on
אפריל 8, 2021

כריס

“סול את כל כך רזה,” אני שומע את קולה של אמה כשאני ניגש להשתין בשירותים.

אני מהנהן בראשי לעצמי לאות הסכמה. היא בהחלט רזה.

“למה את חיוורת? חשבת שזה הוא שבא לכאן?”

“על מי את מדברת?” היא ממהרת לענות לה.

“קורה משהו בינך ובין כריס?” היא שואלת.

“מאיפה זה בא לך כעת?” היא שואלת אותה. היא בהחלט לא הייתה מוכנה לשאלה הזו.

אני סקרן לשמוע ונשאר לעמוד שם למרות שהשלפוחית שלי לוחצת.

“ראיתי אותך עם פול לא פעם. אף פעם לא הגבת כך. יש משהו בשפת הגוף של שניכם. כאילו שאתם נסגרים בעולם שרק אתם קיימים.”

“אמה! לא ידעתי שיש לך דמיון כזה מפותח. את מפתיעה אותי. זה נפלא שאת מאוהבת, אבל זה לא הופך את כל הנשים בעולם למאוהבות כמוך,” היא עונה לה בטון חסר רגש שאני לא יודע לפענח אותו. מה זה בעצם אומר לגביי?

“מה שתגידי,” עונה אמה שלא קונה את מה שנראה כמו משחק מצידה.

אני ממהר להיכנס לשירותים. אני לא רוצה שהן תתפוסנה אותי מקשיב לשיחה שלהן.

כשאני חוזר אני רואה את פול בוהה בנייד של סול שמונח על השולחן.

“הכל בסדר?” אני אומר מול פניו המוטרדות.

“אבא מתקשר אליה כבר פעם שלישית הערב,” הוא אומר ומצמצם את עיניו מול המסך, “יש לך איזו השערה.”

אני לא מספיק לענות כיוון שאמה חוזרת לסלון. “מישהו רוצה קפה.

“אני,” שלושתנו עונים יחד.

אמה מניחה לפנינו את ספלי הקפה, הולכת למטבח וחוזרת עם מגש ועליו פרוסות עוגה משני סוגים.

“כריס אתה עומד להתמכר,” היא בוחנת את תגובתי. היא לא מניחה לנושא מסתבר, “גם אתה פול, שכחתי שעוד לא היית כאן.”

“בסך הכל אמרתי לסול שכדאי שהיא תלמד לבשל עוד דברים פרט לספגטי בולונז ותראה לאיפה זה לקח אותה,” אומר מאק ונאנח כאילו קרה הלא יאומן.

“מישהו מתלונן עליי?” שואלת סול שנכנסת לסלון. היא לובשת בגד שהוא ספק חולצה ארוכה ספק שמלה קצרה. מה שבטוח זו לא פיג’מה, ובידה שמיכה.

“איפה הקפה שלי?” היא שואלת, “אחרי שטרחתי וירדתי לחנות להביא את הטבליות אני חושבת שהרווחתי אותו ביושר.”

היא מתיישבת על השטיח לידי ומתכסה בשמיכה שהביאה.

“היו לך כמה שיחות,” אומר פול באגביות.

“בשעה כזו זה לא נראה לי משהו חשוב,” היא לא טורחת לבדוק.

“אלו היו שיחות לא הודעות,” ממשיך פול ואני מבחין במתח בקולו. מה עובר לו בראש?

“אתה נראה מוטרד,” היא זורקת לעברו ולוקחת בידה את הנייד שלה.

“עכשיו אני מבינה. מעניין מה הוא רוצה ממני בשעה כזו” היא קמה מיד ועוזבת את הסלון.

סול

“ערב טוב פפה ברוקלין, סול מדברת,” אני אומרת,  נכנסת לחדרי, וסוגרת מאחוריי את הדלת, “ראיתי שהתקשרת אליי.”

“אני מבקש שנפגש מחר בבוקר. אני מעדיף להיפגש מחוץ למשרד. חשבתי שנשב בסטארבקס,” הוא אומר לי.

“אני יכולה לשאול אותך למה?” אני מרגישה את הדופק שלי מאיץ.

“הכל בסדר סול. אין לך מה לחשוש. הישיבה אתמול גרמה לי לחשוב הרבה. לא ענית לי מה דעתך על תיפקודו של כריס,” הוא זורק פצצה לאוויר.

“בבקשה אל תעמיד אותי בינך ובין האחים,” אני עונה לו, מתעלמת מכך שהזכיר בפירוש את כריס.

“אני מבטיח לך לא להעמיד אותך באי נעימות. אני רוצה לשוחח איתך על התיפקוד של החברה, מה שהבנתי הבוקר שאינני יכול לעשות עם הבנים שלי. אני רוצה שתעזרי לי לחשוב.

יש לי הצעה בשבילך. אני בטוח שהיא תשמח אותך,” הוא אומר וממהר לסיים את השיחה, “נפגש מחר בשמונה.”

‘למה הוא עושה לי את זה?’ אני מרגישה חוסר שקט בדיוק כעת כששני מהבנים שלו יודעים שהוא התקשר ומצפים וודאי לשמוע.

אני נושמת עמוק, עוטה על עצמי את החיוך המוכר וחוזרת לסלון.

“אני לא אמורה לאמר לכם את זה, אבל אבא שלכם נפגש איתי מחר בבוקר. הוא רוצה לדבר איתי בקשר לתפקיד שלי.”

כריס שולף מיד את הנייד שלו ומחייג לאביו לפני שאני מצליחה לעצור אותו.

אני מביטה עליו בתחינה אבל זה כבר מאוחר מידי. “הכל בסדר אבא?”  הוא שואל, “שמעתי שאתה רוצה לדבר עם סול.”

כיוון שאני יושבת לידו אני שומעת את התשובה. “אני לא מבין למה אתה נסער. זו פגישה שאנחנו עורכים מידי כמה חודשים. הכל בסדר,” אומר מר ברוקלין לכריס, “לו הייתי מוטרד ממשהו היית כבר יודע.”

“רק רציתי לוודא,” אומר כריס, “פול ואני אצלה כעת עם חברים צופים במשחק ושמעתי שהיא דיברה איתך.”

אני מביטה בכריס ורואה שהגוף שלו שוב נרגע. רק אז אני קולטת שהוא, כמו מאק ופול, יושב לבוש במכנס ג’ינס נמוך כזה שחושף את תחתוני הבוקסר שלו, מה שמזכיר לי שעלי להעביר את הכביסה למייבש.

אני חייבת להתרחק כי למראה של גופו החשוף יש השפעה מיידית עליי. הוא מעלף. הנינוחות בה הוא יושב כעת על הספה, כאילו זה המקום הכי טבעי בעולם שיהיה בו, מעבירה בי זרמים שאני חוששת שייראו לעיניהם של האחרים, וביחוד לעיניי אמה שחושדת כבר שאני מאוהבת בו.

הנייד שלה מצלצל. אני מכירה את הצלצול המיוחד הזה ששייך לחברתה לואיז.

היא מסמנת לי בראשה ללכת אחריה.

“אני יכולה להשאיל ממך את המחשב?” היא שואלת אותי בשקט.

“ברור, איזו שאלה בכלל,” אני עונה מייד.

“יש מתקפת סייבר ואני צריכה שלואיז תכנס למחשב שלך ותשתול תוכנה מסוימת בו. עם איזו תוכנות את עובדת?”

“התוכנה העיקרית שלי היא של ברוקלין,” אני עונה לה ותוהה למה זה משנה.

“אני לא יודעת מה לאמר לך לואיז. סול עובדת עם תוכנות של העבודה. היא עובדת אצל עורכי הדין ברוקלין,” אומרת אמה.

“לואיז אומרת שהמחשב שלך מוגן. אני כבר בודקת את זה,” אני מגישה לה את המחשב והיא מפעילה אותו. חיוך גדול נמרח על פניה.

“המחשב שלך מוגן על ידי הטובה בתוכנות,” היא מצביעה על הסמל של אבירי הנסיכה.

 אני מחייכת אליה חזרה. “אני יודעת. אני מכירה אותה.”

“אני יכולה להשתמש בחדר העבודה שלך? אני זקוקה לשקט,” אמה תולה בי מבט שואל.

“mi casa es tu casa, ביתי הוא ביתך,” אני מחווה בידי לעבר חדר העבודה שלי וחוזרת לסלון.

אני אוספת את השמיכה מהשטיח, נשכבת על הספה ליד כריס כשגבי אל הטלוויזיה ומניחה את ראשי על ברכיו.

הוא מופתע לרגע אבל נושך את שפתיו בהנאה.

אני נושמת עמוק ועוצמת את עיניי.

“שאני אבין,” הוא לוחש לי, “הרחת אותי עכשיו? את יודעת שהתקלחתי.”

“מאיפה הרעיון ההזוי הזה,” אני לוחשת לו חזרה. “בסך הכל נאנחתי. אני מאד עייפה.”

“את רוצה שנלך?” הוא שואל ומרים גבה.

“ממש לא. אני רוצה לישון קצת, אם זה בסדר מצידך?” אני אומרת ופוקחת את עיניי.

“אם זה מה שאת רוצה, מי אני שאתווכח,” הוא עונה ומבטו נעוץ בעיניי, “את באמת נראית מותשת.”

“אני מקווה שאני לא אחלום…” אני מתקשה לדבר כי אני כבר כמעט נרדמת.

כריס ללא חליפה

 כריס

אני מודה שהיא הפתיעה אותי כאשר הניחה את ראשה על ברכיי וביקשה לישון.

ראיתי את מבטה סוקר במהירות את פלג גופי העליון, ורק אז קלטתי שלא לבשתי חולצה. אני מרגיש כל כך בנוח בקרבתה שלא חשבתי על זה בכלל.

עד לרגע זה היא לא הראתה סימן ששמה לב לכך.

היא מקיפה אותי בידה ואני שומע מיד את הנשימות שלה הופכות לשקטות.

“את יודעת שאת מדהימה?” אני לוחש לה גם כי אני באמת רוצה לאמר לה שהיא תדע שזה מה שאני חושב, וגם כי אני רוצה לבדוק אם היא באמת ישנה או מעמידה פנים.

היא לא מגיבה. “אף פעם לא ראיתי מישהו נרדם במהירות כזו,” אני אומר לפול ועדיין בוחן אותה.

“עוברים עליה ימים ממש קשים. היא מחזיקה את עצמה כל היום, אבל באה הביתה מותשת. גם הלילות שלה, כך שמעתי לא משהו,” מאק משתף אותנו.

“אז למה הבאת אותנו לכאן?” אני מתפלא עליו.

“היא לא מסוגלת להירדם אף פעם מוקדם. כנראה שהיא מרגישה מאד בנוח לידך שהיום נרדמה,” אני מרגיש שאין טיפה של התגרות בדבריו.

אני מביט עליו.

“כריס, צריך להיות עיוור בשביל לא לראות את האש שלוהטת ביניכם. מצידך, מצידה. אני ראיתי אותה עם פול לא פעם. זו מערכת יחסים שונה לגמרי,” הכנות בדבריו של מאק מפתיעה אותי.

“אני מסכים איתו אחי,” אומר פול, “יש משהו בקשר ביניכם שהוא מאד מיוחד.” הוא כמובן קורא אותי אבל לא משתף את מאק.

אני עוטה על פני מסכה ולא משתף פעולה. אני מרגיש חשוף כל כך. המגע שלה עליי כל כך נעים לי. החום מגופה על גופי, השלווה שהיא שרויה בה כעת, כל כך מנוגדת לאנרגיה שבוערת בה כל היום.

אני יודע שזה אני שמרגיע אותה ועדיין לא מרגיש שנגעתי בה כפי שאני רוצה.

מה לא הייתי נותן כעת כדי לשאת אותה למיטתה ולהירדם איתה.

“משחק מעולה היום. כמות כזו של קליעות מדויקות לא ראיתי הרבה זמן,” אני משנה בחדות את הנושא, אבל החיוך שעובר ביו פול ומאק לא נסתר ממני.

“היה בהחלט שווה לצפות במשחק,” אומר פול כאשר הוא נגמר בפער גדול לטובת הקבוצה אותה אנחנו אוהדים.

אני יודע שהגיע הזמן ללכת. אני רוצה עוד כמה דקות איתה אבל יודע שהערב זה לא יקרה.

אני משחיל את זרועותיי מתחתיה כדי לאחוז בה ונושא אותה לחדר השינה. היא מניחה את ראשה עליי ולא מגיבה.

אני משכיב אותי בזהירות במיטתה, דואג שלא תתעורר. אני מכסה אותה ונותן לה נשיקה מרפרפת על שפתייה.

“נתראה בבוקר אישה יפה שלי,” אני לוחש לה. היא לא מגיבה.

אני חוזר לסלון. הכל כבר הורד מהשולחן והמטבח מסודר.

אמה נכנסת עם סל כביסה שהספיקה מתישהו לקפל. היא מוציאה את בגדי הספורט של פול ושלי. “מה של מי?” היא שואלת ומניחה אותם על השולחן שניקח.

פתאום זה מביך אותי. אישה זרה נוגעת בכביסה שלי. זה לא הרגיש לי כך כשסול לקחה את הבגדים המלוכלכים שלי.

“תודה אמה,” אני אומר ונד בראשי.

“על מה? זו לא אני שכיבסתי אותם,” היא מושכת בכתפיה.

אנחנו מכבים את האורות ועוזבים את הדירה ובה סול ישנה את שנת הלילה שלה. אני מתפלל בליבי שהיא תמשיך להיות שקטה נטולת חלומות טרופים.

אישה יפה בית קפה

ג’ון ברוקלין

“אני יוצא בקרוב לפגוש את סול,” אני אומר לג’ורג’ינה, “את צריכה הסעה?”

“כמה הייתי רוצה להצטרף אליך. אני כבר סקרנית לפגוש אותה. אני יודעת שכריס הגיע לכאן שונה ורגוע. ראיתי אותו כשנחת מלונדון. ובכל זאת אני חושבת שלאישה הזו יש השפעה עליו. היא משקיטה בו את השדים שלו,” המבט שלה נמצא הרחק ממני.

“אני מכירה את השדים האלה,” היא אומרת בהסח הדעת.

“את מדבר עליי, נכון ג’ורג’י?” אני לוחש ואינני יודע אם היא שומעת או לא.

“כמוך, אני אוהבת את כולם, אבל לא יכולה להתכחש שכריס הוא המיוחד שלי. הוא כל כך דומה לך שזה מדהים,” היא אומרת במדויק את המילים שאני חושב בליבי, “אי אפשר באמת לאהוב את הילדים באופן שווה. כל אחד זו אהבה בפני עצמה ואין רע בכך. כל אחד ראוי לאהבה שהוא זקוק לה. דווקא כריס שהוא הגבר החזק בין הארבעה, הגבר העוצמתי ביניהם, הוא הזקוק לה יותר מכולם.”

הגורל זימן אותה אלינו. היא זקוקה לנו בדיוק כמו שאנחנו זקוקים לה. היא נשמה מיוחדת במינה ודומה באופן מדהים לכריס. כאילו העתיקו אותו רק כאישה.

שבועות אני מתלבט איך לנווט את החברה. אתמול הבנתי שאני לא אוכל להעזר בבנים. אד וויל שנגרר אחריו לא יברכו על המהלכים שלי.

אתמול בישיבה הבנתי שזו סול שצריכה להוביל את החברה הזו. לא כמנכ”לית אלא כמנהלת המשרד. אני עומד להעניק לה גישה חופשית לכל המדורים בחברה.

בחרתי להיפגש איתה ביחידות כי איני רוצה להצהיר על זה בגלוי, גם לא בפני הבנים. לפחות כעת.”

“אני סומכת עליך ועל שיקול דעתך יקירי. תמיד ידעת לנווט את הספינה ביעילות, גם בסערות הגדולות ביותר,” ג’ורג’ינה מניחה את ידה על שלי כאות לתמיכתה בי.

“עלה לי רעיון. אולי נצא כבר כעת לבית הקפה. אני אשתה איתך וכאשר סול תבוא תוכלי לראות אותה ולהתחיל את יומך,” אני מציע לג’ורג’ינה.

“כמה שאתה מכיר אותי. אתה תמיד מחפש איך לשמח אותי. כמובן שאקבל את הצעתך בשמחה,” היא קמה והולכת להתארגן.

כאשר שג’ורג’ינה מתארגנת אני נכנס לשלוח את ברכת הבוקר לבנים שלי. בדרך כלל אני נוהג לשלוח להם הודעות בצ’אט המנהלים. את המילים האלה שמיועדות לעיניו של כל אחד מהם בנפרד, אני שולח כמסרון. אלה הרגעים המיוחדים שלי עם כל אחד מהם, ולכן אני בוחר לנהוג כך.

ג’ון ברוקלין

אד, שיהיה לך יום מוצלח בן.

אבא.

אדוארד ברוקלין

תודה.

ג’ון ברוקלין

ויל,

שיהיה לך יום מוצלח בן.

אבא.

ויליאם ברוקלין

תודה. גם לך.

ג’ון ברוקלין

פול שיהיה לך יום נפלא בן שלי.

אבא.

פול ברוקלין

תודה דאדי.

שיהיה גם לך יום נפלא.

ג’ון ברוקלין

כריס, ברכות ליוםנפלא בן יקר שלי.

אבא

כריס ברוקלין

תודה דאדי.

מאחל שגם לך יהיה יום נפלא.

שתהיה לך פגישת בוקר מוצלחת.

אוהב אותך.

הילד הזה בהחלט מעלה חיוך על פניי. מישהו יכול להאשים אותי שאני קשור אליו כל כך?

“ברכת הבוקר של כריס?” שואלת אותי ג’ורג’י.

“תקראי בעצמך,” אני מושיט לה את הנייד ונהנה לראות את החיוך שעל פניה האהובות.

אנחנו מגיעים לבית הקפה בשבע וחצי, חצי שעה לפני הפגישה שלי עם סול.

אני מוביל את ג’ורג’י לשולחן מבודד שמשקיף על מגדל הטורקיז. ברקע נשמעת מוסיקה נעימה לפסנתר, קליידרמן, אם אני מזהה נכון.

ג’ורג’י מזמינה עוגת תפוחים חמה וקפה. אני מזמין רק קפה. אינני יודע אם סול אכלה. אני לא רוצה שתאכל לבד אם לא.

אנחנו יושבים ומשוחחים להנאתנו כאילו העולם כולו עוצר רק כדי לאפשר לרגעים האינטימיים האלה בינינו להתקיים. אני מסתכל באהבה על האישה שמלווה אותי בדרך, אימם של ארבעת בניי האהובים.

היא קוראת אותי בלי מילים ומניחה ידה על שלי.

“כמה שנים אנחנו יחד, ארבעים? ועדיין אני אוהבת אותך כמו ביום שפגשתי אותך, ועוד הרבה יותר,” קולה רך ונעים וגורם ללב שלי להתרגש.

אני לוקח את ידה בידי ונושק לך נשיקה ארוכה.

אני מביט לעבר המגדל. אני רואה את פול נכנס לחניה. זה מעניין שלא רק הבחירה ברכב מעידה על האדם אלא גם האופן בו הוא נוהג אותו.

פול קנה מכריס את הטסלה שלו לפני שהוא עזב. היא הייתה אז רק חודשיים על הכביש.

אני רואה עוד טסלה נכנסת למגדל, זו מהסוג הקטן יותר. אחרי דקות ספורות יוצאת סול מהחניון. אם כן זה הרכב שלה.

היא לובשת שמלה בכחול בהיר ועליה פרחים גדולים בכחול וז’קט כחול קלאסי. היא נועלת מגפונים כחולים שמשלימים את המראה הקלאסי שלה.

ואז אני רואה את הטסלה השחורה של כריס מתקרבת. הוא עוצר בכניסה לחניון ועוקב במבטו אחרי סול שחוצה במהירות את הכביש.  עיניו מוסתרות מאחורי משקפי השמש אבל אין לי ספק שמבטו נעוץ בה.

כריס תמיד היה בעיני זאב בודד. אני עוקב אחריו במבטי בשעה שהוא מוודא שסול חוצה בשלום את הצומת. רק כאשר היא מגיעה לדלת הוא לוחץ על הגז ונבלע בחניון.

‘היא בהחלט הזאבה שלו,’ אני חושב בליבי וקם לברך אותה לשלום.

המשך יבוא

©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי.למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.)מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור.במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי בו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים.מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם.תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש.קריאה נעימה!בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם