on
אפריל 8, 2021

סול

אני מגיעה לבית הקפה עשר דקות לפני הזמן. ג’ון ברוקלין מקבל את פניי בחיוך.

“אני אוהב אנשים שבאים בזמן, ואפילו הקדמת,” הוא אומר לי ומחווה בידו לעבר שולחן ליד החלון שמשקיף על מגדל הטורקיז.

 אני מופתעת לראות שיושבת שם אישה. “בוקר טוב, אני סול,” אני אומרת לה. מבט מהיר על פניה ואני מבינה. זו אימם של האחים.

היא מחייכת אליי. חיוכה מחמם לי את הלב. “מזה זמן אני מחכה לפגוש אותך. אני מבינה לגמרי למה… ” היא מספיקה לרגע את דיבורה, “את בהחלט ראויה לכינוי שלך אישה יפה. אני יודעת שהכינוי ניתן לך בגלל הרושם הראשוני מהמראה החיצוני שלך. במבט שלי אפשר לראות שאת מאד יפה מבפנים.

אני יודעת שמה שהביא אותך לניו יורק הוא סיפור ממש לא פשוט. אני אשמח אם תמצאי בביתנו את הבית שחסר לך.”

אני פותחת את פי לענות אבל המילים נעתקות ממני. אני נאנחת ובכל זאת אוספת את עצמי.

“הקושי הגדול שלי באובדן הזה הוא לא רק שהם נעלמו מחיי, אלא שאין מי שייתן לי תשובות לכל הדברים הבלתי פתורים שהשאירו אחריהם.”

“את וודאי כבר שמעת שבבית שלנו מדברים על הכל,” אני מרגישה שהיא שוקלת את מילותיה, “הייתי שמחה לשמוע מה דעתך על הבנים שלי.”

אני נאנחת. “אני לא מרגישה בנוח לדבר עליהם.”

“אחרי ראיון הקבלה שלך סיפר אד על פליטת הפה שלו כשקרא לך אישה יפה.

ויליאם נאלץ לספר לאביו אחרי שפול גילה מה שקרה. הבנתי שאת לא בדיוק היית במיטבך, ולא הרבה קרה בעצם.

פול מרגיש שאת כמו אחות קטנה בשבילו. יש ביניכם קשר מיוחד.”

הדבר האחרון שאני רוצה לשמוע מה יש לה לאמר על כריס. אני חוששת ממה שהיא תאמר.

“בבקשה גברת ברוקלין,” אני נעה בחוסר נוחות על כיסאי, “אנחנו באמת צריכים לדבר עליהם?”

“קראי לי ג’ורג’ינה. אני לא אדבר איתך על כריס. מה הוא חושב ומרגיש זה עניינו בלבד. למרות שאני סקרנית לשמוע את דעתך על הבנים, אני אשאיר זאת לג’ון. ועכשיו תסלחו לי גזלתי מספיק מזמנכם, אני ממהרת לפגישה.” היא קמה וג’ון קם ללוות אותה החוצה.

“עכשיו שנינו לבד. ראשית הגיע הזמן שתקראי לי ג’ון. אני מצפה לשמוע כעת מה את חושבת על הבנים שלי,” הוא מביט בי בריכוז מניח את ידו מתחת לסנטרו ומרים גבה.

“אתה לא תרפה ממני,” אני ממלמלת.

“ובכן..יש לך ארבעה בנים שבטח גורמים לך לגאווה גדולה. ארבעתם מאד חריפים, חכמים ועורכי דין מוכשרים מאד,” אני מנסה להתחמק.

“ו..” הוא עדיין באותה תנוחה ומבטו לא סר ממני.

“אני חייבת?” אני שואלת לא מרוצה מכך שהוא דוחק אותי לפינה.

“סול, אנחנו יכולים להעביר את השאלה מאחד לשנייה או שפשוט תעני לי,” המבט שלו לא סר ממני לרגע.

“אני לא מחדשת לך שויליאם הוא החלש מביניהם. לא בגלל שהוא פחות חכם, או פחות מוכשר, או יש פגם בו כמקצוען. הראש שלו יותר בהנאות מבעבודה לעיתים.”

אני לא מרגישה בנוח אבל מבינה שהוא לא ירפה ממני.

“אד זכה בבכורה מעצם היותו הבכור. חוכמתו לא נופלת מאחרים. הוא עורך דין מבריק. אני לא נכנסת לרכילות אבל יש לי הרגשה שהוא נושא איתו משהו כבד, אולי מהבית.”  אני נאנחת,

“הוא מאד חסר מנוחה מהעובדה שכריס חזר. הוא מחפש כל הזדמנות לתקוף אותו. אני לא יודעת מה היה ביניהם. זה לא ענייני, אבל די ברור לי שהוא מחפש להכשיל את כריס. הוא רואה שכריס לא משתף פעולה ונשאר רגוע.”

“את חושבת?” הוא שואל.

“אני מודה שאני מרגישה את כריס. אני כמוהו. הר געש בפנים אבל שולטת על האש שבתוכי.”

“אני רואה שקשה לך מאד לדבר. פול סיפר לי שחקרת את לוח הזמנים של הבנים. הוא סיפר לי גם למה.

אני רוצה שתדעי שהמילים שאמר לי באו מתוך הערכה גדולה אלייך. האופן שבו את קולטת את כולם מהמקום השקט שלך מעורר הערצה וזו הסיבה שביקשתי לדבר איתך.

הישיבה אתמול הייתה מאד סוערת כפי שראית. “ופול?” הוא ממשיך ושואל.

“הוא מאד מיוחד בעיניי. הוא מאד רציני בעבודה. נותן את כולו יותר משניהם. אין לו שום בעיה שהוא הצעיר מביניהם. הוא מכבד אותם ופועל בשקט. אם לא הייתי יודעת על קיומו של כריס הייתי אומרת שהוא היורש האמיתי שלך,” אני מסיטה את מבטי הצידה.

אני נאנחת. אני יודעת שהוא לא יתן לי להתחמק עד שישמע את דעתי על כריס.

“אני לא מכירה את כריס,” אני ממהרת לאמר, “לכן אני לא חושבת ש..”

ג’ון קוטע אותי. “את מעריכה אותי בתור גבר חזק?”

“אני יודעת שאתה אדם מאד עוצמתי. כבר נוכחתי בזה,” אני עונה לו בשקט.

“אם כך את מבינה שאת לא תתחמקי מלענות לי.”

“אוף,” אני ממלמלת לעצמי.

“שמעתי אותך,” הוא פורץ בצחוק ואני נבוכה.

“כריס אדם מדהים. מהמעט שאני יודעת עליו כעורך דין, מה ששמעתי ממר קרטייה, הוא אדם משכמו ומעלה. פשוט אדם מבריק. הוא שחצן לא קטן, יודע בדיוק מה שהוא שווה, ועדיין נוהג עם הלקוחות שלו בכבוד הראוי להם.”

“ומקומו בדירוג בחברה?” הוא שואל ומצמצם את עיניו מולי.

אני מתחמקת ממבטו.

“אתה יודע את התשובה,” אני עונה לו.

“למה כל כך קשה לך לענות? כי את מעורבת איתו רגשית?” הוא יורה לעברי את המילים שגורמות לי להחסיר פעימה. פעימה? כמה פעימות.

“אתה מבקש שאודה בפניך שאני מאוהבת בו? אז הנה שמעת. התאהבתי בו לפני שידעתי שהוא ברוקלין.

אני ציפור שבורה ופצועה. לכריס מגיעה אישה שתתן לו את כל עולמה. ומה יש לי לתת?”

המבט שלו נודד ממני. “לא הייתי צריך לדחוק אותך לפינה הזו. דיברתי יותר מידי,” הוא אומר בשקט ספק לעצמו , ספק לי.

“אני מודה לך שאמרת את דעתך. היה לי מאד חשוב לשמוע אותה. אני מאד מעריך אותך,” הוא אומר.

שתיקה משתררת בינינו.

“תראי אותי. אנחנו יושבים ומדברים, הזמן רץ ועדיין לא הזמנתי לנו קפה,” הוא מסמן למלצרית לגשת.

“את רוצה גם עוגה?” הוא מציע.

“אם אפשר אני אשמח לכריך. נעשיתי רעבה.”

“אני מצטער. רציתי לסיים את החלק הזה של השיחה דווקא כדי לשחרר ממך את המתח,” הוא מחייך אליי, “ונושא הקפה פרח מזכרוני.”

המלצרית חוזרת ומניחה את ספלי הקפה לפנינו, ומוסיפה לכל אחד מאיתנו צלחת עם כריך מעורר תאבון.

אני לוגמת בהנאה מרובה מהקפה החם. בהחלט הוא הוגש בזמן.

“עכשיו בואי נדבר עלייך. קראתי מה למדת באוניברסיטה וראיתי שלפני שנה לקחת כמה קורסים באנגליה. את יודעת שכריס לימד שם?”

“האמת היא שרציתי לקחת קורסים במשפטים. מסחר בינלאומי ועוד שלושה קורסים. אפילו נרשמתי והתקבלתי, רק שאבי החורג התנגד לזה,” אני מספרת והמחשבות שלי נודדות אליו.

**

“אני לא מבין למה את רוצה ללמוד משפטים,” אמר לי אבי החורג כאשר מילאתי את הטפסים לאוניברסיטה בגיל שבע עשרה, “יש לנו מספיק עורכי דין. מדוע שלא תלמדי כלכלה ומינהל. זה יעזור לנו.”

“אבל אבא, מעניין אותי ללמוד משפטים זה מאד מרתק בעיני האופן בו אתם רוקמים עסקאות,” ניסיתי לדבר אל ליבו.

“תפסיקי עם החלומות המטופשים שלך.”

**

אני נושכת את שפתיי בכעס כאשר אני נזכרת במעמד ההוא ובזה שקרה לפני שנה כשביקשתי בכל זאת ללמוד משפטים.

“את לא איתי,” המבט בעיניו מתרכך.

“פרופסור דה-פרנס, דיקן הפקולטה למשפטים בעיר הוא ידיד קרוב שלי. העברתי לו את התעודות שצירפת לקורות החיים שלך. ביקשתי שיבדוק מהי הדרך הטובה ביותר עבורך להשלים תואר גם במשפטים. הבנתי ממנו שהוא ילך לקראתך מבחינת השעות,” המילים שלו מדהימות אותי.

“שורה תחתונה היא שאני עומד למנות אותך למנהלת המשרד. לא המנכ”ל כמובן, אבל אני עומד לתת לך גישה חופשית לכל מאגרי המידע של החברה. מה שנקרא סיווג 1. בסיווג הזה רק אני מחזיק.

פרט לאישתי לא שיתפתי עדיין איש בהחלטתי.

כל זה לא קשור לכך שאתמוך בלימודי ההמשך שלך.”

“הבנתי אתמול שמנצלים את התפקיד שלך באופן לא ראוי. אני אצרף אלייך עוד אנליסט אם צריך. אני רוצה שהראש שלך יהיה פנוי לעבוד איתי,” ג’ון בוחן את תגובתי.

“אני יכולה להפעיל יותר את מריאנה. אני חושבת שיש לה פוטנציאל לא מנוצל,” אני מביעה את דעתי.

“זה נתון לשיקולך,” הוא מפתיע אותי כשהוא מתייחס אלי כשווה בהחלטות.

ההפתעה כנראה ניכרת על פניי. “תתחילי להתרגל למעמד החדש שלך. אני אזמן את סטיב מפניני ים שיבוא לשנות את הסיווגים. גם את של כריס ושל פול. אני אתן לו לעבוד על חמשת המחשבים בקומת ההנהלה כך שאיש לא ידע שחלו בהם שינויים.”

“מה אני אמורה לאמר לכריס ופול כשישאלו למה נפגשנו?” אני באמת לא יודעת מה אומר להם.

“את האמת. תאמרי להם שאחרי חצי שנה של עבודה איתנו רציתי לשוחח איתך על התפקיד שלך שכן אף פעם לא היה לנו אנליסט בחברה.” הוא מושך בכתפיו, “מה את כבר יכולה לאמר לבנים שלי  שכל מה שתאמרי להם הם לא יאמינו? אני מבטיח לך שלא אשמור את זה מהם בסוד לתקופה ארוכה.”

“מה שאתה אומר לי שאני צריכה להפעיל את כישורי המשחק שלי, הבנתי,” אני מחייכת.

“אגב, לתפקיד הזה יש מחיר. את מוזמנת לארוחת שבת עם כולם,” הוא מחייך מרוצה.

“המחיר יהיה כבד. הכלות שלך לא תאהבנה את זה לפי מה שהתרשמתי בין השורות. אני לא רוצה לרכוש אויבים,” אני נדה בראשי, “אני מודה לך אבל לעת עתה אוותר על זה.”

“יפה אמרת. לעת עתה. זה יגיע מוקדם ממה שאת חושבת.”

הוא מסמן בידו למלצרית שתביא לו את החשבון ומגיש לה את כרטיס האשראי שלו.

“תזכירי לי להנפיק לך כזה,” הוא אומר ומחווה לעבר הכרטיס שבידו

“לעת עתה לא,” אני עונה וגורמת לו לצחוק.

הפעם הצחוק שלו משוחרר. אני מבינה שלא רק אני הייתי מתוחה לקראת הפגישה, גם הוא חש הקלה שהיא מסתיימת כפי שהסתיימה.

כריס ללא חליפה

כריס

אני רחוק מלהיות מרוכז. כמעט שלוש שעות סול יושבת עם אבא בשיחה. מה לעזאזל יש לו לדבר איתה כל כך הרבה שעות?

אני ממשיך לעבוד אבל בקצב שונה. 

“מה קורה?” שואל פול שנשען על משקוף הדלת וידיו בכיסים.

“היא עוד לא חזרה. אני משתגע!” אני משתף אותו בלי לחשוב על כך שמישהו אחר יכול לשמוע אותי.

“אם הוא היה רוצה לפטר אותה הוא לא היה מדבר שעות, מכאן שזה אמור להיות רק משהו לטובה,” מהרהר פול בקול.

“אני מניח שאתה צודק. קיים בי היצר להגן עליה שלפעמים אני לא מסוגל לחשוב בהיגיון,” אני נאנח.

אני שומע טיפוף של עקבים ואחריה צחוק מתגלגל, של סול ושל אבא. “מה אתה אומר,” היא אומרת ושוב צוחקת.

“את לא מסכימה איתי?” הוא שואל.

“אתה הבוס,” היא עונה וצוחקת.

אין לי מושג על מה הם מדברים, אבל לפחות הם חוזרים עם מצב רוח טוב.

היא נכנסת לחדרה. אני ממהר לקום ממקומי וניגש אליה.

“אז ככה זה עומד להיות בינינו?” אני לא מתאפק.

“על מה אתה מדבר?” המבט המופתע שלה לא עובד עליי.

“אני אזכה לקבל ממך תשובה רק כשאני לא אהיה הבוס שלך?” אני יורה לעברה.

“כריס על מה אתה מדבר??” היא עונה לי כעוסה מעט.

“על המילים ששלחתי לך בבוקר,” אני אומר לה, “לא טרחת לענות לי.”

“לא קראתי את ההודעות היום. הראש שלי היה כולו בפגישה. אני מצטערת,” אני רואה את הכנות בעיניה, “בלי שום קשר להגדרות. בחיים לא הייתי מתעלמת מהודעה ממך.”

“תאכלי איתי הערב? רק את ואני?” מאיפה זה בא לי לא יודע?

“קבעתי עם חברות ללכת לרקוד,” זו האמת אני לא ממציאה.

 “חזרנו לשחק,” אני מסנן לעברה ויוצא מחדרה.

“הכל בסדר?” פול בא לקראתי ומסתכל עלי מופתע.

אני מסתובב חזרה. נראה שהיא קוראת את ההודעה שלי בפנים חתומות. היא משפילה מבטה ומאגרפת את ידיה.

“מה אמרת לה שהיא מתעצבנת?” מתפלא פול ומסתכל עליה.

“היא משחקת איתי, ואיתי לא משחקים,” אני מסנן.

“סול אל תשכחי לקחת את המחשב שלך,” קולו של אבא בוקע מהטלפון הפנימי שעל שולחנה של סול.

“אני מוכנה,” היא עונה לאבא.

“אני לא מבין,” מחזיר אותי פול למציאות.

אני מגיש לו את הנייד שלי ובו ההודעה ששלחתי לה הבוקר.

כריסטופר ברוקלין-

מקווה שישנת טוב אישה יפה.

אני יכול להעיד שישנת כמו תינוקת

מאחל לך בהצלחה בפגישה הבוקר.

כ.ב.

“אתה מודע לזה שגם עכשיו היא לא קראה את ההודעה,” אומר לי פול ומצביע על כך שההודעה מסומנת כלא נקראה.

‘על מה אם כן כעסה?’

“אני חייב להבין מה עובר עליה,” פול מוציא מכיסו את הנייד ומחייג אליה. “הנייד שלה כבוי,” הוא אומר לי.

אני מרים טלפון לשילה. “את יודעת היכן סול?” אני מעמיד פנים שלא ראיתי אותה יוצאת עם אבא.

“היא הלכה עם מר ברוקלין. הם לא אמרו לאן,”

בלית ברירה אני חוזר למשרד. אני חייב לכבות את הכעס שגואה בי. למה? אני לא יכול להסביר על מה בדיוק אני כועס.

אולי כי אחרי אתמול האמנתי שהעניינים בינינו יתפסו תאוצה. זו היא שבחרה לבוא להתכרבל אצלי ואני כנראה פירשתי זאת לא נכון.

אני מתחיל לעבוד ושוקע בכתיבת חוזה.

פתאום עולה חלון במרכז המסך, שזה משהו בהחלט חריג.

– לידיעת אדוארד, ויליאם, כריסטופר, פול, אישה יפה

נא לגבות את החומר.

בעוד עשר דקות תושבת המערכת למספר דקות.

תודה.

סטיב

פניני בר

“ידוע לך משהו?” שואל אותי פול בטלפון הפנימי.

“כל מה שקורה פה הבוקר נבצר מבינתי,” הוא עונה לי.

אני שולח את החומר שלי לענן ומחכה לראות מה קורה.

אני שומע את טיפוף עקביה בא ומתקרב באגף ההנהלה. “אני בחדרי,” אני שומע את קולה של סול.

“נחכה שמערכת המחשבים תחזור לפעול. אני אקרא לך אם אזדקק לך,” היא מוסיפה. עם מי היא מדברת?

“בוקר  טוב כריס,” אבא נכנס לחדרי בפנים חתומות.

“הכל בסדר?” אני מרים גבה מול המבט הבלתי מפוענח שעל פניו.

“יהיה בסדר,” הוא ממשיך באותו קו שקשה לי להבין.

“אתה רוצה לשתף אותי במשהו?” אני מגשש לראות את תגובתו.

הוא סוגר את הדלת ומתיישב מולי. “הישיבה אתמול לימדה אותי המון. חשבתי לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם. אני מבין שהגיע הזמן שאתערב.”

אני מביט בו. הישיבה של אתמול יושבת לי כאבן על הלב, אבל עדיין לא ברור לי מה בכוונתו לעשות, ומה כל זה קשור אליה.

“דברים לא קורים סתם,” הוא אומר לי מהורהר, “כל דבר בעיתו.”

אני מביט בו המום. אבא שלי וקלישאות מעולם לא הלכו יחד.

“שתף אותי אבא. אני רוצה לעזור,” אני אומר לו.

אבא מרים את עיניו אליי. אני רואה את העצב בעיניו.

“אני בפתחו של עתיד חדש. מה שצריך לקרות קורה,” הוא אומר ומחייך אליי.

אני רואה שלאט לאט מתפזרים העננים מעיניו והחיוך מגיע גם אליהם.

ואז נשמעת נקישה.

“אני יכולה להכנס?” שואלת סול.

“אתה לא מתנהג יפה,” היא לוחשת לאוזני כשהיא עוברת לידי.

אני תופס אותה בזרועה. “גם את לא,” אני לוחש לה חזרה.

המשך יבוא

©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי.למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.)מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור.במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי בו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים.מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם.תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש.קריאה נעימה!בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם