on
יולי 22, 2021
ד”ר מייסון דניאל

מייסון

אני מבקש מאנני שלא תעלם לי אחרי השיחה עם מלאני.

ד”ר ג’יליארד מחכה לי חסרת סבלנות בחדר הרופאים. אני לא אוהב את המבטים שלה. יש לי הרגשה שהדיבורים עליי במסדרונות לא נסובים דווקא סביב הפן המקצועי.

“אז מה אתה אומר על מלאני?” היא שואלת.

“נשמע מה האישה שלי תאמר. יש לה דרך יחודית משלה לדבר עם אנשים. היא יודעת לגעת בהם, למרות שאיננה פסיכיאטרית.”

“אתה רציני? מי נותן לאישה במצבה לדבר עם האישה שלו. זה שהיא … איתך זה לא אומר שהיא מבינה משהו בנפש האדם.” היא מביטה בי בכעס מופגן.

“אני יכול לשאול אותך שאלה אישית?” אני עונה לה בשלווה.

“מה זה קשור למעשה החסר אחריות שלך? אני ממש המומה ממך,” היא עונה.

“מה קרה לשמי שהולך לפניי במסדרונות?” אני מרים גבה בשאלה.

היא מחמיצה פנים. אני מבין שנגעתי בנקודה רגישה.

“את עברת פעם תקיפה?” אני שואל.

“אתה חצוף!” היא יורה לעברי.

“שאלתי אותך שאלה ואני מצפה לתשובה,” אני לא מרפה ממנה.

“לא,” היא עונה ואני רואה שהיא לא מבינה למה אני מכוון.

“את מבינה שאם אישה מדברת על כאבי לידה אני יכול להבין בתאוריה מה זה אומר. אותו הדבר לגבי מי שחווה תקיפה. הספרים יכולים לנתח, אבל רק מי שחווה את זה על בשרו יודע איך זה מרגיש לך במסתוריי הנפש.”

“אז אני מבינה שהאישה שלך עברה תקיפה,” היא אומרת, “היא מטופלת שלך?”

“את עוברת את הגבול עם השאלות שלך,” אני מביט בה במבט חודר וגורם לה לרעוד. מתעלם מהעובדה שגם אני שאלתי אותה שאלה אישית.

אני מכיר את המבט הזה. לו רציתי יכולתי ברגע זה לגרום לה לעשות כל שאדרוש ממנה,

אני יודע שאני יכול, אבל מבין שאני כבר לא זקוק לזה. אנני כובשת כל חלקה חשופה שלי בלי לדעת, ובשבילה אני רוצה להשתנות.

אנני תמונת סלפי
אנני תמונת סלפי

אנני

“את פסיכיאטרית או חולת נפש?” מסננת לעברי מלאני כאשר אנחנו נמצאות לבד.

“אף אחת מהן,” אני עונה לה בשלווה.

“את חושבת שאני מטומטמת? אני יודעת שיש סיבה שאת נמצאת פה. תתחילי לדבר,” היא אומרת לי בעוינות.

“הייתי עם ד”ר דניאל כאשר התקבלה הידיעה שהגעת למחלקה.”

“היית, מה בדיוק עשיתם?” היא מגחכת , “הייתי עם..”

“אכלנו ארוחת ערב,” אני עונה לה.

“מה אכלתם?” היא שואלת.

“פיש אנד צ’יפס'” אני מאלתרת.

“את הכנת?” היא בוחנת אותי.

“לא, אכלנו במסעדה. לא התחשק לי לבשל,” אני ממשיכה במשחק.

“ואחר כך הזדיינתם?” היא שואלת.

“ואיך זה קשור לדעתך לשיחה שלנו? לסיבה שאני פה?” אני עונה לה בשלווה.

“אני פשוט מחפשת הוכחה לכך שאת באמת בת הזוג שלו ולא שתולה של מישהו,” היא עונה לי כמנצחת.

“אני כאן מלאני כי אני ביקשתי לראותאותך.עברתי תקיפה מינית. אני מכירה את ההרגשה הזו שמישהו מחלל  לך את הגוף. אני כאן כדי לאמר לך שכמה שהוא ינסה לשכנע אותך שאת אשמה, את לא.”

“את בכלל מכירה אותו? את מכירה אותי?” היא צוחקת.

“אין דבר שאישה עושה שמצדיק הרמת יד,” אני אומרת לה.

“ומי אמר לך שהוא הרים יד עלי?” היא אומרת לי בהתנשאות, “נדמה לך שאת יודעת הכל.”

“אני בטוחה שתספרי לי שנפלת בחדר האמבטיה,” אני לא מאבדת משלוותי. היא יכולה לבעוט בי כמה שתרצה.

“בדיוק,” היא עונה לי, “אז למה את ממציאה סיפורים על בעלי??”

“ספרי לי איך בדיוק זה קרה?” אני עונה לה.

“אז את שוטרת. חשבת שלא אעלה עליך? אני לא טיפשה כמו שאת חושבת רק בגלל ש..” היא משתתקת.

“זה בדיוק מה שאני מנסה לאמר לך מלאני. ולא, אני לא שוטרת אני מעצבת פנים. את לא טיפשה בגלל שבעלך איבד את השליטה העצמית שלו וחבט בך. זה לגמרי שלו.

הוא זקוק לטיפול בכעסים שלו. החובה שלך כלפי עצמך וכלפיי ילדייך היא לא להסתיר ולכסות עליו. תביני שזה יכול היה להיגמר הרבה יותר גרוע,” אני אומרת ומביטה בה במבט מרוכז.

“הוא לא היה… הוא לא כזה,” היא אומרת, הפעם בקול שקט.

“הוא גם לא כזה שישאיר אותך עם צלעות שבורות ועובדה שעשה זאת. לא רק, הוא הוציא אותך לגמרי מהאיזון וגרם לך להשתולל כיוון שהפעם המעשים שלו התגלו. נכון שזו לא פעם ראשונה? נכון שהוא ביקש כל פעם סליחה? נכון שהאמנת שזה לא יקרה יותר?

אז היום זה היום לא לכסות על זה יותר. אחרת זה לא ייגמר לעולם. או גרוע מכך, זה עלול להסתיים באסון.”

“אבל הוא אמר..” היא מתחילה לאמר.

הפעם אני קוטעת אותה. “התעללות באה בכל מיני אופנים. הגבר יכול להכות אותך במילים, לשלוט לך במחשבות.

וכי מה רצית שיאמר? שיש לו בעיה? לו היה מוכן להודות בכך לא היה מרים יד.”

“אני מפחדת ממנו,” היא לוחשת לי.

“הנה, אמרת זאת בקול רם. אני גאה בך,” אני אומרת ומניחה יד על מיטתה.

היא מביטה על ידי המונחת על מיטתה. אני רואה את ההיסוס בעיניה. לבסוף היא מניחה את ידה על ידי. “את תהיי שם בשבילי?” העיניים שלה מביטות בי בשאלה.

“את המסע הזה עלייך לעבור לבד. את ההחלטות עלייך לקחת לבד, להיות שלמה איתן. אבל אני אהיה שם כשתצטרכי אותי.”

“אני צריכה חיבוק,” היא אומרת לי ומתיישבת על המיטה.

אני כל כך מבינה אותה.

אחרי החיבוק שמתארך דקות ארוכות אני נפרדת ממנה ויוצאת מהחדר.

לו רק ידעה שכשאמרה את המילים האלה יכולתי רק לחשוב על דבר אחד. על זרועותיו המחבקות של מייסון וכמה הייתי רוצה להתחבא בהן.

אני משתדלת להאיט את צעדיי בדרך לחדר הרופאים. הלב שלי הולם בחוזקה והגוף שלי מתגעגע אליו.

אני משתדלת להאיט את נשימותיי, להירגע, אבל לא מצליחה. האהבה שבי כלפיו בוערת בי.

לשמחתי כשאני עומדת לפתוח את הדלת, היא נפתחת ומייסון עומד מולי.

“הרגשתי אותך,” הוא לוחש לי, “בואי נסתלק מפה.” הוא אוחז בידי חזק, כאילו מפחד שאעלם לו.

אנחנו מתחילים לפסוע בצעדים מהירים לכיוון היציאה, מרחק לא רב מחדר הרופאים.

“את לא חושבת שאת חייבת לי דיווח,” אני שומעת קול נשי מאחוריי. רק שהטון שלו הוא צורם.

“אם יהיה לי מה לספר לכם אשלח לכם מייל,” אומר לה מייסון בקול קר.

‘למה אתה כזה קשוח איתה?’ אני מתפלאת. “יש ביניכם משהו?” אני מרגישה שהשאלה הזו חייבת להאמר.

“מה שאת בעצם שואלת האם היא אחת הנשלטות שלי?” הוא מביט בי במבט חודר, “את עוד לא מבינה?”

“אמרתי לך שהעולם הזה זר לי. אם לדייק הוא לא מעניין אותי בכלל. אני מנסה להבין מה התרחש שם בחדר הרופאים,” אני עונה לו עניינית.

“זה מה שאת חושבת עליי?” הוא עונה לי בשאלה.

האם הוא מתחמק מתשובה?

“אם זה מעניין אותך, הייתי יכול לשחק איתה כרצוני. רק שאינני רוצה. אני רוצה רק אותך. אני יודע שאת לא מחפשת מישהו שישלוט בך, ואני לא מחפש יותר להיות שם.

זה שייך לתקופה אפלה של חיי. תקופה שחשבתי שככל שאשחק עם נשים, אנקה ממני את הכאבים שלי.

כאשר עשיתי איתך אהבה, וכן זה מה שזה היה עבורי, כי באתי אלייך מאהבה, הרגשתי  לראשונה שהצלקות שלי פחות כואבות לי.

לא היה בינינו, בין הרופאה וביני, כלום, אם זה מה שאת רוצה לדעת. היו נשים שעברו בדרכי, אבל אף אחת לא השאירה את חותמה.

את יודעת מה עשיתי בזמן שחיכיתי על הספסל מול המעליות? מחקתי את רשימת הנשים שהיו זמינות עבורי כשרק חשקתי בכך.”

אני חייבת להודות שהמילים שלו מהממות אותי. רק אתמול דיברנו על כך שאנחנו רצים מהר מידי, והנה הוא אומר לי את כל מה שאני רוצה לשמוע.

 “מוצא חן בעיניי שאת מגלה סימנים של רכושנות,” הוא אומר לי.

“זה ממש לא כך,” אני עונה נעלבת, “אני לא אחת שמחטטת לבן הזוג בחייו. אני מאמינה שלכל אחד זכות לחיות את חייו כרצונו. אני רק יודעת שאני..”

אני משתתקת. מה יש בו שגורם לי לפטפט כל כך הרבה?

“את מה אנני,” הוא מחייך חיוך מסתורי.

“אני צריכה לחזור לעבודה,” אני מתחמקת ופונה ממנו.

“את יודעת שלא את ולא אני מסוגלים לעבוד כעת מבלי שנהיה קצת יחד. ואני לא מתכוון לזיונים. אני מתכוון…כלומר…אני צריך את הקירבה שלך. אני רוצה להרגיש אותך הכי קרוב ללב שלי.”

אני מרכינה את ראשי. אני לא מוכנה שיראה מה מתחולל בתוכי כעת.

מייסון לא מוותר. הוא אוחז בסנטרי ומרים את ראשי, בוחן את עיניי.

“אני חושב שאת כבר מבינה שהרגש הזה, כמה שנלחם בו שנינו, מתעורר, ולנו אין שליטה על כך,” הוא אומר לי, הפעם ברצינות גמורה.

אני שותקת. זה הרגע שעליי לבחור באחת משתי הדרכים. האחת היא להעמיד פנים שהוא הכי טועה בעולם והשנייה… אני נושכת את שפתיי ומחייכת.

בעיניים עצומות אני מנסה להחניק את המילים ולכן אני מופתעת להרגיש את שפתיו מנשקות אותי ברכות.

“אף פעם לא הרגשתי שאני תלוי במישהו, שאני צריך שיושיטו לי יד. את גורמת לי לרצות להגן עלייך, לעטוף אותך, למרות שאני יודע שאת אישה חזקה, כשם שאני יודע שבעצם זה אני שצריך אותך,” הוא אומר ומביט בי והסערה ניכרת בעיניו.

ואז הטלפון מצלצל. מספר הטלפון של פרופסור בן סטרלינג מופיע על הצג.

“את לא עונה?” שואל מייסון ואני רואה שהמתח ניכר על פניו.

“תן לו להשאיר הודעה. הוא יודע שיש לי יום עמוס,” אני אומרת בדיוק את מה שלא רציתי לאמר.

“גזלתי זמן יקר ממך. נהיה בקשר,” הוא אומר והולך ממני.

אני מחליטה לא לעצור בעדו. הכעס הוא שלו והוא יצטרך ללמוד להתמודד איתו. או שמא אולי הרכושנות?

אני נסערת מידי בכדי לחזור לעבודה. אני נוסעת לחנות של מיקלה להתעדכן בסחורה החדשה שהיא אמרה לי שאמורה להגיע היום.

כאשר אני מגיעה לחניה אני רואה משאית גדולה מתמרנת בחנייה.

“אני כל כך מתרגשת,” אומרת לי מייד מיקלה, “זה המשלוח מאיטליה שאמרתי לך שאמור להגיע. את זוכרת שהראית לי רהיטים בירחון העיצוב…”

ד”ר מייסון דניאל

מייסון

אני לא יכול להסביר לעצמי למה אני כועס. אנני לא באמת הבטיחה לי כלום. אני לא מבין איך אני מגיע איתה לרגעים כאלה של נגיעות אינטימיות בנפש.

למה אני נותן לעצמי לאמר דברים חשופים כאלה. זה ממש לא מתאים לי.

אולי אני לא מסוגל באמת להיות בזוגיות שקטה. אולי אני ניזון רק מריגושים.

אני יודע לקרוא מבטים, ומה שאמר המבט שלה היה בהחלט ברור.

היא אמרה לי שאנחנו רצים מהר מידי, אבל מה אני אמור לעשות כשאינני יכול להאיט את הקצב. כמו תמיד אני רוצה הכל. כמו סערה סוחפת. אני לא בנוי לצעדים קטנים.

כל השקט שהיה לי כשהיא הגיעה למחלקה נעלם. אני חוזר לדירה שלי, מחליף את החליפה שלי בג’ינס וז’קט עור. אני מעיף מבט לעבר קופסת ‘הצעצועים’ שלי ומתלבט האם לקחת משהו איתי.

‘אתה לא שם’ אני ממלמל לעצמי, ‘אתה רק יוצא מדעתך.’

אני יורד לחניה ועולה על האופנוע.

הרעש של המנוע הנוהם מעורר את כל השדים שבי. אני סוחט את הגז ככל שמאפשרת לי התנועה בכביש ופונה לעבר הגשרים היוצאים ממנהטן.

השמש מסנוורת את עיניי ואני שולף את משקפי השמש בזמן שמד המהירות מראה שאני נוסע הרבה מעל למהירות המותרת.

ברגע האחרון אני קולט שסטיתי מהמסלול וכמעט סיימתי את חיי מרוח על חלון של מרצדס לבנה.

מבט במראה הצדדי מראה לי יד של אישה ששערה הבלונדיני מתנפנף ברוח כאשר אצבעה האמצעית מונפת לעברי.

אני מתפרץ בצחוק בלתי נשלט. ‘זה מה שיש לך לאמר?’

אני יורד לשולי הכביש ועוצר.

‘אתה בהחלט מאבד את שפיותך,’ אני ממלמל, ‘אתה זקוק דחוף לשיחה עם פסיכיאטר.’

אני חוזר לכביש הפעם נוסע במהירות רגילה. טוב לא ממש, אבל לא בטירוף.

אני ממשיך עד למחלף הקרוב ויורד בו לעבר המרכז המסחרי.

בית קפה קטן ממוקם כמבנה בודד במרכזו. אני עומד ובוהה בלוח המציג את התפריט ודבר לא נקלט לי במוח.

“מישהו נראה פה אבוד. אני אכין לך משהו, לך תשב,” אומרת לי מלצרית שנראית כמו ילדונת בתיכון.

אני כנראה נועץ בה מבטים. “אני לא ילדה בתיכון, אני אימא לשניים,” היא אומרת לי וגורמת לי למבוכה.

“אתה נראה כמו בעלי שחוזר ממשמרת לילה. בכאלה שכמוך אני יודעת לטפל,” היא אומרת ונעלמת מאחרי הדלפק.

“אתה נראה כאילו טורנדו עבר עלייך,” היא אומרת לי בזמן שהיא מניחה לפניי צלחת עם טוסט גבינה וקפה.

“הייתי על סף איבוד דעתי. כמעט איבדתי את חיי בדרך,” אני אומר לה בשקט.

“והנה אתה שוב פה,” היא אומרת כאילו ברגע זה ניצחתי במרוץ.

“אתה רוצה לספר לי מה קרה?” היא שואלת ומתיישבת לידי, “האישה שלך בגדה בך?”

“למה את חושבת שכל דבר חייב להיות קשור לכן הנשים? אין לנו מספיק מתחים בחיים בלעדיכן?” אני עונה לה כועס.

“לא, אבל הכעס שלך מלמד שדווקא כן. מה שלא יהיה שהיא עשתה לא שווה את אובדן חייך,” היא אומרת לי.

אני לא שואל אותה מאיפה הידע שלה ושותה בשתיקה את הקפה. לאכול ממש אין לי תאבון.

“של מי החיה הרעה הזו?” מתפרץ לבית הקפה גבר מגודל שיער.

“שלו,” עונה המלצרית. רק אז אני קולט שהוא מדבר על האופנוע שלי.

“רוצה אותו?” אני שואל בלי להביט לעברו.

“אתה צוחק עליי? אני אתן לך מה שתבקש תמורתו.”

“אם כך הוא יהיה שלך,” אני עונה לו ורושם לו על מפית את מספר הטלפון שלי. “הגיע הזמן שאקח אחריות על חיי.”

אני מרים מבטי אליו ורואה שאין לו מושג על מה אני מדבר. “אתה רציני? כלומר בקשר לאופנוע? כי אם כן אני צריך זמן לארגן את הכסף.”

“קח אותו כעת, וכשיהיה לך כסף תשלם,” אני אומר לו.

“נראה לי שהוא ירד מהפסים,” הוא לוחש למלצרית.

“אתה טועה ידידי. סוף סוף אני עולה עליהם.”

אני מוציא את הנייד מכיסי, מצלם על הלוגו של בית הקפה המכיל את כתובתו ושולח הודעה לאנני.

כשתוכלי תבואי לקחת אותי.”

התשובה מתקבלת מייד.

אני בדרך.

אני מרגיש את הטרוף מתחיל לעזוב אותי. היא לא היססה לרגע, לא שאלה שאלות. היא האחת שלי.

עדי אברהמי – תגבירי ( הקליפ הרשמי) – YouTube

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא המשך-יבוא-1-791x1024.jpg
חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא זכויותיי.png
TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי.למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.)מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור.במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי בו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים.מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם.תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש.קריאה נעימה!בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם