on
יולי 14, 2021

אנני תמונת סלפי
אנני תמונת סלפי

אנני

אני חוזרת לדירה שלי.

לא יכולתי להשאיר את הסדינים עליהם ישנתי איתו, עליהם עשיתי איתו אהבה. אני כל כך שמחה שהחלפתי אותם בסט נקי לפני שיצאתי לריצה.

אני ניגשת למכונת הכביסה שסיימה את פעולתה ומעבירה את הסדינים והמגבות למייבש.

זהו אין זכר ממנו או מהריח שלו בדירה שעטופה כעת בריח של מבשם הכביסה שלי.

אני שוטפת את עצמי בזריזות, בוחרת שמלה פרחונית ויוצאת לכיוון המשרד. כשאני מגיעה אני מחנה את הרכב וניגשת לחנות הפרחים מול המשרד כדי לקנות לי פרחים. מין מנהג שסיגלתי לעצמי מידי יום שני.

“איך היה סוף השבוע?” מתעניינת אלמה המזכירה.

*

פעם כשנפגשנו בפינת הקפה, אמרה לי אלמה שאני המעצבת האהובה עליה ביותר.  “גם בגלל שאני אוהבת את העיצובים שלך, וגם בגלל שאת הכי נחמדה מכולם.

את תמיד מדברת לאנשים עם חיוך ובסבלנות, ולמרות שאת המפורסמת מבין כולן, את לא מתנשאת, אלא מדברת אל כולם בגובה העיניים.”

מאז השיחה הזו היא תמיד מראה התעניינות במה שקורה בחיי.

“אני ממש שמחה שחזרת לגור בניו יורק. האווירה במשרד ממש השתפרה מאז שאת פה.”

**

אני מחייכת אליה. “יש לי כל כך הרבה רעיונות בראש שאני שמחה שהשבוע התחיל.”

“שמעתי שהיית כאן אתמול,” היא משתפת אותי במה שסיפר לה השומר.

“כפי שאמרתי לך. לפעמים אני פשוט חייבת להוציא ממני את הרעיונות אל הנייר. את יודעת שאני אוהבת לשרטט כמו פעם, יותר מאשר עבודה עם התוכנות. אני מרגישה שזה נותן לי חופש לעוף גבוה יותר.”

**

אני נזכרת בדבריו של בן סטרלינג שהיה מרצה שלי, שתוכנות זה לעצלנים. למרות שהוא שלט היטב בתוכנות, הוא ‘אוהב לראות את היד משרטטת ורוקמת את החלומות,’ כדבריו.

**

אני מוחקת מיד את המחשבה הזו. אין לי שום רצון להסחף במחשבות עליו. בימיי באוניברסיטה הוא לא הפסיק לחזר אחריי.

“ברור שאת לא מאושרת בנישואים שלך אז למה את לא איתי?” היה נוהג לאמר לי.

מעניין איך היו ניראים החיים שלי לו הייתי נענית לו.

אני נכנסת לחדרי ואלמה נכנסת בעקבותיי. “השם דריה מילר מוכר לך? היא אמרה שהיא מקווה שתזכרי אותה ושאלה אם אם היא יכולה לבוא בשעה אחת עשרה.”

“יש לי פגישה עם בלום בעוד חצי שעה, ואני מעריכה שתמשך שעתיים,” אני עונה לה מהורהרת, “כן. אני אקציב לו שעתיים, כך שתאמרי לה שתגיע בשתיים עשרה.

את מכירה את בלום. אני עדיין לא, אבל שמעתי שהוא אחד שמספר כל פרט מחייו. אני חייבת שתעזרי לי בקשר אליו. אם את רואה שהוא לא עוזב אחרי שעתיים, תפריעי לי ותזכירי לי שהפגישה הבאה שלי אמורה להגיע כל רגע.”

הוא לקוח של רייצ’ל. היא כרגיל מעמיסה על עצמה יותר מידי ואני תמיד נדרשת לכבות שריפות, כאילו שלי אין מספיק לקוחות משלי.

“העניין הוא שרייצ’ל יודעת שאת תצליחי להסתדר איתו. כי היא לא הצליחה. מצד שני הוא לקוח שחשוב לה בגלל הקשרים שלו.” אלמה בהחלט מכירה היטב את הלקוחות שלנו וזה משמח אותי. אני אוהבת אנשים שמגלים התעניינות בחברה.

אלמה יוצאת ויש לי כמה דקות עד לפגישה.

באחת חוזרת אליי דמותו של מייסון. אני עוצמת את עיניי, בהיסח הדעת אני מחבקת את עצמי ומנסה לקרוא לו שיבוא. כמה שאלחם בזה אני מתגעגעת אליו.

‘מלחמה אבודה’ אני ממלמלת לעצמי.

“את מדבר עליי?” אומר לי מר בלום מופתע.

“מה פתאום,” אני עונה לו, “אני מדברת על …נו אתה יודע המחשב לפעמים משתגע. התוכנה החליטה לאתחל את עצמה בדיוק עכשיו.”

“אז מה את אומרת בעצם? סתם ביזבזתי את זמני להגיע לפה?” הוא עונה לי בגסות.

“אם יש לך פגישה עם התוכנה שלי אז כן,” אני עונה לו בחוצפה, זוכרת את דבריה של רייצ’ל שאני אצטרך לדעת לשים אותו במקומו, “שנתחיל?”

“נתחיל מה?” הוא שואל עדיין המום מהתשובה שלי.

“נתחיל בזה שתספר לי מה אתה מצפה מאתנו. איך אתה רואה את הבית שלך?” אני אומרת לו בטון רגוע.

“בשביל מה את פה אם אני צריך לעשות לך את העבודה,” הוא נובח לעברי ועומד לקום.

“אני לא מכירה אותך ולכן אתה צריך לנדב לי מעט מידע כדי שאוכל להפעיל את הכישורים שלי ולהביא בפנייך את הרעיונות שלי,” אני ממשיכה באותו טון רגוע.

“אני לא מבין למה רייצ’ל העבירה אותי לטיפולך. אני לא מוכן לעבוד עם מתלמדת.”

“כרצונך,” אני עונה לו, “אתה מוזמן לקחת את כרטיס הביקור שלי ולשאול עליי.”

“אני יכול להעיד שהיא לטעמי המעצבת הטובה בעיר,” אומר בן שנשען על המשקוף ומבט בוער בעינייו, “ואני בהחלט יודע דבר אחד או שניים על עיצוב כמרצה לאדריכלות באוניברסיטה. נעים מאד פרופסור בן סטרלינג,” הוא פונה למר בלום.  

 “אני מצטער,” מגמגם מולי מר בלום.

“העובדה שיש לך תקציב ללא הגבלה,” אני פונה למר בלום, “עדיין לא אומרת לי מה טעמך האישי. כיוון שאתה לא עוזר לי אני מציעה שרק תאמר לי באיזה חדר מדובר ונתחיל משם.”

“אני רוצה שהבית שלי יראה כמו ירחון לעיצוב פנים,” הוא עונה לי.

“יש משהו מסויים שראית שאתה אוהב?” אני שואלת מנסה לקבל איזה פירור של מידע ממנו.

“אני רוצה שכולם יראו ויעריכו את עושרי. יעלה העיצוב כמה שיעלה,” הוא עונה לי בשחצנות.

בדיוק הטיפוס שאני מתעבת, אבל כמובן שלא אראה לו זאת.

“הבנתי,” אני עונה לו בחיוך, “אני אכין שעורי בית ואשלח לך כמה רעיונות ומשם נתקדם,” אני עונה לו.

“אז זהו אני משוחרר?” הוא שואל מופתע.

“אתה כן. עכשיו מתחילה העבודה הקשה שלי למצוא לך את מה שאתה מחפש,” אני עונה לו כשהחיוך לא סר מעל פניי.

בן עומד מאחוריו וקורץ לי, מה שכמעט גורם לי לצחוק.

“אז אני אלך,” הוא מסכם לעצמו את הישיבה הקצרה, “אתה מוזמן לצאת עם אישתך לקפה,” הוא אומר לבן כשהוא עובר לידו.

“את רואה, אפילו הוא רואה את מה שאני מנסה לאמר לך כבר שנים. את ואני זה זוג מנצח,” אומר לי בן.

“אפילו הוא,” אני עונה לו משועשעת, “דווקא האחד שלא יודע מה הוא רוצה מעצמו. בעצם סליחה, הוא יודע שהוא רוצה בית שיצא מירחון לעיצוב פנים. שזה אומר מה בדיוק פרופסור?”

“אני באמת חסר אונים מולך. אני אחד הפרופסורים המחוזרים ביותר באוניברסיטה, ואת יודעת את זה, כך שאין טעם שתכחישי. ורק אותך, היחידה שמעניינת אותי, אני לא מצליח לכבוש.”

אני רוצה לענות לו אני מקבלת מסרון.

 יכולה לדבר? מייסון.   

‘אז מסתבר שהוא חושב עליי.’

אני לא בטוחה שאני מוכנה לדבר איתו. אין לי שום רצון שידע את ההשפעה שלו עליי, גם לא בן שבוודאי יתחיל לחקור אותי.

אני ביום עמוס בפגישות. זה יכול לחכות?

“אני ממש מצטערת בן. היום שלי עמוס מאד היום ואין לי אפילו דקה אחת לנשום.” רק זה חסר לי שדריה תראה אותו פה.

“אני מבין. לא סתם אמרתי לך שאת המעצבת הטובה בעיר. מה הפלא שכולם מחפשים לעבוד איתך. אני אלך רק אחריי שמספר הטלפון שלך יהיה בידי,” הוא מתנה את עזיבתו, “רק קחי בחשבון שהסירוב לקפה יעלה לך בארוחת ערב.”

“מה שתגיד,” אני נאנחת באופן שברור לו שאני לא באמת מתכוונת לכך.

לשמחתי דריה מגיעה באיחור, אחרי ששלחה לי הודעה מתנצלת בה סיפרה שהמעלית בדירתה הייתה מקולקלת ולקח לה זמן לעלות למרומי הקומה העשרים של בניין מגוריה, מה שהשאיר אותה חסרת נשימה.

“אני כל כך מצטערת על האיחור,” היא אומרת ומניחה לפניי שקית של מאפים מלוחים, “כרגיל, בחרתי לך מה שאני  אוהבת. זו הדרך היחידה שאני מכירה. אין לי דימיון מפותח.”

“את זה עוד נראה,” אני עונה לה בחיוך, “ולגבי האיחור זה בסדר, זה לא שלא עבדתי כל הזמן הזה. עכשיו בואי נראה מה בן נתן לכם כשעורי בית.”  

“את מבינה,” היא אומרת לי והמחשבות שלה נראות לי רחוקות שנות אור מהחדר הזה, “אין לי מעוף. אני לא יכולה לדמיין דברים. אני מסתכלת על ירחוני עיצוב ומתלהבת, אבל לא יודעת איך לבטא את הרעיונות שיש לי בראש.”

“בואי נתחיל מהתחלה. יש לך שרטוט של חדר שאותו את צריכה לעצב?”

דריה מוציאה ערימה של ניירות, מניחה אותם בערבובייה על השולחן שלי, וגורמת לי לחוסר שקט רק מלראות את זה.

“לפני הכל, אני חייבת ללמד אותך להיות מסודרת,” אני אומרת ומתחילה לארגן את הניירת הפזורה על שולחני.

*

מייסון בדרך לבית הקפה

אתה יכול לכבות

את האש

בעודה קטנה.

אבל כאשר היא אוחזת

בכל פינה,

אתה מאבד שליטה

ולא יודע

מהיכן להתחיל.

לפעמים הנסיונות

לכבות אותה,

רק מגבירים אותם.

ואז אתה אבוד.

ככה זה

עם אהבה.

מייסון

אני שמח שסדר היום שלי כל כך עמוס. זה עוזר לי להיות מרוכז בעבודה בלבד.

כל זה עד שמתקשרים אליי שוב מבית החולים בקשר לאישה שהגיעה אתמול. “הייתי רוצה לבקש ממך לשבת בהתייעצות בקשר למטופלת. אני מבינה שהתקשרו אלייך וגילית התעניינות,” אומרת לי ד”ר ג’יליארד.

אני נושם עמוק. מצד אחד אני לא רוצה לפגוע ברופא התורן שנעלם דקות ארוכות וקריטיות מהמחלקה, מצד שני אין לי כוונה לספר שהתקשרתי בגלל אנני.

“השם שלך ד”ר דניאל הולך לפנייך. מרבים לדבר עליך במסדרונות המחלקה, ועל שיטות הטיפול המיוחדות שלך,” היא מחמיאה לי.

“תודיעי לי מתי הישיבה ואראה אם אוכל להגיע. יש לי יום עמוס,” אני נותן לה תשובה לא מחייבת, כשברור לי שלא אגיע.

אני מסיים את השיחה ומרגיש לי כבד. אני נקרע בין הרצון לעזור, בין הרצון לשתף את אנני ולבין המחויבות שלי למטופלים שלי.

אני שולח הודעה לאנני. יכולה לדבר?   

היא עונה לי שיש לה יום עמוס. האם היא באמת כל כך עסוקה או שזה רק תרוץ והיא בעצם מתחמקת ממני?

דווקא העובדה שהיא דוחה אותי גורמת לי להחליט שעליי לנהוג אחרת.

אני מתקשר ומודיעה לד”ר ג’יליארד שאני בדרך לבית החולים.

עם הגיעי אני מבקש לדבר עם החולה. היא מביטה בי בחשדנות. “אתה עומד לאשפז אותי במחלקה סגורה?” היא שואלת אותי בפחד.

“אני פה לעזור לך. לשמוע אותך. אני לא יכול לקבוע דבר לפני שאני מדבר איתך. ולא, אין לי כוונה לכלוא אותך,” אני אומר לה בשקט, למרות שבתוכי אני לא רגוע. אני מרגיש את אנני בועטת בי.

“אני רוצה לקבל את הסכמתך להביא לכאן מישהי שתדבר איתך,” אני אומר בלי להבין למה בעצם אני מרשה לעצמי להבטיח לה כשאינני יודע איך אנני תגיב, ויותר מזה האם זה לא ייפגע בה.

“גם היא..כלומר..” היא מגמגמת.

“היא עברה אלימות במשפחה, אם כי מסוג שונה. את יודעת שלא כל אלימות מתבטאת במכות. חשוב לי שתשמעי ממנה שיש דברים שאינך יכולה לקחת על עצמך. את לא אחראית למעשיו של אדם אחר.”

אני מסיים את הביקור אצל מלאני, כך קוראים לה, ויוצא למרפסת.

הפעם אני לא שולח הודעה לאנני, אלא מחייג אליה בתקווה שתענה.

“הכל בסדר?” היא שואלת בדאגה.

“אני מתגעגע אלייך,” אני אומר לה בדיוק מה שלא רציתי לאמר.

היא שותקת.

אני יודע שלא הייתי צריך לאמר זאת ומייד ממשיך. “בעצם התקשרתי לבקש ממך, לשאול אותך, אם את מוכנה להגיע לדבר עם מלאני, האישה שהגיעה אתמול לבית החולים?” אני כבר לא בטוח שזה רעיון טוב.

“איפה אתה?” היא שואלת לבסוף. 

“אני פה בבית החולים,” אני עונה, “אני לא בטוח ש..”

“אני אגיע. אני רק אסיים פה משהו,” היא אומרת לי, “ו.. “

“נתראה,” אני קוטע אותה. אני שוב נסגר, אני לא רוצה לדעת מה רצתה לאמר לי. אני לא בטוח שהיא תאמר לי מה שאני זקוק לשמוע ממנה.

אנני תמונת סלפי
אנני תמונת סלפי

אנני

“את בסדר?” שואלת אותי דריה.

אני כל כך לא מרוכזת ששכחתי לגמרי מקיומה.

אני מתקשרת לאלמה ומבקשת שתפנה לי את היומן. “צץ משהו בלתי צפוי,” אני אומרת לה ומחשבותיי מתפזרות לכל עבר. האם זה רק תרוץ בשבילו לראות אותי?

אני חייבת להתאפס מהר. אסור שדריה תראה אותי ככה.

“חברה אושפזה בבית חולים והיא ביקשה שאבוא,” אני עונה לה.

“אבל זה היה קול של גבר,” היא אומרת לי למורת רוחי. אני לא אוהבת את זה שהיא צוטטה לשיחה שלי. האם שמעה אותו אומר שהוא מתגעגע? “חשבתי שזה מייסון.”

אני מחליטה להתעלם מההערה שלה. “אני מבקשת ממך שתלכי לחנות רהיטים, ולא משנה איזה, ותשוטטי בין המחלקות השונות, תנסי לקבל רעיונות. תשבי על הספות, ליד שולחנות חדר האוכל, ותנסי לדמיין אותך חיה בדירתך מוקפת בהם. את מוזמנת לצלם אותם או לבקש קטלוגים מאנשי המכירות. תאמרי להם שאת סטודנטית לעיצוב פנים והם ישמחו לעזור לך.”

“אבל בכרטיס הסטודנט שלי לא כתוב באיזה פקולטה אני לומדת,” היא מקשה עליי, “אולי תבואי איתי.”

“אני מניחה שאיש לא יחשוב שאת מתחזה לכזאת.” השיחה הזו מתחיל להעיק עליי.  “אני באמת חייבת לברוח.

סוגרת את המחשב ומכניסה אותו לתיק, להראות שאני רצינית.

“את באמת לא יכולה לבוא איתי?” היא שואלת מאוכזבת.

“הרופא שלה מחכה לי. אני לא יודעת מה מצבה וחייבת לדבר איתו. הוא לא יחכה לי לנצח. הוא מסיים את המשמרת בקרוב,” אני אומרת.

“אז אולי אבוא איתך ואחר כך תבואי איתי,” היא לא מרפה ממני. אני מרגישה שהיא חונקת אותי.

“היא בטיפול נמרץ. לא יתנו לך להיכנס,” אני מאלתרת תשובה, בזמן שאני נכנסת לרכב. רק אז היא עוזבת אותי.

‘את חייבת ללמוד לאמר לא,’ אני גוערת בעצמי כאשר אני בדרכי לבית החולים.

אני מגיעה לבית החולים, ועולה למחלקה הפסיכיאטרית. על הספסלים מחוץ למעלית בכניסה יושב מייסון ועיניו נעוצות בדלת המעלית.

הוא מבחין בי וקם לקראתי. ‘באת,’ הוא אומר, כאילו היה לו ספק.

“אמרתי שאבוא,” אני אומרת לו, מסתירה את ההתרגשות שלי למראהו, למשמע קולו .

“אמרתי לה שאת חברה שלי,” הוא אומר בשקט, “אחרת היא לא הייתה מוכנה לדבר איתך. היא חשדנית.”

“ברור שאני חברה שלך,” אני מחייכת אליו ונכנסת למחלקה.

“מי את?” יורה לעברי מלאני מייד כשהיא מבחינה בי.

“אני בת הזוג של ד”ר דניאל,” אני עונה לה בקול רגוע.

“אני רוצה שתצא,” היא אומר בגסות לד”ר דניאל.

“אני אהיה בישיבת רופאים,” הוא אומר לי.

אני מלווה אותו לדלת ועומדת לסגור אותה. “אני מבקש שלא תלכי בלי שנדבר. את חסרה לי.”

Photo by Nick Karvounis on Unsplashבן סטרלינג

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא המשך-יבוא-1-791x1024.jpg
חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא זכויותיי.png
TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי.למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.)מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור.במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי בו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים.מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם.תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש.קריאה נעימה!בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם