף קטן. לא הייתי חובשת אם לא הייתי צריכה לעלות שוב להר היום,” אני אומרת לו ומושכת את ידי ממנו.

“את רוצה שאחליף אותך?” שואל ג’וש שממהר אליי.

“אני מבקשת רק שתעזור לי לסמן את השביל. הכל מוכן בקרטונים כבר,” אני עונה לו.

“אני יכול לעזור?” שואל דין.

“אין צורך,” אני עונה לו.

“את קשוחה איתו,” אומר לי ג’וש.

“זה לא אתה שאמרת לי תני לו לחזר אחרייך?” אני אומרת לו.

“ומה לדעתך הוא עושה? מראה לך שהוא דואג לך ומגשש את דרכו אלייך,” עונה לי ג’וש.

“אתה עוזר לי לסמן את השביל? אני צריכה עוד להחליף בגדים ולהתכונן. עוד רגע החושך עוטף את הגבעות,” אני אומרת.

*

את הרגע הזה אני מאד אוהבת. הרגע לפני שאני עולה להר להדליק את העששיות ולהפריח אותן. על הגבעות מונחת שמיכה שחורה של הלילה ולמעלה בשמים דולק הירח הגדול והמלא כמו פנס.

אני שואפת אליי את הדקות האחרונות של השקט. כולי מרוכזת במטרה שעליי לבצע. אני ניגשת לבלאק סטאר שמביט בי בסקרנות.

בלאק סטאר ניתן לי כמתנת יום הולדת כשחזרתי הביתה לאחר גירושיי. הוא עוד לא בן שלוש והדבר ניכר באופיו הילדותי עדיין. הוא שובב לא קטן ועם זאת יעשה הכל כדי להישמע לי.

הדהירה עליו עם לפידים בוערים היא לא פשוטה ולכן אני לא מוותרת לו הפעם על האוכף למורת רוחו. על האוכף אני מוסיפה שרשראות של אורות קטנים ומהבהבים בצורה של כוכבים כסופים שכן הוא מוביל הדרך.

כל מי שנרשם לאירוע כבר נעמד בתור ואות הזינוק ניתן. אני מפלסת ביניהם את דרכי. אני לא מסתכלת על הקהל. כולי מרוכזת במסלול. זה הרגע שלי ושל הסוס שלי. אני עוצרת בתחילת השביל כאשר הלפידים נמסרים לי. כולם מסתכלים עליי בסקרנות, לא יודעים למה לצפות. ואז משני צידי מדליקים לי את הלפידים ואני יוצאת לדרך. המשימה שלי היא להדליק משני הצדדים את הנרות בעזרת הלפידים. משימה שדורשת ריכוז רב עקב העובדה שאני לא יכולה להיעזר בידיים בשעת הדהירה אלא רק בשרירי הרגליים שלופתים את בטן הסוס.

“עשינו זאת,” אני לוחשת לבלאק סטאר כאשר אני מגיעה לפסגה ומסתובבת להביט על השביל המאיר את הדרך. רק כאשר אני יורדת מעל גבו ותוקעת את הלפידים באדמה, ניתן האות לאנשים לעלות לאורך השביל המסומן במעלה הגבעה.

*

דין

יום שישי

סוף סוף אני עומד מול שער הכניסה לביתה של קיית. “חוות הגבעות הירוקות.”

אני מביט על הלוח הגדול בכניסה ומתחיל לקרוא את השלטים

משק החלב של משפחת קנון.  אני מחייך למראה התמונה של הפרה המוכרת לי טרה.

“מה אתה מחייך,” שואל אותה ריי כשהוא רואה את החיוך על פניי.

“אם אומר לך שעם הפרה הזו אני מתכתב תאמין לי?” אני שואל.

“אם אתה אומר,” אומר לי ריי ומושך בכתפיו.

קנון משרד עורכי דין

דורה קנון

דניאל קנון

גבריאל קנון

“מעניין מה יגידו חבריי במניו יורק כשיראו שאנשי הכפר הם עורכי דין,” אני חושב לעצמי.

אני ממשיך לקרוא.

אייבי קנון- אומלי, מעצבת גרפית

א.ק. עיצוב תיקים ע”י מילאן

“תראה ריי. זו מעצבת התיקים האהובה עליי. הייתי בטוחה שהיא איטלקייה בכלל,” אומרת דניאל.

קנון שירותים וטרינריים.

ד”ר זאכרי קנון

ד”ר קיית קנון

“חשבתי שצחקו כשאמרו שקיית וטרינרית,” אומרת דניאל, “היא הרופאה של ד”ר פרידמן, וגם דורי. זה ממש לא מובן לי.”

אני לא נותן לשום דבר להעכיר על השמחה שלי שאני כאן ועוד מעט אראה אותה.

“ברוך בואכם,” קורא לעברי זאק שמקבל את פנינו בחנייה.

“אני מודה שזה לא מה שציפיתי לראות,” אני אומר לו, “המקום מדהים ביופיו. הנוף וגם המבנים.”

אני עורך הכרה בינו לבין ריי ודניאל והוא מזמין אותנו לסייר במחלבה.

המקום מבריק מניקיון ומאובזר במכונות חדישות.

“הייתי רוצה לאמר שלום לטרה,” אני אומר לו.

“הבנתי,” הוא אומר וצוחק, “ראיתם פעם גבר שמתכתב עם פרה?” הוא שואל את ריי ודניאל וקורץ לי.

ריי ודניאל מסתכלים עליו. “אחותי שמה תמונה של הפרה וקוראת לעצמה בווצאפ בשמה.

“תכירו זו טרה, בת טיפוחיה של קיית.

“אני מבינה לפי השילוט שבכניסה שאתה הווטרינר וקיית עובדת איתך,” אומרת דניאל.

“כן. גם, וגם במרפאה שלה, ” הוא עונה, “היא כבר תספר לכם.”

טרה בואי בואי,” קורא זאק אבל הפרה רק מסתכלת עליו ולא זזה. “היא מקשיבה רק לקיית,” הוא אומר.

אני מסתכל מסביב מחפש אותה. איפה היא?

 “קיית עם הפרות במרעה,” הוא אומר לי בשקט, “היא צפויה לרדת רק בערב, אבל יש סיכוי שתראה אותה על המסך כי היום אנחנו משדרים משם.”

הלב שלי מאיץ פעימותיו כאשר לקראת הערב מופיעה דמותה של קייט על המסכים הגדולים. החיוך שלה, האופן שהיא פונה לילדים. “אותך אני רוצה,” אני מדבר אליה בליבי, “רק אותך . ואני אשיג אותך, ייקח כמה זמן שייקח.”

“אני לא מאמינה שזה מה שמרגש אותם,” אני שומע מאחוריי את קולה של טליה, “לצפות בפרות שמנות יורדות מהגבעה.”

“לגמרי,” אני עונה לה בציניות, “אין כמו צפייה במסלול של בחורות רזות הולכות על המסלול של ויקטוריה סיקרט.”

“נכון?” היא עונה לי בעיניים נוצצות, לא קולטת כלל את הציניות שבדבריי. היא מתרפקת עליי אבל אני דוחף אותה בגסות.

העיניים שלי לא סרות לרגע מהמסך. אני קולט שמשהו לא טוב קורה. המבט של קיית מרוכז למרות שהחיוך לא סר מפניה. אני רואה את בני המשפחה שלה דרוכים. אני ניגש לעמוד ליד זאק.

אמנם היא כיבתה את המצלמה שלה, אבל ג’וש ממשיך לשדר אותה. היא רודפת אחרי פרה שבורחת מהעדר. “לא תהיה לה ברירה,” ממלמל זאק.

“הצגה לא מתוכננת,” הוא אומר לי, “ג’וש תבדוק אם קייתי צריכה עזרה.”

“היא פתחה את החבל, היא משיגה אותה. היא בסדר,” מדווח ג’וש.

דקות ספורות לאחר מכן נכנס עדר הפרות למכלא המזרחית. אחרי שהשער ננעל קופצת קיית מהסוס השחור וניגשת לזאק שעומד לידי. “אני חייבת חומר חיטוי,” היא אומרת לו וחושפת את ידה הפצועה.

“את בסדר?” אני שואל אותה, “כואב לך?” אני שואל ואוחז בידה.

היא מושכת את ידה ממני, נרתעת מהמגע שלי. אני מושך את ידי חזרה, דוחף אותה לכיס מכנסיי. איך יכול להיות שהיא כל כך נרתעת ממני?

–—

בר אבידן

מאמינה באהבה

💗

©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי. למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.) מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור. במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי ב"אמור" ובו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים. תמיד תהיה לי שפינה חמה בלב לבית הראשון של סיפוריי. באתר תמצאו קישור אליו. מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם. תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש. קריאה נעימה! בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם
סיפורים אחרונים