on
אוקטובר 6, 2021
בתה של משרתת מקשר

לילי

אני יודעת שאני חייבת מייד להתעשת. אסור לי להראות חולשה לידו. אמנם אני נבוכה מכך שנתפסתי מציירת, אבל להגנתי אומר שזה היה בזמן הפסקת הצהריים שלי.

"זה לא יקרה שוב," אני אומרת לו לבסוף. אני יודעת שהזמן שלי הוא שלו בעצם.

"זה לא מה שאמרתי," הוא עונה לי בקול רגוע ופונה ממני.

אני מרגישה שהלב שלי דוהר. 'הוא לא כעס עליי!'

אני יודעת שאסור לי להתלהב. אסור לי לשכוח שהוא גבר, וגברים יש להם ראש שונה מנשים, אבל אני מרשה לעצמי לחגוג נצחון קטן.

אני שמחה שזה לא קרה תחת עינייה הבוחנות של מיס דונווי. מבחינתה האופן שדיבר אליי, המחמאה שהסתתרה בין המילים, הייתה יכולה לבנות עוד אבן בחומת השנאה שלה כלפיי. אני יודעת שאני מחייכת לעצמי כשאני חושבת איך זה שאני זו שהולכת עם שמלות בלויות מהווה כזה איום עליה.

פעם ראשונה אני מבינה שתחושת הלב שלי הייתה נכונה. מה שיש לך בפנים מקרין החוצה ולא משנה איזה בגדים עוטפים את גופך.

ואז אני ניזכרת שהאדון אמר שידאג לי לבדים כדי לתפור לי בגדים יותר ראויים. אני אדאג לתפור אותם בעצמי. אני לא רוצה שיהיו בולטים מידי. רק זה חסר לי להתלבש כמו גברת.

אני מסיימת במהירות את הכריך וחוזרת לעבודתי.

אני מסיימת את מיון הקבלות, עוברת על הקבוצות שבחרתי. אני מקווה שהאדון יהי מרוצה מהקבוצות שבחרתי. זה לא שיש לי ניסיון בניהול בית בגודל עצום כזה.

"סליחה אדון," אני אומרת בשקט, "אני יכולה להפריע לך?"

הוא מרים עיניו אלי ובוחן אותי. "אני מקשיב," הוא אומר לי בטון מאופק.

אני מבינה שבעצם הוא רצה לאמר משהו אחר. מעניין מה עבר לו בראש.

"הייתי מבקשת להראות לך את הנושאים שבחרתי כדי למיין את הקבלות לפני שאמשיך," אני אומרת לו.

אני מניחה בפניו את הנייר ועליו הרשימה שערכתי.

אני מביטה בהבעת פניו, מנסה להבין מה הוא חושב על הרשימה שערכתי.

"מי לימד אותך לכתוב?" הוא שואל.

"אני לא רוצה להשמע חוצפנית, אבל גם ילדים במעמד שלי זוכים ללמוד. אמנם לא בבתי ספר כמו שהאדון למד, אבל אנחנו לא בורים בגלל המעמד החברתי אליו אנחנו משתייכים," אני עונה לו.

רק אחר כך אני שמה לב שכאשר אני מדברת אני עומדת זקופה מולו.

"זה לא מה שאמרתי," הוא עונה לי, "כתב היד שלך מאד יפה ולכן שאלתי."

אני משתדלת לא לחייך ומרכינה מעט את ראשי. "אם היה לי פני אחד על כל דף שאולצתי לכתוב כל מילה, הייתי היום עשירה. זה עניין של תירגול."

הוא צוחק. "את לא יודעת לקבל מחמאות. אף פעם לא שמעת דברים טובים על עצמך?"

"אימא שלי אף פעם לא חילקה לי ציונים על ההתנהגות שלי.  רק לימדה אותי התנהגות נאותה ומכבדת," אני עונה לו.

"בדיוק כמו בת אצולה," הוא עונה לי להפתעתי.

אני מסמיקה ומרכינה את ראשי.

"לא התכוונתי להביך אותך," הוא עונה לי. שוב הקול שלו מתרכך.

אני לא כל כך מבינה אותו. לעיתים הוא מאד קר ותקיף, כמו כאשר דיבר עם מיס דונווי, ואילו כעת הוא מדבר באופן שמשרה עליי רוגע.

הוא שב לעיין ברשימה. "את מרשימה אותי באופן שמיינת את הנושאים," הוא עונה לי, "כאילו בזה עסקת כל החיים."

"למדתי למיין דברים. האופן בו ממיינים כפתורים לפי צבעים ואחר כך לפי גדלים או צורות, הוא אותו דבר כמו שממיינים כל דבר אחר," אני עונה לו.

"אני עוד אלמד אותך לקבל מחמאות ולאמר תודה ולא להסביר את מעשייך," הוא אומר לי.

הוא לא יודע מה המילים שלו עושות לי בפנים. מין רגש כזה שאני לא מכירה. אני מרגישה כאילו הוא מלטף אותי מבפנים. טוב, לא בדיוק מלטף, זו מילה שממש לא שייכת לכך. אל לי לשכוח שהוא האדון.

"תודה אדון," אני עונה לו.

"איך זה שכולם קוראים לי אדוני, ואת קוראת לי אדון. את לא מרגישה שאני אדונך?" הוא שואל אותי.

אני מרימה אליו עיניים מופתעת. "אני דווקא חשבתי שאדון יותר מכבד מאדוני. זו טעות שלי ואני מתנצלת בפנייך."  

"מה אני אעשה איתך.," הוא נאנח, "אני לא רגיל לנשים חכמות כמוך. אני לא אומר שנשים טיפשות, אבל את מיוחדת במינך. הפעם אין צורך שתודי לי."

אני לא יודעת אם לשמוח שהוא חושב שאני חכמה או להבין שהוא כועס.

אני פותחת את הפה לענות לו אבל מבינה שהפעם עליי לשתוק.

בתה של משרתת מקשר

ג'קסון

אני מודה שאני לא רגיל לנהל שיחות כאלה עם נשים. איך זה שאיתה אני מרגיש חופשי לאמר כל מה שאני מרגיש?

בזמן הזה שאני יודע שאני חייב להציב גבולות, לעשות הפרדה ביני לבין המשרתים בבית,  אני פורץ את הגבול איתה באופן שלא מתאים לי.

היא מאתגרת אותי עם המילים שלה, עם העמידה הזקופה שלה מולי. וגם, אני חייב להודות ביני לבין עצמי, שהיא מושכת אותי כגבר.

זה רק מראה כמה הכסות החיצונית לא מעידה דבר על האדם, ואת זה ידעתי תמיד.

תמיד הרגשתי ריקנות בבילויים עם בני המעמד שלי. השיחות היו מוכתבות מראש, המעשים כפויים, גם היחסים עם נשים.

תמיד תהיתי מה המטרה בחיים האלה כאשר הכל מוכתב, הכל לפי כללים, ואין זה ראוי שתראה מה מתחולל לך בפנים. מי אתה באמת, על כל המורכבויות שבך.

אני יודע שאני נראה טוב, שיש בי עוצמה שאין להרבה גברים, שאני בהחלט לא טיפש. אבל יש בי משהו נוסף, והוא הרגש שתמיד הייתי צריך לדכא.

אני מרגיש לידה שאני מרפה מעט מהחוקים הנוקשים, ומרשה לעצמי להיות מי שאני.

אני חושב שיותר מכל מה שהסעיר אותי היא העובדה שהיא ציירה אותי כפי שאני נראה בעינייה. כל כך שונה מהדיוקן שעושה צייר מקצועי שמוזמן מידי זמן מה לאחוזה.

חבל שהיא מיהרה להסתיר את הציור.

אני חייב שוב להתרכז בעבודה ושב למיין את הדואר. חוסר השקט שוב משתלט עליי וכבר ברור לי שאבקש את עזרתה במיון הדואר. אין לי סבלנות  לפעולה פשוטה כמו לערום בצד את כל ההזמנות לארועים.

"לילי," אני קורא לה והיא ממהרת להגיע, "אני מבקש aשתגשי למיס דונווי ותאמרי לה שאני שואל מתי הזמן שמתאים  לכנס את העובדים. זה לא חייב להיות היום."

"כן אדון," היא אומרת נדה בראשה והולכת לכיוון הדלת.  היא מפתיעה אותי כשהיא מסתובבת חזרה. "זה בסדר שאני קוראת לך אדון?"

"כן לילי," אני עונה לה. 'למרות שהייתי מעדיף שתקראי לי ג'קסון.' אני ממלמל בלחש אני בספק שהיא שמעה את זה.

אני שומע את צעדיה מתרחקים וקם מכיסאי. אני שוב מביט מבעד לחלונות הגדולים על האחוזה היפה שלנו. אני תוהה מה חושבים על כך המשרתים שבאו מבתים עלובים  מלאי פיח של העיר גדולה, וריחות שאני אישית לא יודע איך הם יכולים לסבול. האם גם ביתה של לילי היה כזה?

כיוון שלא אני בחרתי בה, אין לי שום מושג בכל הקשור לחייה.

אני מחליט שכדי לפענח מיהי עליי לקחת אותה לטייל בגן, לראות אותו מעיניה, ואולי אלמד גם איך האחרים רואים אותי.

היא שבה אחרי כמה דקות.

"מיס דונווי אמרה שהיה עדיף שזה יעשה ביום רביעי, אחרי שמשימות השבוע בוצעו, ולפני שמתחילות ההכנות לסוף השבוע," היא אומרת.

"מה עוד אמרה?" אני שואל כשאני רואה את הסערה על פניה.

"זה הכל," היא עונה.

"אני מזכיר לך שאני האדון שלך," אני מקשיח דיבורי אליה. אני כבר מבין שכאשר אני קורא לה בשמה, הדיבור שלי מתרכך.

"באמת אדון. היא קבעה מיד שיום רביעי הוא עדיף ונתנה לי הסבר למסור לך," היא עונה לי ועדיין פניה נסערות.

"אני מבקש לדעת מה היא אמרה לך, לא מה מסרה לי," אני עונה לה.

"אני לא מתכוונת לדבר רעה על אף אחד שעובד כאן ובכלל על אף אחד," אני עונה לו.

"אם את רוצה לעזור לי שתהיה פה אווירה נעימה יותר את חייבת לספר לי," אני מנסה דרך אחרת להוציא ממנה את מה שנאמר לה.

"זה היה משהו מאד אישי," היא עונה לי בשקט.

"לילי!" אני מתחיל לאבד את סבלנותי.

"היא אמרה עליי שקרים איומים. אמרה שאני ה'נבחרת' שלך ושהיא יודעת מה אני עושה עבורך," היא אומרת בשקט, "בבקשה אל תבקש ממני להמשיך."

"את מבינה שזה באמת לא רגיל שמשרתת עושה את העבודה שאת עושה, כך שאני יכול להבין את הדיבורים. מצד שני אני לא שמעתי מעולם על משרתת שיש לה כישורים כמו שלך. אם להודות גם לא על אישה מהמעד שלי שלמדה בפנימיה הכי יוקרתית לבנות.

ציפיתי שזה יגיע. אל תעצבי על ליבך. יש לך את הגב שלי. אני לא אתן שיפגעו בך. אני בטוח שעוד תוכיחי להם שכל השיפורים וההקלות שאערוך אני עושה בזכותך."

היא מביטה בי. "מה שתאמר אדון. אני יכולה להמשיך בעבודה שלי?"

"אין לי כוונה לנצל אותך. אם זה מה שאת חוששת," אני מוסיף לה בשעה שהיא פוסעת לעבר החדרון בו היא עובדת.

היא מסתובבת שוב אליי. "אולי אני תמימה אבל אני לא חוששת מפניך אדון. אני לא חושבת שהיית מניח לפניי את כל הסודות של המשפחה והאחוזה שלך אם היית רואה בי…" 

היא מפסיקה את דבריה, ממתינה רגע וחוזרת לחדרה.

אני נאנח. עם מה אני מתמודד. אני לא יודע במי זה אמור לפגוע בי או בה.

אנחנו ממשיכים לעבוד בשתיקה. אני שומע אותה פותחת וסוגרת מגירות וממתין לראות מה היא עושה.

"הנה זה," היא אומרת ומוציאה חבילה של מעטפות גדולות.

היא לוקחת ערימה של קבלות מכניסה למעטפה ורושמת 'קבלות אוכל. ' כתב ידה כל כך יפה וברור. אני זוכר שראיתי אי פעם מישהו כותב כמוה.

 'בהחלט שווה שק של פני,' אני חושב לעצמי ומחניק חיוך.

היא מרימה עיניה אליי ומביטה בי בשאלה.

אני מבין שכנראה לא רק חייכתי אלא השמעתי קול צחוק מה שמשך את תשומת ליבה. אני חייב להתחיל להתאפס. אסור לי להפגין רגשות לידה.

בכל מקרה אחר כבר הייתי עולה לחדרי לנוח. היום הזה בהחלט מתיש אותי. גם התוכנית שלי לצאת איתה לגן נדחתה כי לילי לא מפסיקה לעבוד. אני מעריץ אותה איך היא לא יוצאת מדעתה מהכמויות הבלתי נסבלות של הקבלות בהן היא מטפלת.

הערב יורד, קרני שמש אחרונות מבצבצות מבעד לחלונות.

אני שומע נקישה על הדלת, ומרים עיניי לעבר הדלת. "כן," אני עונה כיוון שאיש לא מבקש רשות להכנס.

 ג'ורג' נכנס לחדר. אני שם לב שחל שינוי באופן שהוא מביט בי. "היכן אדוני מבקש לאכול?"

"אני אסעד בחדר האוכל," אני עונה לו.

"והמשרתת?" הוא שואל בהיסוס.

"היא תסעד איתכם," אני עונה לו.

אני מרגיש ששפת הגוף שלו משתנה.

"רק כדי שיהיה ברור. העובדה שהיא עושה עבורי עבודות משרד לא משנה את מעמדה," אני אומר. אני מרגיש שאני חייב לאמר זאת כדי למנוע מהלשונות הרעות לדבר עליה. לו רק ידע שהייתי מעדיף שתסעד איתי. אני סקרן לראות את נימוסי השולחן שלה.

'מצד שני,' אני חושב לעצמי, 'יהיה מעניין לשמוע מה יאמרו לה.'

ג'ורג' ניגש לחלון, מתיר את הקשר שמחזיק את הוילונות וסוגר אותם.

"האם האדון ימשיך לעבוד אחרי ארוחת הערב?" הוא שואל, נינוח יותר.

"לא, אני אפרוש לחדרי," אני עונה לו.

 "מיס לילי," אני פונה אליה ברשמיות, "אני מבקש שתסדרי את השולחן ותרדי למטבח לאכול. כשתסיימי את יכולה לעלות לחדרך. סיימת את עבודתך להיום.

אני מצפה לקבל את ארוחת הבוקר בחדרי ואת הקפה בחדר העבודה שלי."

אני ממתין שלילי תסיים לסדר את השולחן. כל אותו הזמן מוצא ג'ורג' לארגן דברים במשרד.

"לילה טוב אדון," אומרת לילי ויוצאת מהחדר.

"לא נעלמה ממני הכוונה בשאלתך לגבי המשרתת. אני לא חושב שאני צריך לתת למישהו דין וחשבון על מעשיי. אם היה למישהו מעובדי הבית ספק ביחסי לגביה, אין היא שונה משאר העובדים כאן.

מאחר שהתברר לי שהיא שולטת בכתיבה ובחשבונאות היא עוזרת לי בעבודות המשרד, ובהן בלבד."

אני יודע שהוא יספר על השיחה הזו לעובדות. יש בי הצורך להגן על שמה הטוב של לילי. זה בסך הכל יומה הראשון פה ואני יודעת שהימים האלה הם מאד משמעותיים לגבי קביעת הרושם הראשוני. גם לגביה ולא פחות לגביי.

œ

לילי

אני יוצאת מחדר העבודה של האדון אחרי שעות רבות של עבודה שאת חלקן העברתי בישיבה על ברכיי.

אני זוקפת את גבי ופונה למטבח.

"תראו תראו מי הגיעה," אומרת מיס דונויי בזילזול, בסופו של היום את באה לאכול עם המשרתים."

"מדוע שלא אבוא אם אני משרתת כמוכם?" אני שואלת בתמימות מעושה.

"ואני חשבתי שהאדון ירצה לסעוד איתך לפני ש.." היא אומרת ומחניקה חיוך.

"לפני שמה?" אני מביטה בה, "מדוע השתתקת?"

היא מסתכלת עליי במבט של סלידה.

"האם זה תפקידן של המשרתות כאן? האם האדון, שחזר לאחוזה זה עתה, סיים להשתעשע עם כל המשרתות? שכן זה מה שמשתמע מדברייך," אני יורה לעברה מייד משאירה אותה מופתעת. "לכולם פה ידוע שאני בתחתית הסולם בין משרתי האחוזה."

"את חושבת שאני מאמינה לך שהוא לא נגע בך בשעות הארוכות שהייתם סגורים בחדר העבודה?" היא שואלת ומסתכלת עליי בסלידה.

"את היית בחדר וראית שלא ישבתי כלל לידו," אני עונה, "אבל גם אם לא, האם זו דרך לדבר על אדון האחוזה? את לא חושבת שהגזמת?"

"אני באמת רוצה לשמוע את תשובתך," נשמע קולו הקר של האדון, מה שגורם לשתינו לקפוץ ממקומנו.

מיס דונווי מאדימה ומשפילה מבט, ואילו אני עומדת זקופה מולה.

"אני ממתין לתשובה מיס דונווי," הוא אומר.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי.למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.)מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור.במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי בו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים.מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם.תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש.קריאה נעימה!בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם