תה עם נענע
מיקה
יום חמישי הזה בא לי ממש בזמן.
אני ממש מותשת מהשבוע הזה. כל כך הרבה תקלות אירעו במערכת הישנה.
כאשר הצעתי למנכ"ל להקים מערכת חילופית, הוא סרב. "אתה לא מבין שלפעמים קל יותר להקים משהו מהתחלה? ביחוד שבמערכת ההפעלה הזו יש המון חורים וכל הזמן יש בה תקלות."
אבל הוא בשלו. צעיר גאון שהקים סטארט אפ ומזמן שכח מה זה להיות מתכנת. "את תדאגי לתקן את התקלות, אני אדאג לשאר."
אני שותקת. מה כבר יש לי לענות לו. הרי הוא הבוס. הפתרון שלו לכל דבר הוא להוסיף עוד כמה 'צעצועים' לחדר המנוחה, או איזה מנה בעלת שם מפוצץ לתפריט ארוחת הצהריים.
אני מריצה את התוכנה פעם אחרונה, ומציינת בסיפוק שאין בה תקלות.
בנג'י הוא התורן לסוף שבוע זה, אני שולחת לו אישור שכעת בשעה 21:34 המערכת עובדת כראוי, ומאחלת לו שיהיה לו סוף שבוע רגוע ושלא יהיו לו שום פניות בענייני עבודה.
נותרת לי כעת רק לשנות את קוד האבטחה למערכת שלי, לסגור את המחשב ולכבות את האור.
רגע לפני, אני מעיפה מבט אחרון על חדרי. השולחן מבריק ומסודר, התריסים מוגפים, אם כי פתוחים מעט כדי שיכנס אור לקקטוס שלי, שגם גם כך מעדיף צל. אני סוגרת בשקט את דלת משרדי, ונועלת אותה פעמיים.
הרעב תוקף אותי, אבל אין לי חשק ללכת הביתה לבשל, מה גם שאינני בטוחה שיש בכלל משהו במקרר.
אני שמחה שמסרתי את החתולה האפורה שקיבלה מעידו מתנה כשבוע לפני שנפרדו, כך שאינני חייבת לאיש דבר.
החניה החשוכה ואני שוקעת בהרהורים. הבוקר הייתי בזארה וקניתי כמה בגדים. כיוון שהחניון ריק אני ניגשת לתא המטען, מוציאה ממנו את שקיות הקניות, משאירה אותו פתוח שיסתיר אותי מעיני מצלמות האבטחה פושטת את חולצתי ומכנסיי ולובשת את השמלה הכחולה שקניתי. אני מודה על כך שאני עובדת במשרד ממוזג כהלכה, כך שאיני מזיעה לאורך היום, ואפילו ריח הבושם מהבוקר עדיין מריח מעורי הנקי.
אני נכנסת לרכב. עכשיו יש לי זמן לקרוא את ההודעות הפרטיות שהתקבלו בנייד שלי. זה היום שכל הבנות יוצאות. עליי רק לגלות להיכן החליטו ללכת.
הן כבר מזמן התייאשו ממני ."הגברת מנהלת אף פעם לא עונה לטלפונים בזמן העבודה," הן נוהגות לומר ולכן לא מתייעצות איתי אלה מודיעות לי לאן להגיע.
אני מתניעה את מכונית המיני מינור החדשה שלי, ונהנית מרעש המנוע המגיב בלחיצה קלה. איש לא יבין זאת. כאשר אבא שלך היה בעל מוסך, את לומדת להקשיב לצלילים האלה. ביחוד כשאבא שלי התעקש שתעבוד איתו במוסך למרות שהיא בת.
**
כאשר הייתה אימי של בהריון, אמר אלבר אבי. "אני מקווה שהבן הזה ירצה לעבוד במוסך, לא כמו האחים שלו."
"הפעם זו בת, אני יודעת," ענתה לו אימי מרסל.
"מה את מקשקשת אישה. בשביל מה אני צריך בנות? אני צריך שמישהו יעזור לי סוף סוף במוסך. מה את חושבת שכסף גדל על העצים? מאיפה אביא כסף לאוכל אם לא יהיה מי שיעזור לי במוסך?" הוא ביטל את דבריה.
אבל אימי צדקה. למרות שנולדתי בת, הוא התעקש לקרוא לי מישל, על שם אחיו שנפטר. "בסדר, בסדר," אמרה לו אימי ורשמה אותה בשם מיקה.
כשהייתי קטנה היא הייתה קוראת לי בפניו, אבל כשלא שמע קראה לי בשמה. יום אחד הוא שמע אותה קוראת לי מיקה .: "דווקא מיקה שם יפה," הוא אמר בטון רגוע.
עם זאת הוא לא ויתר על החלום שלו שאעבוד איתו במוסך. כיוון שהייתי בת-בן כזו, שמחתי לעזור לאבי. התברר שיש לי כשרון לתקן כל דבר, ולא הייתה מכונית שלא יכולתי להתניע.
בהתחלה כעס אבי כשהבעתי את רצוני ללמוד באוניברסיטה מחשבים, אבל כשראה שאני מתעקשת הוא ויתר. למרות שרצה שאהיה ה'בן' שירש את המוסך, תמיד הייתי הנסיכה שלו והוא היה מוכן לעשות בשבילי הכל, בדיוק כשם שאני עבורו.
**
חברותיי הרימו גבה כאשר קנתי את המיני. העובדה שהיא עם גג נפתח ומערכת שמע מאובזרת לא שינתה את דעתן. "מנהלת שכמוך צריכה לנסוע לפחות במרצדס. הרי כסף לא חסר לך."
כולן היו חברות מימי האוניברסיטה שלא הכירו את 'ימי המוסך שלי.' לא היה להן מושג שאם יש משהו שלא קונה אותי זה מכוניות פאר.
עם הזמן גילתי שהגג הנפתח היה סתם מיותר. כשחם, השמש קופחת לה על הראש, כשרוח, שיערי הארוך מתפרע ולעיתים נכנס לי לעיניים באמצע הנהיגה, וכשקר, זה ממש מיותר. זה לימדה אותי לקח שלה לגבי הרכב הבא שאקנה. פרט לכך אני אוהבת את המיני הקטנה שלי, ביחוד את העובדה שהייתה חדשה לגמרי ואיש לא נהג בי לפניה.
אני עוברת על ההודעות בקבוצת של החברות, וצוחקת למראה הויכוח שמתנהל שם ביניהן.
סיוון (שהיא גרגרנית לא קטנה): בא לי איטלקית. בואו נלך לאכול פסטה. היא מוסיפה אימוג'י של סיימלי שמלקק את השפתיים.
מירית: אולי סושי?
רוני : בואו נלך לפאב לרקוד
שרי: תחליטו כבר!
את השורה התחתונה אין לי צורך לקרוא. היא תמיד אותו דבר. "נלך למועדון."
מיקה: בדרך אליכן.
רוני: הגיע הזמן גברת מנהלת. שמחה שאת זוכרת שיש עולם שלם מחוץ לעבודה.
מיקה: שמחה שאת קיימת להזכיר לי.
רוני: מצחיקה שכמוך. מה להזמין לך?
מיקה: כרגיל. אני גוועת.
רוני: ברור.
אני יוצאת מהחניון, פותחת את גג המיני ומאיצה. מבט על מכשיר הניווט מראה שיש עיכוב רציני בזמן ההגעה. 'מעניין מה קרה שם?' אני חושבת לעצמה, ונוסעת לכיוון כביש החוף. כאשר אני יורדת מהמחלף להשתלב בו היא רואה אורות מהבהבים.
'דווקא עכשיו שאני גוועת מרעב?' אני רוטנת, ונאלצת לעצור מאחורי שיירה ארוכה של מכוניות, מה שמאפשר לי להושיט ידה לתיקי שמונח על הרצפה מאחור ולהוציא ממנו חטיף בריאות.
אני מתחילה לכרסם אותו, לוגמת מבקבוק מים שנמצא שם תמיד במחזיק הכוסות שלי ומחפשת מוסיקה שתנעים לה את ההמתנה המתישה.
"כמה זמן עוד נצטרך לחכות כאן?" נשמע קולו של גבר. אני מביטה הצידה ורואה לשמאלי מרצדס שחורה. החלון מורד וגבר לבוש חולצת בד כחולה כהה מביט עליי במבט כועס.
'מה הוא רוצה ממני?' אני חושבת לעצמי.
"תראה את הרכב שלי, נראה לך שאני עובדת במשטרה ויכולה לספק לך תשובה?"
"נראה לי," הוא רושף לעברי, "שבעלך קנתה לאשתו מתנה מיני קטנה שתוכלי ללכת להיפגש עם החברות שלה לכוס קפה בכיכר. תגידי היא הגיעה עם סרט אדום?"
"וואו, זה משפט פתיחה הכי מקורי ששמעתי," אני עונה לו, "מצטערת חמוד תצטרך לחשוב שוב. אין לי בעל כזה, ואבא'לה לא קנה לי אותו, גם לא מחזר נלהב. אתה יודע, יש נשים שיודעות לקנות רכב לבד. אני מקווה שלא זעזעתי אותך עם המידע הזה."
אני לוחצת על הכפתור של הגג כדי שייסגר. אכל שאני רוצה כעת הוא להסתגר בתוך הרכב, ושיניחו לה בשקט.
'אולי באמת הייתי צריכה לקנות ג'יפ כמו שאבא אמר,' אני מהרהרת וממשיכה לאכול.
שוב נשמע קולו של הגבר בעל המרצדס השחורה. "אני מבין שנהיה תקועים פה לפחות שעה. כך אמרו בחדשות."
אני מדוממת את המנוע ושולחת הודעה לבנות.
מיקה: הייתה תאונה גדולה. הכביש חסום, אומרים שייקח לפחות שעה עד שיפתחו אותו חזרה לתנועה. כנראה שכבר לא אגיע.
"תראי מה זה," אומר לה הגבר, "לא יודע מה גרם לי היום להזמין אוכל כשיצאתי מהמשרד. את מזומנת להצטרף. יש מספיק"
'אתה רציני?' אני ממלמלת, אבל לא מגיבה ומתעסקת עם הנייד שלה.
היא שומעת נקישה על החלון. "את באה לאכול איתי?".
אני לא מגיבה. 'מה הוא רוצה ממני?'
להפתעתי הוא מקיף את הרכב. "תפתחי בבקשה את הדלת," הוא אומר, כיוון שהדלת של הנוסע נעולה. הוא מראה לי את השקית שבידו, הנושאת שם של מסעדה תאילנדית ידועה.
"פליז?"הוא מבקש, גורם לי לחייך למראה המבט הכלבלבי שהוא עוטה על פניו, ומתרצה.
הוא פותח את השקית ומסביר לי שבשקית אחת יש מוקפץ עם נתחי עוף ובשנייה עם סלמון. "תבחרי," הוא אומר ומוציא צ'ופסטיקס, מפריד ביניהם ומגיש לי אותם.
"לא יודעת מה לבחור," אני עונה לו.
"אז נחלוק," הוא עונה, "אני אלמוג," הוא מציג את עצמו, "אמא שלי בחרה בשם לפני שידעה אם יהיה לה בן או בת." הוא מספק לה מידע בקשר לשם שלו.
"זה מצחיק שאתה אומר את זה. כי לי רצו לקרוא מישל על שם דוד שלי. כי זה שם של בן וגם בת," אני אומרת לו.
"רצו, אבל איך קראו לך בסופו של דבר?" הוא שואל.
"מיקה," אני עונה כאילו זה מובן מאליו.
"אז את מיקה. וכולם קוראים לך?" הוא שואל.
"מיקה, בלי קיצורים, בלי שמות חיבה," אני עונה, "כאילו שרצו להשאיר את השם הזה כמו שהוא אחרי שאמא שלי לא רשמה אותי בתור מישל."
"מיקה זה יפיפה," הוא עונה לי, "כמוך."
"תגיד לי אלמוג מאיפה באת לי עכשיו?" אני שואלת אותו, לא מאמינה שמה שקורה כאן זה אמיתי. אני בטוחה שבטח אתעורר ותגלה שהכל חלום.
"זה מאד עצוב שהייתה צריכה לקרות כזו תאונה כדי שאפגוש בך, אבל זה מה שנקבע לנו," אומר אלמוג, "היה לי יום כזה מחורבן שאם לא הייתי עובר אותו בעצמי הייתי בטוח שהמספר מגזים."
"רוצה לדבר על זה?" אני שואלת ולוקחת עוד חופן מהנודלס.
'ראשית ישנה מישהי שכבר הסברתי לה מיליון פעם שאני לא בקטע שלה, גם לא הגופני, אבל היא לא מרפה. אולי שמונה פעמים התקשרה אליי. אחר כך התגלתה פירצה במערכת במשרד. אמרתי לשותף שלי שכדאי שנחליף את התוכנה בתוכנה מתקדמת, אבל הוא מתעקש לבזבז את זמנם של אנשי התוכנה. כל יום העבודה הלך לפח בדיוק כשאני צריך להגיש הצעה למכרז חשוב," הוא מפסיק לרגע, "מה מצחיק אותך?"
"אתה מתאר כל כך יפה את היום שלי. כלומר עם התוכנה, לא הבחורה," היא עונה לו.
"אז את מבינה למה אני מרוט מעצבים," הוא אומר, "בכל מקרה אני מתנצל על ההתפרצות שלי כלפייך. את ממש לא אשמה ביום שלי ובטח לא בתאונה הזו."
פתאום אנחנו שומעים דפיקה על החלון ורואים שוטר תנועה שמזרז אותנו להתחיל לנסוע.
"תן לי רגע," מבקש אלמוג.
"שום רגע לך תזיז את הרכב שלך. אתה מפריע לתנועה."
**
שעה אחרי…
אני מחנה את המיני בחניה הצפופה של המועדון. "לפחות יש לה יתרון של גודל," אני חושבת לעצמה, למרות שבינינו אני יכולה להחנות בחניה הזו רכב בכל גודל.
אני יוצאת מהרכב ומתמתחת ארוכות, מותחת את שמלתי שהתרוממה למעלה ונושמת עמוק. הישיבה הארוכה ברכב מורגשת לי כעת בכל הגוף.
עם הכנסי למועדון , אני מזהה מיד את חברותיי שרוקדות במרכז הרחבה וסביבן חבורה של גברים.
"חשבתי שלא תבואי," אומרת רוני בהפתעה, "אני מצטערת אבל ביטלתי את ההזמנה שלך."
"זה בסדר כרסמתי משהו בדרך, אני כבר לא רעבה," אני אומרת ובוחנת את השולחנות מסביב, ורואה ששרי יושבת עם מישהו ומדברת.
אני ניגשת אליה ונושקת לה לשלום. "אני משאירה כאן את התיק, זה בסדר?"
"כן," עונה שרי, "לא מתחשק לי לרקוד היום." ברור שלא. הרי אף פעם היא לא רוקדת. זה לא שהיא לא יודעת, אבל יש משהו שגורם לה להתבייש לרקוד בחברה.
אני עולה לרחבת הריקודים. המוסיקה מתחלפת במוסיקה סוערת וכולנו רוקדות כאילו אין מחר.
פתאום רוני תופסת אותה ביד. "תראי את החצוף הזה. מה הוא עושה פה?" אני מסתובבת לאחור ורואה את אלמוג.
"מי אתה חושב שאתה שתתעלם ממני ככה?" צועקת עליו רוני.
"אני פעם הבטחתי לך משהו?" הוא עונה לה בשלווה.
"חמש פעמים אני מצלצלת אליך וכל פעם אתה אומר לי…" רוני משתתקת.
"שמונה פעמים," הוא עונה לה, "אבל מי סופר. את לא חושבת שזה כבר גובל בהטרדה, ביחוד שהסברתי לך שאני לא מעוניין בך, בשום חלק ממך?"
הוא מסיט ממנה את מבטו ומסתכל עליי מופתע. "הנה את!"
"אל תגידי לי שיש ביניכם משהו," יורה לעברי רוני, "את סתם חברה עלובה. אין מספיק גברים בעולם שהיית צריכה דווקא להתחיל אתו."
"תקשיבי רוני,," אני מתחילה לומר, אבל רוני קוטעת אותי.
"לך אני לא מקשיבה יותר גברת מנהלת שחושבת שמגיע לה הכל. הגיע הזמן שאומר לך זאת. רק בגלל שנולדת עם כפית זהב בפה זה לא הופך אותך לטובה ממני," היא מסננת בכעס לעברי.
"כפית זהב?? אין לך בכלל מושג מי אני," אני עונה לה, "אבל את את שלך כבר אמרת." אני ניגשת לשולחן, לוקחת את תיקי ויוצאת מהמועדון.
ידו של אלמוג משיגה אותי ועוצרת מבעדה להיכנס למיני. "את לא עושה לי את זה שוב. מספיק פעם אחת איבדתי אותך היום."
"איבדת? מעולם לא הייתי שלך," אני אומרת "תן לי ללכת."
**
שתיים בלילה
"מיקה, הכל בסדר?" שואל אבא.
"תחזור לישון אבא," אני אומרת, "התגעגעתי ובאתי, נדבר בבוקר."
"לא פרינססה. כשאבא רואה את הילדה שלו עם עיניים אדומות את חושבת שהוא יכול לישון?"
"אני לא נסיכה!" אני עונה לו בכעס.
"חמישה בנים נולדו לי לפני שאת באת אלינו. אמנם רציתי בן אבל כשנולדת הבנתי כמה היית חסרה לנו במשפחה. את יכולה להגיד מה שאת רוצה, את הפרינססה שלי. לא אמרתי שאת מפונקת, אלא רק שאת היהלום של המשפחה שלנו. בלעדייך הבית הזה היה חסר. ובינינו, את הרי יודעת שמבין כולם את הכי לא מתפנקת."
"רבתי עם רוני בגלל בחור שאני בקושי מכירה. כלומר יותר נכון היא רבה איתי כי הוא דיבר איתי," היא מספרת לו.
"הוא מוצא חן בעיניך?" שואל אבא.
"היי, אל תלך לתפור חליפה. שמעת על התאונה בכביש החוף? הייתי בפקק שם. הגבר הזה דיבר איתי בזמן שהיינו תקועים שם, והזמין אותי לחלוק איתו את האוכל שקנה. הוא סיפר לי על מישהי שמציקה לו כל היום. מתברר שזו רוני, שהחליטה שיש בינינו רומן מאחורי גבה."
"אני לא מבין. חשבתי שהוא לא מעוניין בה," אומר אבא.
"והיא…. לא יודעת מה היא חשבה, הוא הרי אמר לה שאינו מעוניין. עכשיו היא לא רוצה לדבר איתי ואמרה שאני מפונקת כי גדלתי עם כפית זהב בפה."
"אני מאד שמח," עונה אבא, "סימן שגידלתי אותך טוב."
"אני לא מבינה," עונה מיקה.
"אני שמח שלא סיפרת לכולם כמה קשים היו חייך בתור ילדה כדי לזכות ברחמים שלהם. אני לא יודע איפה הייתי היום אם לא היית עוזרת לי לקנות את המחשוב החדש ועוזרת לי לפתוח את החברה לשיווק מכונות למוסכים. את לימדת אותי כל כך הרבה על החיים ואהיה אסיר תודה לך לעולם. וה'רוני הזו' רק הפסידה. אם היא מיהרה לשפוט אותך כך, היא לא ראויה להיקרא חברה שלך."
*****
אלמוג
אם כעסתי על כל העולם בתחילת הערב, עכשיו אני משתגע. אני חוזר לדירתי באחד מהמגדלים בלב העיר.
'איך זה יכול להיות שמצאתי אותך ואיבדתי אותך באותו יום?" אני ממלמל לעצמו.
אני כל כך כועס שכל מה שאני יכול לזכור זה שקוראים לה מיקה. אני מנסה להיזכר באיזה רכב נהגה, אבל רק זוכר שהוא היה אוטו קטן עם גג נפתח, אבל המוח שלי אטום כעת.
אני נכנס לרשת החברתית לחשבון של רוני. 4400 חברים יש לה.
אני ניגש למקרר, מוציא בקבוק בירה ומתיישב לעבור אותם אחד אחד. מיקה לא מופיעה ביניהם. כמובן ששמה לא נמצא שם כי אחד הדברים הראשונים שרוני עשתה הוא לחסום את מיקה. איני חושב בבהירות, אחרת הייתי נכנס לתמונות ורואה את תמונתה של מיקה בכל מקום.
קשה לי להירגע, ושם סרט מתח דמיוני ומנסה להתרכז בו.
"בוא אליי," אני מבקש מאחי אמיר, "אני משתגע, אני זקוק לך."
"כבר מגיע," אומר אמיר. הוא לא שואל אותי מה קרה, למרות שתמיד אני הוא זה שבא להציל אותו. זו הפעם הראשונה שאני מבקש ממנו עזרה.
אמיר מגיע למגדל דירתי הנמצאת כעשר דקות משלו. אנחנו מחזיקים כל אחד את מפתח דירתו של האחר כך שאין לו צורך לבקש אישור לעלות למעלה. הוא משתמש במפתח שלו לפתוח את דלת הכניסה לבניין , ומקיש עם המפתח המיוחד במעלית.
אני משאיר את דלת הדירה פתוחה מעט, ומיד כשהוא נכנס בעדה אני מתחיל לדבר.
"אני אמרתי לה שאין לא מעוניין בה. גם לא לשכב איתה, אבל היא לא מפסיקה להציק לי. עכשיו היא התנפלה גם עליה וגרמה לה לברוח ואני לא ידוע איך למצוא אותה. ורוצה אני מאד רוצה," אני אומר לאמיר.
"לא הבנתי אף מילה. אולי נתחיל בזה שתאמר לי איך קוראים לה?" שואל אמיר.
"למי? לה או לה?" אני שואל.
"גם וגם."
"טוב אז ברוני אני לא מעוניין. היא זו שמציקה לי. ומיקה היא משהו מיוחד," אני עונה.
"ואיך השתיים מתקשרות?" שואל אמיר.
"רוני כנראה חברה של מיקה," עונה אלמוג, "כלומר עד היום. היא חשבה שמיקה גנבה לה אותי."
"אז מה בעצם הבעיה שלך אם אתה יודע במי אתה מעוניין?" שואל אמיר.
"ואיך אני אמצא בדיוק את הבחורה של כל מה שאני יודע עליה שקוראים לה מיקה?" הוא עונה לו.
"ברשת החברתית אולי?" מציע אמיר.
"חיפשתי אצל רוני אהל היא לא שם," אני נאנח.
"מה אתה עוד יודע עליה?" שואל אמיר.
"שהיא מדהימה, ויפה, וכייף לי להיות איתה והיא מצחיקה," אני אלמוג ומחייך לרגע.
"נהדר. עוד מהו?" שואל אמיר.
"היא נוהגת ברכב קטן בלי גג. לא זוכר איזה," אני עונה.
"מעולה זו כבר ממש פריצת דרך," אומר אמיר, שלא בדיוק מבין איך זה יעזור לנו למצוא אותה.
"תקשיב אלמוג, אתה עובד קשה מידי. אנחנו מתכננים לרדת מחר לאילת. מה דעתך שנצא שנינו כבר עכשיו. אני אנהג, אתה נראה לי עייף מידי."
"יודע מה? אני חושב שזה באמת לא יזיק לי," אני עונה לו, "להתרחק מכל הטירוף הזה. אני הולך לארוז כמה דברים."
"אז סגרנו. אני אלך להתארגן ונפגש למטה," אומר אמיר.
*
כעבור עשרים דקות
אנחנו נפגשים למטה. אני מגיש לו את מפתחות המרצדס והולך להתיישב במושב הנוסע.
"מה שצריך להיות יהיה," אני אומר, "אם אני צריך לפגוש אותה, היא תקרה שוב בדרכי."
אמיר מתניע את הרכב ומשתלב בתנועה הסואנת של חמישי בלילה. תוך זמן קצר אנחנו מוצאים את עצמנו על הכביש המהיר ביציאה מהעיר לכיוון דרום. אני לידו יושב מהורהר. אמיר מבין שאין לי כל רצון לדבר כעת ולכן שם מוסיקה שקטה שמתחלפת למוסיקה רועשת. אנחנו מביטים אחד על השני ומיד מתחילים לשיר בקולות קולות.
"הבאתי חטיפים לדרך," אומר אמיר, "וגם בקבוקי מים. הם על הספסל מאחור, ליד התיק שלי."
אני מסתובב לאחור ומושיט יד ארוכה. "הבאת חטיפים לגדוד," אני אומר ומסתובב חזרה.
אורות מסנוורים אותי מולי, ואני שומע את רעש גדול של פח נוגע בפח, והרכב נעצר. אני מסיר מעליי בפראות את חגורה הבטיחות. "אמיר אתה בסדר?" אני שואל מייד.
"אני בסדר," אומר אמיר בקול רועד, "אבל נראה לי שהרכב שלך הלך."
"זה מה שמטריד אותך??" אני אומר ובודק שהוא באמת בסדר.
"המניאק הזה סטה פתאום עלינו," אומר אמיר, בזמן שאני לוקח בקבוק מים, פותח את הפקק ונותן לו לשתות.
מבט אחד מגלה לי שיש כתמי דם מפציעה שעדיין איני מצליח להבין מה היא, אבל אני שמח לראות שאמיר נשמע בסדר.
קול סירנות של כוחות ההצלה נשמע ברקע,.
"אתה תהיה בסדר, רק אל תירדם לי," אני מדבר ללא הפסקה אל אמיר.
"מה פתאום," עונה אמיר, "אני בסדר. גם אתה אל תירדם. עוד לא הגענו לאילת."
**
מיקה
אני יושבת עם אבא במטבח. כבר הרבה אחרי חצות, אבל אבא לא מוותר ומפנק אותי עם חליטה של תה עם נענע מה'גינה' במרפסת.
אימא נמה את שנתה ולא שומעת כלום. כזו היא אמא שלי. גם אם יעבור לידה בולדוזר היא לא תתעורר. כשהיא ישנה היא ישנה. זה תמיד אבא שקם אלינו כשהיו קטנים. לא פלא שכולם אומרים ש'מרסל היא המלכה של אלבר.'
אנחנו מספרים אחד לשנייה סיפורים ומתגלגלים מצחוק. "אני שמח לראות שאת שוב צוחקת", אומר אבא, "דאגתי לך פרינססה."
פתאום מצלצל הטלפון. זה די מבהיל כשהבית שקט כל כך והוא מצלצל. אבא ניגש מהר לענות.
"הייתה תאונה בצומת," אומר אבא, "אחיך שי התקשר וביקש שנבוא לעזור. הוא בא לאסוף אותנו עם האמבולנס."
אנחנו חוטפים מהארון בכניסה את החולצות של מתנדבי מגן דוד וממהרים לצאת החוצה. אני עוד מספיקה לרשום פתק לאמא בזמן שאבא נכנס רגע לשירותים.
הלב שלי נעצר במקום בראותי את המרצדס השחורה מעוכה כמו אקורדיון. אני רצה למושב הנהג ושמחה לראות שזה לא אלמוג.
"מיקה," אני שומעת קול קורא לי. אני מקיפה במהירות את החזית המעוכה של הרכב, ופותחת את הדלת. "את פה," הוא אומר ומלטף את פניי, "כמה תאונות את חושבת שאני צריך לעבור בשביל להגיע אלייך?"
"בוא נתחיל מזה שתתן לי לבדוק אותך ולהבין למה יש לך דם על הפנים," אני אומרת לו.
"בשום פנים ואופן לא," הוא עונה לה, "קודם את מכניסה את מספר הטלפון שלך לנייד שלי."
"בוא נסכים על כך שאני אכתיב לך אותו בזמן שאבדוק אותך," היא אומרת.
אני לוקחת פד, מנקה את פניו ואנחת רווחה משתחררת מפי. "הבהלת אותי כהוגן," אני נוזפת בו.
"אבל הבאתי לך חטיפים," הוא אומר וגורם לי בצחוק.
"יש לכם מזל גדול. לשניכם יש רק כמה שריטות. הרופא יבדוק את שניכם, אבל אני מניח שתשוחררו עוד מעט," אומר שי לאלמוג.
כעבור שעה לא ארוכה משחרר אותם הרופא ואני מזמינה אותם לבלות את הלילה בבית הוריי.
"את שי אחי כבר הכרתם," אני אומרת "וזה אלבר אבא שלי."
"אבא זה אלמוג, האחד שסיפרתי לך עליו," היא אומרת לאבא.
"הצעירים של היום. הם יעשו הכל כדי למשוך תשומת של בחורה," אומר אבא בפנים רציניות.
"אני דווקא מהדור הישן. באתי לכאן כדי לבקש את רשותך לצאת עם הבת שלך.," אומר אלמוג, למרות שברור לו שאבא צוחק.
"את רואה מיקה? כך צריך לעשות," אומר אבא, "נראה לי שהבת שלי מסכימה, אבל נצטרך לדון בזה בכובד ראש על כוס תה ונענע. אני באמת רוצה להיות בטוח שאתם בסדר."
שי מחזיר אותנו לדירה ונפרד מאתנו לשלום. "פרניססה את לא נוסעת חזרה בלי לומר לי שלום, אני מקווה שזה ברור לך?"
ארבעתנו נכנסים לדירה ואבא הולך להרתיח שוב מים לתה.
"מה זה יש פה מסיבה באמצע הלילה ולא הזמנתם אותי?" אומרת אימא בקול מנומנם שמסגיר שהקיצה זה עתה משנתה.
"אני אף פעם לא אבין אותך. שעתיים אני יושב כאן עם מיקה ואנחנו צוחקים בקול רם ואת ישנה. ודווקא עכשיו שאנחנו מדברים בלחש את מתעוררת?" שואל אבא.
"מה יש פה להבין. הדברים שנאמרים בלחישה הם הדברים המעניינים," אומרת אימא ומסתכלת בסקרנות על הגברים הזרים בבית. "מיקה?"
"כן אמא?" אני שואלת בפנים רציניות.
"מיקה?" חוזרת אמא.
"את רוצה לשאול אותי משהו, או רק לקרוא לי בשמיי ?" אני מעמידה פנים שאינני מבינה.
"תצחקי עליי," אומרת אמא. עכשיו היא כבר ערנית לחלוטין.
"מה פתאום אמא. עכשיו כשאני יודעת שאת באמת ערה אני רוצה שתכירי את אלמוג, הוא בא לבקש מאבא לצאת איתי."
"מיקה!" אומרת אימא, "אז זה הגבר מהמועדון?"
"על מה את מדברת?" אני שואלת ותוהה האם העמידה פניי ישנה ולמעשה שמעה את השיחה שלי עם אבא.
"רוני בכתה לי שעה בטלפון. היא אמרה שהיא מטומטמת, ושהיא אוהבת אותך, וכמה שהיא מצטערת, וכמה שהגבר הזה מתאים לך," עונה אמה.
"למה שתתקשר אליך?" אני שואלת.
"כי את לא עונה לה בטלפון," עונה אימא.
"את יודעת שאני לא כזו," אני עונה והולכת להביא את הנייד מתיקי. "תראי בעצמך."
"את צוחקת עליי? הטלפון שלך כבוי," אומרת אימא.
אני מנסה להפעיל אותו אבל הוא בלי סוללה. אני ממהרת לחבר אותו למטען ותוך כמה דקות מתחילות ההודעות לעלות.
"תעני לי!" כתב לי בנג'י פעם אחר פעם.
אני מחייגת אליו "מצטערת נגמרה לי הסוללה," אני אומרת.
"בגללך נאלצתי להתקשר למנכ"ל," אומר בנג'י.
"אתה טועה. זה לא בגללי, אלא בגלל המערכת הדפוקה הזו. אבל יודע משהו בנג'י, גם לי יש חיים משלי, ואני לא בטוחה שהחבר שלי יתלהב שאשב כעת כמה שעות לפתור לך את הבעיות, ביחוד שזו המשמרת שלך."
"מיקה, אני יודע שנפרדת מהחבר שלך," הוא עונה בכעס.
"מעניין," אני עונה לו, נעמדת מאחורי אלמוג ומקיפה אותו בזרועותיי. "תחייך," אני מבקשת מאלמוג ולוחצת על המצלמה. "ברשותך אני שולחת את התמונה לכונן בעבודה שטוען שאין לי חבר."
"בתנאי שקודם אלי," אומר לי אלמוג.
"אתה והתנאים שלך," אני אומרת, "זה אצלך?".
רק אחר כך אני שולחת את התמונה לבנג'י. "ועכשיו תסלח לי כי אנחנו יושבים עם הוריי לתה עם נענע של ארבע בבוקר. שיהיה לך בהצלחה."
אני ניגשת למזוג תה לכוסות הזכוכית שהכינה אימא, ומגישה אותן לשולחן.
"נו מיקה מתי תלמדי שתה עם נענע מגישים עם עוגיות?" מתרעמת אימא, "איך אפשר לשתות אותו בלי לטבול בו את העוגיות האלה שנמסות לך בפה. אלבר אני אומרת לך הצעירים של ימינו…"
בר אבידן ©
מאמינה באהבה
כל הזכויות שמורות
TAGS
