on
מאי 15, 2020

נורה קנט – מק'רתני

"בואי ניתן לגוף שלך לנוח קצת נורי," אמרה לי ד"ר פרידמן הגניקולוגית שלי, "ושוב, אני מבקשת ממך שבעלך יבוא לבדוק את ספירת הזרע שלו."

שלושה חודשים לקח לי לשכנע את ג'וליאן לתת דגימת זרע. "אני לא מבין למה את מנסה להטיל את העקרות שלך עליי," הוא אמר לי בכעס, "ורק כדי להוכיח לך אני אעשה את זה." הוא אמר, ובכל זאת לא עשה זאת.

"אני מבקשת," אמרה לי ד"ר פרידמן כששיתפתי אותה בכך לפני יומיים," שתקיימי איתו יחסים בבוקר ואל תתרחצי אחרי, אלא תגיעי מהר ככל שתוכלי למרפאה. אני אקח מצוואר הרחם שלך דגימת זרע."

"זה אפשרי?" שאלתי בפליאה.

"בלית ברירה זה מה שנעשה," היא אומרת לי.

תאמינו לי שזה לא היה פשוט לשכנע אותו, אבל העירום שלי, והליטוף שלי במקומות הרגישים בכל זאת עשו את העבודה. נשארתי לשכב במיטה עד שהוא יצא מהבית,  מיהרתי לזרוק עלי שמלה והתייצבתי במרפאה.

כל זה היה אתמול.

*

היום  מתחיל כמו כל יום שיגרתי אחר.

אני יורדת לחדר הכושר במגדלי רוטשילד לאימון הבוקר. אני מרוצה מהשיפור שחל בי מאז שחזרתי להתאמן לפני שלושה חודשים. כל המשקל העודף שהעליתי בגלל התרופות שניתנו לי כדי להכין את גופי לעוד ניסיון של הפריה חוץ גופית שנכשלה, נשר ממני.

אני עולה הביתה וממלאת לי אמבטיית קצף. למרות שרק שבע בבוקר ג'וליאן, כמנהגו לאחרונה, כבר לא בבית. אני עוצמת עיניים ומתמסרת למגע הקצף ולמים החמים  שמרפים את השרירים שלי בדיוק במידה הנכונה.

אני נזכרת במלאכת הפיתוי שלי אתמול בבוקר. זה נראה לי כל כך מכני וזר. אני מרגישה שגנבתי ממנו משהו. אולי הייתי צריכה לספר לו?

אני יוצאת מהמקלחת ומתארגנת לעבודה. אני נזכרת בחיוך במסע הקניות שעשיתי אחרי הביקור במרפאה. אני מוציאה את השמלה החדשה של מיו מילאן בה התחדשתי, בוחרת בשרשרת הפנינים ומצלמת את עצמי. אני בטוחה שג'וליאן יאהב איך שאני נראית.

יש לי מועקה בלב. אולי זו החרטה על המעשה אתמול בבוקר. משהו גורם לי להיות עצובה פתאום ואני זקוקה למילים טובות ממנו.

אני מתחילה לכתוב לו הודעה אבל אז מצלצל הטלפון והעניין נשכח ממני.

"בל לונדון מבקשת לקבוע איתך פגישה," אומרת לי אמנדה מזכירתי האישית, "את מכירה אותה?"

"בטח, היא צלמת מחוננת. אני אשמח לדבר איתה. תבדקי מתי מתאים לה והיכן ואשמח להיפגש איתה," אני עונה, "אני יוצאת כעת למערכת."

האמת שאני מופתעת  בקשר לבל, אבל שמחה למחשבה שאם היא באה לדבר איתי יש סיכוי שאצליח לשכנע אותה לעבוד אצלי. ובכל זאת למרות שהתפנקתי באמבטיה, והתחדשתי בבגד חדש ובבשורה משמחת, אני מרגישה שסלע תקוע לי בבטן.

אני עוטה על פני חיוך ויוצאת למשרד.

מזג האוויר האביבי והפריחה משמחים את ליבי, ועדיין ההרגשה לא נעלמת. אני פותחת את החלון, נותנת לרוח ללטף את פניי, אבל הרעש והעשן גורמים לי מייד לסגור אותו חזרה. לצערי קרתה תאונה ומסלול אחד נסגר. התנועה מזדחלת לאיטה ואני חושבת לעצמי כמה ברת מזל אני שאני המנכ"לית ואיני צריכה לתת דין וחשבון על האיחור המטורף הזה הבוקר.

סוף סוף אני מגיעה למשרד באיחור של כמעט שעה ורבע.

מראה השלט של המגזין 

BELLA FASHION MAGAZIN

מעלה חיוך על פניי ומשכיח ממני את הכול.

אני נכנסת למעלית שמובילה אותי לקומת ההנהלה.

"בוקר טוב נורה," אומרת לי אמנדה, "אני מכינה לך קפה ובאה למסור לך את ההודעות."

אני נכנסת לחדר שלי, פותחת את החלון כדי לתת לאוויר הצח למלא לי את החדר. רק אחר כך אני מגלגלת את התריסים שמכסים את החלונות שפונים לכיוון פנים המשרד.

אמנדה נכנסת ומניחה לפניי את הקפה. "עדכנתי לך את לוח הפגישות. בל שאלה אם תהיי מוכנה להיפגש איתה בבית הקפה של דן מול הפארק בעוד שעה." לא ידעתי כמה אהיה אסירת תודה על הפגישה הזו שנפלה עליי משמים.

אני שוקעת מיד בקריאת המיילים. כל הכתבים שלחו לי את הכתבות לירחון של החודש הבא. אני צריכה לשמוח על כך שאינני צריכה לנדנד להם. "זה הכל בזכותך," אומרת לי אמנדה. היא כל הזמן מחמיאה לי שלפעמים זה מעיק.

כאשר סיפרתי על כך פעם לג'וליאן הוא ביטל את המילים שלי . "מה את מתפעלת מזה. כך צריך להתנהל עיתון." כי עבורו אחד מירחוני האופנה המובילים בעולם, הוא סתם עוד עיתון.

אני מרימה את עיניי ומתפלאת לראות שג'וליאן כאן. פניו חמורות סבר. הוא מעיף מבט קצר לעברי, ואני רואה שהוא מוסר מעטפה לידיה של סולי ומסתלק.

סולי ממהרת אליי עם המעטפה. אני לוקחת אותה ממנה בפנים חתומות. שמי משורבט עליה באופן מרושל.

"זהו לעכשיו," אני אומרת לאמנדה וסולי.

"משהו רע קורה," אני ממלמלת בשקט לעצמי אחרי שהן סוגרות מאחוריהן את הדלת. ואני צודקת.

אני מוציאה ממנה את המסמך וקוראת.

                     בקשה לפירוק נישואין      

                    ג'וליאן מק'רתני – נורה קנט-מק'רתני

 אני מעיינת במסמך ומחפשת את הסיבה.

אי התאמה הן צמד המילים שמביאות לסיום נישואי בבוקר הזה בלי שאבין למה.

אני מרימה טלפון לחברתי ליאה רוטשילד שבנוסף לבעלותה על חברת האופנה המצליחה מיו מילאן היא גם בעלת משרד עורכי הדין שמייצג אותי.

"אני מבקשת לקבוע פגישה דחופה עם ליאה. זה עניין אישי. אני אחכה עד שהיא תתפנה," אני אומרת לאינדירה מנהלת הלשכה שלה.

ליאה ניגשת מיד לטלפון. "נורי מה קרה?" היא שואלת בדאגה.

"אני אספר לך כשנפגש. אני רוצה שתקראי מסמך אישי שקיבלתי הבוקר," אני עונה.

אני מתקשרת גם לד"ר פרידמן.

"נורי!" היא עונה לטלפון בשמחה, "בדיוק התכוונתי להתקשר אלייך. הרגע הביאו לי את תוצאות הבדיקה."

"מה כבר יש תשובה?" אני עונה לה מופתעת.

"את רוצה לדעת מה היא?" היא שואלת.

 "אני לא בטוחה שאני מסוגלת לשמוע אותה הבוקר. מה שכן אני מבקשת שהתוצאות תשארנה בינינו, ולא פחות העובדה שערכנו אותה בכלל."

"אני מבינה, "היא עונה לי בחיוך. "אני שמחה לבשר לך מה שחשבתי והוא שהבעיה לא אצלך," היא עונה לי.

"את בטוחה?" אני שואלת.

"כמות הנוזל שבדקנו היתה דווקא כמות יפה, רק שהספירה בה הייתה נדירה. אני מציעה שתשקלי תרומת זרע," היא אומרת לי.

"נדבר על זה. אני מבקשת שהוא לא ידע על כך," אני אומרת לה.

"מותר לי לשאול אם יש לזה סיבה מיוחדת?" שואלת ד"ר פרידמן.

"נפרדנו," אני אומרת לה, "אם לדייק, הוא עזב אותי הבוקר."

"את לא חושבת שאם ידע שזו לא את הוא.." היא מתחילה לומר.

"יש לי מסמכים חתומים על ידו. אני נפגשת היום עם ליאה רוטשילד עורכת הדין שלי," אני אומרת ומסיימת את השיחה.

"אני יוצאת לפגישה עם בל ואחר כך אני צריכה לסדר משהו לבעלי," אני אומרת ומרגישה את החמיצות בגרוני בשעה שאני אומרת את המילה בעלי. "אין לי מושג מתי אחזור."

*

אין לי צורך להתאמץ למצוא את בל. השיער האדמוני שלה מראה לי מיד היכן היא יושבת. היא נראית לי מתוחה יותר ממה שאני.

"הכל בסדר?" אני שואלת אותה בדאגה.

"אני לא יכולה יותר עם דן פרייס, את מכירה אותו נכון? הכתבות שלו צהובות והאופן שהוא בוחר את התמונות מקומם אותי. אי אפשר לקחת מצלם את האפשרות לבטא את עצמו. לפחות את הכתבה של החבר שלי ניל הצלחתי להציל," היא אומרת לי.

"אני אשמח להעסיק אותך אצלי. את יודעת שאנחנו מגזין אופנה נכון? אני מוכנה להתגמש איתך כיוון שאני מאד אוהבת את האומנות שלך," אני אומרת לה.

"באמת?" היא שואלת אותי מופתעת, "אני אוהבת לצלם אנשים ודווקא יהיה נחמד לצלם תמונות אומנותיות של אופנה."

"יש לי הרגשה שנהיה צוות מנצח. נותר לסגור רק על השכר, ואני אחרוג ממנהגי ואומר לך שאאשר לך מה שתבקשי," אני אומרת לה.

"כל כך חששתי מהפגישה איתך. יש לך שם של עורכת טובה ועדיין לא הייתי בטוחה שתהיי פתוחה לקבל אותי, הרי לא פרסמת שאת מחפשת," היא אומרת לי בגילוי לב, "תודה גברת מק'רתני, אני מבטיחה לא לאכזב אותך."

"עכשיו שסיכמנו בואי נהנה מכוס קפה ביחד. עוד לא שתיתי אפילו אחת מאז שהתעוררתי. ותקראי לי נורה בבקשה."

אני נותנת לה את כרטיס הביקור שלי. "תשלחי לי את הפרטים שלך ואשלח לכוח אדם. הם כבר יתקשרו אליך מאוחר יותר לתאם איתך את העניינים הטכניים. רק תאמרי להם מתי את יכולה להתחיל. העובדה שאנחנו מפיקים רק ירחון אופנה תעזור לך להשתחרר ממקום עבודתך שכן הם עיתון כללי ואין בכך ניגוד אינטרסים."

אני מודה על פסק הזמן שלי עם בל שמתגלה כאישה מקסימה. החיבור בינינו הוא מיידי. לפני שאני מספיקה להגיב, היא מצלמת אותי.

"בבקשה לא היום. אני לא במיטבי," אני אומרת לה מייד נבוכה.

"תביטי בתמונה ותאמרי לי איך את נראית במיטבך, אם היום את נראית כך," היא אומרת לי בטון כזה כאילו העמידה לפני אתגר.

"אני לא יודעת מה יש בך," אני אומרת לאיטי, "אבל את תצטרכי להבטיח לי שזה נשאר בינינו."

"אני אעשה מה שתבקשי, למרות שאני לא מבינה בדיוק מה את רוצה. הרי אנשים יראו שאני עובדת אצלך," היא עונה לי.

"ראשית אני מעדיפה לומר איתך. כי אנחנו צוות וההצלחה של הירחון תלוי בכולנו," אני פורשת בפניה חלק ממשנתי, "ולא לזה התכוונתי. אני מתכוונת לפרסם בגאווה גדולה את הצטרפותך אלינו ברגע שזה יהיה רישמי. אני מדבר על מילים אישיות שלא סיפרתי לאיש מהעובדים"

"שפתיי חתומות," היא אומרת ומביטה בי, "אני מודה לך על האמון שאת נותנת בי כבן אדם."

אני נושמת עמוק. "מה את עושה עכשיו?" אני שואלת.

"בעצם כלום. אני אמורה להיפגש עם מרואיינת עוד כמה שעות לעוד כתבה צהובה, מקווה שהאחרונה במספר. זה כל כך לא לרוחי שאפילו אינני יודעת מי זו."

"אם כך תתלווי אליי למגדל הנהר?" אני שואלת.

"בשמחה. זו תהיה הזדמנות להיכנס למיו מילאן ולספוג קצת אופנה. חברה שלי ליב סאמר היא צלמת הבית שלהם ואני מאד אוהבת את העבודות שלה. היא אמנית ענקית בעיניי," היא אומרת.

"אולי ניתן לך לעשות עליה כתבת אופי. צלמת מול צלמת," אני זורקת רעיון.

"אני אוהבת את הראש שלך נורה. אני כבר מתרגשת להתחיל לעבוד," היא עונה לי.

"אני בדרך לעורכת הדין שלי. הופתעתי היום לקבל מסמכי …גירושין ממי שחשבתי שהוא בעלי האוהב". אני אומרת לה את המילים ועדיין לא מעכלת אותן. "שתביני לא היה שום רמז לכך שזה עומד לקרות," אני אומרת לה.

"הוא לא שווה אותך," היא מגיבה מייד.

"תביני שאני באמת לא יודעת למה," אני מהרהרת בקול.

"אני מצטערת לומר לך אבל זה נשמע כאילו יש לו אישה אחרת," היא זורקת לי את המציאות בפנים.

"אני כל כך המומה שעדיין לא העליתי את האפשרות הזו בכלל. איך אומרים? האישה תמיד אחרונה לדעת," אני ממשיכה לדבר ספק לעצמי ספק אליה.

"את תהיי בסדר," היא אומרת לי בכזה בטחון שאני מתחילה להאמין לה.

"אני אהיה," אני אומרת לה, "תמיד הייתי כמו חתול. נופלת וקמה."

עם מילות העידוד האלה אני עולה למשרדה של ליאה.

*

אני מניחה את המסמכים על שולחנה של ליאה ונעמדת ליד החלון. אני אוהבת את המשרד של ליאה. מראה העיר הפרושה מתחתיו והנהר תמיד מרגשים אותי.

"הוא כזה אידיוט," אומרת ליאה בכעס, "מי רוצה להתגרש מאישה כמוך??"

היא מעיינת במסמכים. "אני באמת שלא יודעת מה לומר לך. מה זו השטות הזו של אי התאמה. חמש שנים התאמת לו ופתאום הוא גילה שאת לא?"

"את חושבת שזה בגלל הקשיים שלי להיכנס להריון?" אני מנסה לתרץ את המעשה שלו.

"נו באמת ילדה. זו לא סיבה להתגרש. בטח לא בצורה כזו," היא עונה לי, "ומה בעצם את רוצה?"

"אני רוצה שתבדקי את ההשלכות. כל עוד זה לא פוגע בירחון שלי אני מוכנה לחתום אפילו היום," אני עונה.

"תביני שזה עניין של זמן. צריך להוכיח שאתם לא יחד תקופה ו.." אומרת ליאה.

פתאום נפתחת הדלת בסערה וארן מתפרץ לחדר. הוא כל כך נסער שהוא לא שם לב לנוכחותי. "אמא, את לא מבינה מה שמעתי. האידיוט הזה שנקרא בעלה של נורי, הכניס את המזכירה שלו להריון. את לא יודעת מה בא לי לעשות לו."

"ארן תרגע," אומרת ליאה בשקט, "אני לא לבד." רק אז הוא מבחין שאני בחדר ועומדת ליד החלון המשקיף לרחוב.

"נורי," הוא ממהר אליי ומחבק אותי, "אני מצטער. את יודעת מזה? לכן את כאן?"

*

אולי זה המקום בו עלי להסביר לכם שארן הוא חבר ילדות שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. אנחנו כל כך קרובים שלעולם לא יוכל להיות בינינו משהו רומנטי, אבל הוא תמיד מגן עליי, עכשיו שאני חושבת על זה , הרבה יותר מג'וליאן. ומכאן שאני מכירה את אימא שלו ליאה. אני חושבת שבשל העובדה שגדלתי איתו ספגתי את האהבה שלה לאופנה. כאשר למדתי לימודי תקשורת ועיתונות היא ייעצה לי לשלב בין שתי האהבות שלי וכך .BELLaנולד הירחון שלי  

*

"מצטער? " אני אומרת לו וצוחקת, "אתה עשית לי את היום."

שניהם מסתכלים עליי. אני בטוחה שעוברת להם המחשבה בראש שאיבדתי את שפיותי.

"אני אגלה לכם סוד כמוס. יממה שלמה התעניתי במחשבה שהסתרתי ממנו משהו מאד אישי. כמה אני שמחה ששמרתי את זה לעצמי." אני מספרת להם על הבדיקה המביכה אתמול בבוקר. "אתם מבינים, ג'וליאן עקר. לא יכול להיות שהוא אבי הילד שלה, והוא לא יודע שהוא הולך לשלם כל החיים על ילד שלא שלו."

ליאה עומדת לזרוק את המעטפה בצד, כאשר גולשת ממנה מעטפה קטנה נוספת שלא הבחנתי בקיומה. "תראי איזו נדיבות," היא אומרת אחרי שהיא פותחת אותה, "הוא שכר לך דירה. שילם חודש מראש ושם….תמצאי את החפצים שלך?! הוא הזוי לגמרי הגבר הזה."

"יודעת מה?" אומר ארן, "את עסוקה כעת?"

"אני מתעסקת עם הגירושין שלי כעת. זה נחשב לעסוקה?" אני צוחקת.

"בואי נראה את הדירה החדשה שלך," אומר לי ארן.

"יודעים מה? גם אני באה," אומרת ליאה. היא נכנסת למחשב שלה, קוראת בו משהו, וקמה.

"אינדירה ארן ואני יוצאים לפגישה מחוץ למשרד. תנקי לי את היומן היום, אינני יודעת מתי ואם אחזור," אומרת ליאה. אני מעריצה את האישה הזו כמה חזקה היא.

"את מזכירה לי את אימא שלי," אומר לי להפתעתי ארן, "את אישה מאד חזקה. אני בכלל לא דואג לך. ויודעת מה עוד, כבר לא בא לי אפילו לפגוש אותו ולומר לי מה דעתי עליו. הוא את העונש שלו כבר יקבל ממישהו או יותר נכון ממישהי אחרת."

*

בנין המגורים שאת המפתח אליו קיבלתי ברוב "נדיבותו" של ג'וליאן, נראה בניין די מפואר יחסית. כמובן שאיננו ברמה של הדירה שלו. שלו, כיוון שכאשר הכרנו היא כבר הייתה בבעלותו. אנחנו עולים לקומה הארבעים ."נראה לי שהוא חשב שארצה לקפוץ אל מותי אחרי קבלת המסמכים ולכן דאג לי לקומה גבוה כזו," אני אומרת.

"אולי באמת," עונה לי ארן," ולכן שילם רק עבור חודש."

אנחנו נכנסים לדירה. מיד זה מכה בי. אמנם היא מרוהטת, אבל נראית כמו… דירה זולה.

"אני לא יודעת מה לומר," אומרת ליאה ופניה לא מסתירות את מה שהיא מרגישה כלפי הדירה הזו, "הוא יותר מטומטם או יותר…אני אפילו לא מוצאת את המילים. פה את לא נשארת."

"אני שמחה שאת חושבת ככה, וזו לא רק אני המפונקת שמרגישה שכל רגע שאני פה מיותר. בואו נראה מה הוא השאיר לי פה."

הארגזים מכילים את בגדי האישיים, וניכר שהונחו בהם בחיפזון. "בארון שלי זה היה מקופל ומסודר. למה היה כל כך קשה להניח אותם בצורה כזו בתוך הארגזים," אני ממלמלת.

"אין פה אף תכשיט או מוצר קוסמטיקה, שמת לב?" שואלת ליאה שעוברת איתי על הארגזים בלי שביקשתי.

"תראי מה זה גורל," אני אומרת לה, "אתמול בבוקר מסרתי את התכשיטים שלי, כולם, לניקוי. אני מניחה שהם לא היו מגיעים לפה. אני מסירה את טבעת הנישואין המעוטרת ביהלומים, ואת טבעת היהלום שקבלתי לרגל אירוסינו. "עם ההסכם החתום תחזירי לו גם אותן. יש לי מספיק טבעות לקשט את אצבעותיי. אמנם הוא קנה לי אותן, אבל נראה אותו מעז לבקש גם אותן חזרה."

אני ממשיכה להסתכל על תוכן כל ארגז וסוגרת אותו.

ליאה מוציאה את הטלפון ומתקשרת. "אני מבקשת להזמין סוויטה החל מהיום על בסיס חודשי," היא אומרת, למי שאני מניחה שהוא בעל המלון במגדל הנהר.

ארן גם הוא מתקשר. "אני מבקש הובלה מ…" הוא נותן את הכתובת של הדירה. אני כבר לא מקשיבה.

ואז נשמע קול מפתח שננעץ בדלת, נשמע הקליק של הפתיחה, והדלת נפתחת לרווחה. "כן אני צריכה לפנות את הדברים שלי מפה, כי היא עוברת לגור פה ואני עוברת אליו במקומה. לו רק הייתה יודעת," היא צוחקת. רק כאשר היא מסתובבת היא רואה אותי מולה.

"אם לא איכפת לך מתוקה, תחזרי לפה בעוד שלוש שעות," אני אומרת לה ומצביעה לכיוון הדלת, "מבטיחה לך שלא אהיה פה ולא אפריע לך לארוז."

היא כל כך המומה שהיא מעדיפה להעלם ולא לענות לי. "ברכות על הילד, לך ולאבא שלו יהיה אשר יהיה," מוסיפה ליאה למבוכתה, "כלומר אני מקווה שלפחות את יודעת מיהו."

*

אני יורדת ללובי ומחכה לארן שעוזר למוביל להוריד את הארגזים.

"סליחה גברתי, אני מניח שאת גברת מק'רתני הדיירת החדשה," פונה אליי השומר בקבלה של הבניין, "ביקשו ממני שאחתים אותך על החוזה שלך."

"אני יכולה לקרוא אותו?" מבקשת ליאה. הוא מגיש לה אותו.

"תאמר בבקשה למר גולדן שהדירה לא לטעמה של הגברת. היא מתאימה יותר ל…לא משנה. בכל מקרה אני מבקשת שתחתום לי שקיבלת את המפתח חזרה," היא אומרת לו כי בדיוק ארן יורד והמפתחות בידו.

"עם כל הכבוד לך גבירתי, הגברת חתמה כבר על הסכמתה לשכור את הדירה," הוא אומר לה.

"מדוע אם כך אתה מבקש ממני לחתום ?" אני מתערבת בשיחה, ומשאירה אותו ללא מילים.

כפי שחשבתי, ליאה השיגה לי סוויטה במגדל הנהר ואנחנו נוסעות לשם, בעוד ארן נוסע עם המוביל.

"אני סומכת עלייך שתדאגי לסיום נישואיי. אני מבקשת גם שתדאגי לרשום אותי שוב בשם נעוריי. אני עם מק'רתני סיימתי."

*

חמש אחר הצהריים. כל הבגדים שלי כבר מסודרים בארון בדיוק כפי שאני אוהבת. "אני באמת מודה לך שלא שכחת לארוז את הנעליים שלי," אני מדברת אל עצמי בשעה שאני מסדרת את הארגז האחרון עם הנעליים.

אני מקבלת הודעה שהתכשיטים שלי מוכנים. "אני נמצאת כעת במיו מילאן במגדל הנהר," אני משקרת לו, "אתה יכול להביא אותם לכאן?"

אני יורדת למטה ומחכה לו. אני מנצלת את הזמן לשוטט בחנות ולהנות מהבגדים של העונה המתחלפת. "אני כל כך אוהבת הירחון שלך," אומרת לי בהתרגשות מנהלת החנות, "אני תמיד מחכה שהוא יהיה בדוכן העיתונים."

"תודה," אני אומרת לה, "זה מאד משמח אותי לשמוע." בכל יום אחר הייתי נשארת ומקשיבה לשבחים, אבל היום אני רוצה לקבל את תיבת התכשיטים שלי ולחזור למלון.

לשמחתי השליח מגיע אחרי דקות בודדות. אני מודה לו ונפרדת בחיוך מהמנהלת ועולה לחדרי.  סוף סוף אני יכולה להתפשט ולשטוף את היום הזה מעצמי.

"נעים להכיר נורה קנט," אני אומרת לדמותי בראי. מהיום זו רק את. מהיום את מתחילה את הכול מחדש. "חשבת שאת קרובה להגשים את המשאלה השלישית שלך ותראי איפה את. 

המשאלה הראשונה שלי להקים בית לירחון אופנה מצליח היא היחידה שהוגשמה.

אני מסיימת להתקלח וניגשת לארון לחפש לי כותונת לילה. אני עומדת מול ערימת כותנות הלילה שלי. כותנות ממשי, מתחרה, חצי שקופות. אני מתפרצת בצחוק בלתי נשלט. אני ממש דומעת מרוב צחוק. "חמש שנים את מנסה לפתות אותו עם הכותנות הסקסיות האלה שמכסות את גופך המושלם ובשביל מה?"

כשאני נרגעת אני מחליטה שמהיום אשן איך שבא לי, שזה אומר עם תחתונים וזהו. "גם אם גבר לחייך," אני עושה עם עצמי הסכם, "את תמשיכי לישון איך שבא לך."

אני לא ממתינה, עדיין עירומה לגמרי, אני לוקחת את כל הכותנות האלה ואני מכניסה אותן לאחד הארגזים שעדיין נשאר בחדר, ומחליטה שדבר ראשון בבוקר אחפש מקום לתרום אותן.

ואז מגיע הטלפון מבל.

"אני באה לאסוף אותך. אני לא משאירה אותך הלילה לבד," היא אומרת לי.

"אני לא יודעת," אני עונה לי, "אני לא בטוחה שאני מוכנה לזה."

"וזו בדיוק הסיבה שאני מחליטה בשבילך. אמרתי לניל שאפגש איתו מאוחר יותר."

אני שותקת. לא בטוחה שאני באמת מוכנה. ערב בנות נראה לי משהו פרוע כזה במועדון של חשפנים.

"אני יודעת מה עובר לך בראש," היא אומרת לי להפתעתי, "אני לא מזמינה אותך להתפרע ולפרוק עול, להיפך, אל לבית קפה קטן, מוסיקה טובה, ושיחת בנות קלילה."

*

טימותי יורק

.

wattpad.com

"אני רוצה אופנוע, כזה שאתה מתיישב עליו ואתה מרגיש את הרעידות שלו.. למטה," אומרת לי הלקוחה ומפסקת את שפתיה.

"זה בשבילך?" אני שואל בקול אדיש.

"בשביל הגבר שלי. יש לו יום הולדת," היא אומרת לי.

"אפשר לשאול בן כמה הגבר?" אני שואל. שלא תחשבו שזה מעניין אותי, רק שמניסיוני נשים שנראות כמוה, מתחזקות בדרך כלל גברבר צעיר שהן רוצות להרשים.

אתם שואלים איך אני מגיע למסקנה כזו לגביה? זה מאד פשוט. היא עטויית תכשיטים בצורה ממש מוגזמת, והאיפור על פניה ממש כבד. היא לא נראית בדיוק ילדונת שמתלהבת לרכב על האופנוע. מה גם שמבט מהיר מראה לי את טבעת הנישואין העבה שלה.

זו בדיוק הסיבה שאני משתמש במילה "גבר" ולא "בעלך." אינני רוצה להראות לה מה אני חושב עליה. אני זקוק למכירה הזו לא פחות ממנה שרוצה להרשים את ילד היום הולדת.

מה אמרתי לכם? "הוא בן עשרים ושמונה," היא עונה לי ומלקקת את שפתיה.

"אם כך הוא עדיין בגיל שאוהב להשתובב, להסתכן, לקחת את החיים עד לקצה," אני אומר לה. אני כמובן מתכוון למשחקים שלו איתה, אבל היא שלא יודעת, אלא חושבת שאני מדבר על האופנוע.

"אני מציע לך לקנות לו את החיה הרעה הזו," אני אומר ומראה לה אופנוע של מאתיים חמישים סמ"ק רק כדי לבחון אותה.

היא לא מגיבה. העיניים שלה מקובעות על נקודה מסויימת. לא ברור לי מה היא רואה שם כיוון שאין שם אופנועים, מה שגורם לי להסתכל. אני משתדל לא לצחוק כשאני רואה שהיא מסתכלת על הפוסטר שתלוי על הקיר.

"

tidewaterandtulle.com

"כזה אני רוצה," היא אומרת.

היא לא שואלת לשמו של הדגם, לא למחירו, היא החליטה.

"אני אלך לבדוק אם יש לנו במלאי," אני אומר וניגש למחשב.

בצד מחכה לי הודעה מחברי ניל.

או'ניל ג'ונסון: "בל נפגשת עם חברה. שנפגש?"

טימותי יורק: "מסיים עוד חצי שעה. ניפגש עוד שעה?"

או'ניל ג'ונסון: "קבענו. תחשוב בינתיים לאיפה בא לך לצאת."

אני חוזר לגברת. "יש לנו אותו במלאי ואני יכול לספק לך אותו ביום שישי."

"מעולה," היא עונה לי ושולפת את הכרטיס, איך לא, הכחול, זה שבלתי מוגבל.

"את לא רוצה להתייעץ קודם עם בעלך?" אני שואל אותה.

"חמוד, בעלי הוא האחרון שצריך לדעת מזה אם לא הבנת. זה לילדון שלי," היא אומרת לי במבט מלא כוונות.

"אם כך זה סגור," אני עונה ומעביר את כרטיס האשראי. אני לא אראה לה אבל אני בהחלט מודה לה על הקנייה הזריזה ועל הבונוס שאקבל בזכותה.

המחשבות שלי כבר נודדות ליציאה שלי עם ניל.

אני מתחיל לסגור את המערכות ולסדר את השולחן שלי. אני שמח לראות את כל ההזמנות שנערמו לי היום על השולחן. היה לי בהחלט יום פורה. אני לא אוהב את העבודה שלי, אבל אין לי ברירה כיוון שאבי לא בקו הבריאות ועליי בתור צעיר הבנים הוטל לוותר על חלומותיי ולעזור לו.

אני משתדל להתגבר על התיסכול שנמנע ממני להמשיך את לימודיי. במקום לנסות למצוא דרך בכל זאת ללמוד משהו, אני תקוע עד שעה מאוחרת בסוכנות האופנועים שלו. יכולתי להשיג איזה אופנוע שאני רוצה, שכן בשעה שמישהו קונה לעצמו אופנוע חדש אנחנו קונים ממנו את הישן במחיר מגוחך בדרך כלל.

"אני עושה זאת בשבילך,אבא ," אמרתי לו פעם, "אבל אל תבקש ממני לאהוב את העבודה או את האופנועים שלך."    

*

"לאיפה נוסעים?" שואל אותי ניל כאשר אני נכנס למכוניתו.

"בוא נסע לבית הקפה אצל בן  במגדל הנהר שמעתי שהחברים נפגשים שם הלילה, אני בטוח שישמחו לראות אותך."  

"בעצם למה לא? מאז שאני עם בל אני מעדיף לבלות איתה כל דקה פנויה. יהיה נחמד להיפגש איתם," הוא עונה לי ונוסע למגדל הנהר.

אנחנו נכנסים לבית הקפה. אין לי צורך להתאמץ למצוא אותם, כיוון שזוהי חבורה מאד קולנית. פתאום אין לי חשק להיות שם. אני לא יודע מדוע אבל אני  מרגיש חוסר שקט גדול. מה עובר עליי?

אני עוטה על פניי חיוך, בדיוק כפי שאני עושה כאשר נכנס לקוח לסוכנות האופנועים, וניגש לשולחן שלהם. לשמחתי ניל לא שם לב לעננה שעוטפת אותי והרוגע שלו מתחיל להשפיע גם עליי.

אנחנו מזמינים לשתות ומתחילים להשתתף בשיחה הערה. למרות שלפעמים אני מרגיש מנותק ממה שמעניין אותם, עדיין הם חברים טובים שגדלנו יחד ואני נהנה להתווכח איתם. ג'וזף מנסה לשכנע אותי במשהו שברור לי שלא יצליח כאשר אני רואה את פניו של ניל קופאים.

"מה עובר עלייך?" אני לוחש לו, "הכל בסדר?"

הוא מסמן לי בתנועה כמעט בלתי מורגשת לעבר החלון. אני עוקב אחריי מבטו ורואה את…בל. מה היא עושה שם עם גבר זר בחליפה?

"אל תסיק מסקנות ניל," אני אומר לו, "אני בטוח שיש לזה הסבר."

"לכל דבר יש הסבר," הוא עונה לי בכעס עצור, "גם למה שגורם לבל ברגע זה לצחוק עם הגבר הזה בשעה שלי היא סיפרה שהיא הולכת לבית הקפה ליד הפארק."

"אני לא מאמין שבל משקרת לך. היא מטורפת עלייך, כל אחד יכול לראות את זה," אני אומר לו.

"ואת זה אומר מישהו שמתי הייתה לך חברה רצינית תזכיר לי?" הוא עוקץ אותי.

"ומה כל זה שייך אלי?" אני עונה לו, "תשלח לה הודעה."

"ומה בדיוק לכתוב לה? עם מי את יושבת כעת?" הוא אומר לי.

"היא לא צריכה לדעת שאת חושד בה. תכתוב לה….תכתוב אני חושב עלייך," אני עונה לו.

"אתה מפתיע אותי," הוא אומר לי, "תסבירי לי איך זה שאין לך חברה? העצות שלך תמיד מפתיעות אותי לטובה."

"אתה יודע בדיוק את התשובה. האחת שלי עוד לא נולדה אני חושב," אני מחייך אליו ומנסה לעכל מה בעצם אמרתי לו. בינינו אני רוצה אחת כזו שתמלא לי את הלב בכזו שמחה שכל היום ליבי יחייך אליי, אבל לא מאמין שזה עומד לקרות לי. לפחות לא בקרוב.

הוא שולח לה הודעה ומיד נכנסת תשובתה. הוא מסובב אליי את המסך ומראה לי:  

"מתגעגעת אלייך (💕)."

"נפגשתן כבר?" הוא שולח לה הודעה.

"אל תשאל מה קרה. בבית הקפה ליד הפארק התפוצץ צינור והייתה הצפה ממש גדולה. אני נמצאת כעת בבית הקפה אצל בן במגדל הנהר," היא עונה לו.

"לפחות היא לא משקרת," הוא מסנן בשקט.

הגבר שהיה איתה קם, אבל בל נשארת לשבת. הוא עובר לידינו ומולו באה אישה לבושה

ז'קט לבן. "הנה את!" הוא קורא לעברה בשמחה ונושק לה על לחייה.

"כן," היא נאנחת, "תזכיר לי פעם הבא שאני יוצאת לבית קפה לא ללבוש ז'קט לבן. מסכנה המלצרית, נשפך לה קפה על הז'קט שלי והיא הרגישה כל כך נבוכה."

"אני כל כך מצטערת מיסיס קנט," אומרת לה המלצרית, "תתני לי לקחת את הז'קט לניקוי."

"זה רק ילמד אותי לקח. אני מבקשת שתפסיקי להתנצל," היא עונה לה.

"אולי תבוא לפה?" מתקבלת ההודעה מבל.

"תסתכלי לאחור," הוא כותב לה.

היא מסתובבת וקולטת אותו מיד. חיוך גדול מסתמן על פניה והיא מסמנת לו בידה שיבוא. הוא מראה לה אותי, והיא שוב מסמנת לשנינו לבוא.

בכל מצב אחר הייתי אומר לו שילך לבד, אבל האישה עם הז'קט הלבן, שאין לי ספק שהיא אישה עשירה מהסוג שאני לא סובל, בכל זאת מסקרנת אותי.

*

נורה

"את לא תאמיני," אומרת לי בל, "אבל ניל פה. אני מקווה שזה בסדר שאזמין אותו לשבת איתנו."

"בטח," אני עונה לה. הרי המטרה של הערב הזה להשכיח ממני את היום.

"מסתבר שהוא עם חבר," אומרת לי בל.

"זה בסדר, אני אשרוד," אני אומרת לה ושתינו צוחקות, "ביחוד אחרי שיראה את הז'קט המוכתם שלי, אין סכנה שיקרה פה משהו הלילה."

"תכירי זה ניל," היא אומרת לי.

"נעים לי להכירך אני נורה," אני אומרת לו לפני שהיא מצליחה לומר מילה.

היא מתחילה לצחוק. "זה מדהים איך קלטת אותי," היא אומרת ושתינו מבינות בדיוק

למה התכוונה.

"וזה טימותי יורק, " היא אומרת לי בפנים רציניות, "טימי."

הוא מביט בי במבט מזלזל. אני מתארת לעצמי כבר מה עובר לו בראש. אני רגילה למבטים של האלה שחושבים הנה אישה עשירה שמקשטת בנוכחותה את בעלה.

למה אני מרגישה שיש מאחוריי המבט הזה סיפור שהוא רוצה להסתיר?

"במה אתה עוסק?" אני שואלת אותו.

"זה באמת משנה?" הוא עונה לי בהתנשאות.

"סליחה ששאלתי. למדתי שכך מתנהלת שיחה, אבל מתנצלת," אני עונה לו.

"את לגמרי אחרת ממה שדמיינתי," אומר לי ניל.

"באמת? ואיך דמיינת אותי?" אני שואלת בסקרנות.

"מרוחקת כזו, שחצנית משהו, בכל אופן את בעלים של ירחון בין המובילים בעולם האופנה," הוא אומר לי.

"עוד לא הספקתי לספר לו על הפגישה שלנו, רק שהתקבלתי אצלך לעבודה," אומרת לי בל בהתנצלות.

"אני מבינה לגמרי מאיפה זה נובע. מי שלא מכיר אותי יכול לחשוב כך. אבל את תגלי שאני לא שונה מאף אחד בחברה. אני עובדת קשה ולא חושבת שאני שווה יותר מכל עובד אחר. הירחון לא היה מגיע למה שהוא אם לא כל הצוות היה עובד כפי שהוא עובד. החברה אמנם שלי אבל ההצלחה היא תודות לכולם," אני עונה לו.

"את בהחלט יודעת להביע את ההערכה שלך," היא עונה לי, "עכשיו שקראתי את החוזה אני בהחלט יכולה להבין את ההבדל בינך לבין אחרים, שלא לדבר על המשכורת שהצעת לי."

"אני רוצה שכל מי שעובד אצלי יאהב את העבודה, יבוא בשמחה בבוקר. אחרת זה לא שווה בעיניי. רק כך אם הוא יכול לתת באמת מעצמו. את עוד תראי שכל מה שתרצי למען ההתפתחות שלך אני אתמוך בך. אם זה בציוד או בהשתלמויות מקצועיות."

"נשמע ממש אידיאלי," אומר טימי בציניות.

"אני מאמינה שהבחירה בידי. האם לבחור בכסף או באווירה נעימה לבלות בה את היום. אני בוחרת בשנייה. מקום העבודה שלנו הוא המקום בו אנחנו מבלים את רוב שעות היום."

"את יודעת, לא לכל אחד יש בעל עשיר שיכול לתת לו לשחק," הוא אומר לי שוב באותו טון מתנשא.

"באמת חשבתי לעצמי איך זה גבר מעלף כמוך כל כך מריר. תודה שהסברת לי שזה בגלל שאין לך בעל עשיר," אני עונה לו ומוסיפה מיד, "גם לי אין. כלומר בעל."

הוא מסתכל עליי לרגע המום. "אתה רואה," אני אומרת לו ומראה לו את אצבעותיי המטופחות הצבועות בלק אדום, ורק טבעת אחת עטרות פנינים על אצבעי, "האצבעות האלה הן היחידות שבנו את העסק שלי. הגבר שהייתי נשואה לא רק שלא נקף אצבע לעזור לי עם קשריו, חשב כמוך שאני משחקת. העובדה שהירחון הוא בין המובילים בעולם לא שינתה זאת."

אני מכירה גברים כמוהו. הוא לא יראה לי מה המילים שלי עושות לו. "אני לא יודעת מה אתה עושה, אבל כדאי לך למצוא מקום שיגרום לך לקום עם שיר בלב."

"לא כל אחד מוכשר כמוך," הוא עונה לי לבסוף.

"לא נראה לי שזו הבעיה שלך," אני עונה לו. יש משהו בעיניים שלו שמסתיר משהו.

"אני מבין שלמדת פסיכולוגיה. אם כך תסבירי לי?" הוא אומר.

"אם יום אחד תהיה מוכן להסיר את החליפה הצינית שלך מעלייך נדבר. ולא, אני לא פסיכולוגית למדתי עיתונאות. אז כן, גדלתי בבית עשיר ואני לא מתכוונת להתנצל אל זה. זה לא היה מבחירה, זו פשוט עובדה בתולדות חיי, אבל תמיד עבדתי קשה להשיג את מה שאני רוצה," אני אומרת לו.

"מה אתה רוצה ממנה טימי," אומר לו ניל בכעס עצור.

*

נורה

"בבקשה על תכעס עליו. אולי אני אשמה בזה. אני צריכה להתחיל להתלבש אחרת. אני כנראה מזמינה את זה," אני אומרת.

"אני חושבת שאני אלך," אני אומרת לבל, "אני צריכה זמן לעצמי. תעברי מחר במשרד ונדבר. אני מקווה שתהייה לך תשובה מתי את יכולה להתחיל לעבוד."

"אני מתחילה מחר," היא עונה לי לשמחתי.

"תהנו," אני אומרת וקמה ללכת.

אני רואה שטימי רוצה לומר משהו אבל אני לא נותנת לו הזדמנות.

אני פונה לעבר המעליות כדי לעלות למלון.

טימי משיג אותי. "אני מצטער לא התכוונתי לקלקל לך את הערב, אני עם הפה הגדול שלי."

"זה לא אתה," אני אומרת לו ומחייכת בעצב, "היום קיבלתי הודעה שבעלי ביקש ממני גט. זה לא יום פשוט בשבילי, וקשה לי להיות במיטבי."

"אני לא נותן לך ללכת לישון ככה עצובה," הוא אומר לי להפתעתי.

"מה קרה לטימי הציני?" אני שואלת.

"אני לא באמת כזה נורא," הוא צוחק, "בואי נרד לטיילת קצת לשאוף אוויר. את לא חייבת לספר לי כלום. כל כך יפה כעת עם האורות, והשתקפות הצבעים על המים," הוא אומר לי.

אני מהססת.

"נו בואי, מה יש לך להפסיד. ברגע שתרצי לחזור אני אלווה אותך חזרה," הוא אומר.

"אתה נשמע ממש ג'נטלמן," אני עונה לו.

"יותר טוב מהאידיוט שהייתי מקודם, לא כך?" הוא עונה.

הוא מושיט לי את זרועו אבל אני מתעלמת. אנחנו יוצאים החוצה ויורדים במדרגות המובילות לנהר.

אני לבושה שמלה שחורה ועליה הז'קט הרטוב. אמנם אין רוח אבל האוויר הקריר גורם לי לרעוד קצת. ללא מילים הוא פושט ממנו את ז'קט העור שלו, מסיר מעליי את שלי, ועוטף אותי בשלו.

אני מעיפה מבט על הז'קט ורואה את הסמל של הארלי דווידסון. אני לא יודעת מה גורם לי להעביר את אצבעותיי עליו. זה לוקח אותי לימים רחוקים ואני שוקעת במחשבות.

אני מרימה עיניי אליו. יש לו עיניים כל כך יפות. אני מסיטה ממנו את המבט מייד. אני מרגישה שעוד רגע אתחיל לבכות, ועוצמת את עיניי.

הוא מפתיע אותי בשעה שהוא אוחז בכתפי, מסובב אותי אליי ומחבק אותי. "אני פה," הוא לוחש לי.

"אתה לא מבין," אני אומרת לו כמעט בלי קול.

"אני לא שואל," הוא עונה לי.

"אני רוצה לחזור," אני אומרת לו. אני לא יכולה פתאום לשאת את המגע של מעיל העור שלו עליי.

בלי מילים הוא משחרר את אחיזתו בי ופונה לחזור.

בשעה שאנחנו עומדים שוב מול המעלית המובילה לבית המלון במגדל הנהר אני מורידה מעליי את מעיל העור ומחזירה לו אותו. הוא מוסר לי חזרה את הז'קט שלי. "אני מניחה שאתה צריך לקום מוקדם מחר. תודה על הטיול," אני אומרת לו.

"אני יכול להישאר איתך כמה שאת רוצה," הוא אומר לי. הטון שלו רך כעת.

"אמנם אני אישה פנויה, אבל אני לא מחפשת סקס," אני עונה לו.

"אני לא הצעתי לך," הוא עונה, "הצעתי לך את חברתי. אבל מבין."

"תשתה איתי כוס תה?" אני שואלת.

"האמת שאני רעב," הוא עונה, "חשבתי לאכול בבית הקפה."

"אם כך נעלה לחדר שלי ונזמין לנו," אני אומרת, "עכשיו שאתה אומר את זה אני חושבת שפעם אחרונה שאכלתי משהו היה כנראה כשנפגשתי עם בל. ובעצם רק שתיתי קפה."

"יופי, כי ככה ארגיש בנוח אם גם את תאכלי," הוא אומר.

הוא עולה איתי לחדרי. שלא כפי שצפיתי הוא לא מתפעל מהסוויטה המפוארת שליאה הזמינה עבורי. "מה בא לך לאכול?" הוא שואל.

"תסתכל בתפריט של המלון," אני אומרת לו.

"אני מצטער," הוא עונה לי אחרי שהוא מביט בתפריט, "אני מעדיף להזמין מאצל בן. התפריט של המלון עצמו נראה לי…לא יודע."

"יש פה גם את התפריט של בית הקפה,"  אני אומרת ובוחרת ממנו כריך. טימי בוחר גם הוא ומתקשר. "תחייב את החדר."

"את חושבת שאני לא יכול להרשות לעצמי להזמין אותך?" הוא אומר לי נעלב, אני יודע  שאת עשירה ממני."

אני לא מגיבה ונותנת לו לשלם.

בזמן שאני מרתיחה מים לחלוט תה, הכריכים מגיעים. אנו יושבים על הספה ואוכלים בשתיקה. לבסוף אני מכסה את עצמי בשמיכה וגם אותו, מניחה את ראשי  עליו ונרדמת.

אני מתעוררת בבהלה ומגלה שעברה רק רבע שעה. טימי מבחין בכך שהתעוררתי ופוקח את עיניו.

"בואי אני אקח אותך למיטה ואלך לישון," הוא אומר לי.

כך אני נשארת לבד בלילה הראשון שלי אחרי שבע שנים שלא ישנתי לבד.

אני מתעטפת בשמיכה, עוצמת עיניים, מחבקת את עצמי ומנסה להירדם.

אני לא יודעת מתי נרדמתי, אבל את החלום שחלמתי אני זוכרת כאילו התרחש במציאות.

*

ג'וליאן לבוש כולו בשחור, גלימה שחורה עוטפת אותו וחרב בידו. כל פעם שאני מנסה להסתיר ממנו את ביטני המתנפחת, הוא מצליח איכשהו לגלות זאת ומפלח את ביטני עם חרבו החדה. אני שוכבת מדממת על הריצפה והוא עומד מעליי וצוחק. אני מתחייב בפנייך שאת לא תזכי להגשים את משאלותייך. אני עוצמת עיניים ומתפללת למותי.

מתוך מי הנהר עולה אליי דמותו של טימותי. הוא מחייך אליי, מושיט לי זרועות מגוננות ומצמיד אותי אליו. אני מוצאת עצמי איתו במיטה, עושה אהבה בתשוקה שלא ידעתי מעולם. "רק ככה," הוא לוחש לי ואני מתעוררת.

*

עיניי דומעות. מתאבלות על החלום שנפסק באמצע. אני מנסה להבין היכן אני. אני מרגישה שאני רטובה. אני מסתכלת על עצמי ומבחינה בכתם דם בתחתוניי. זו הפעם הראשונה מזה שנים שאני לא בוכה, אלא מרגישה הקלה. למרות שידעתי שאין סיכוי שאהיה בהיריון מג'וליאן הייתי זקוקה להוכחה שאכן זה כך.

אני מגרשת את שרידי החלום וקמה בעצלתיים להתארגן לקראת יום העבודה.

בשעה שאני נכנסת לרכב ומניחה את הנייד במיתקן אני שמה לב שיש לי הודעה.

טימותי יורק:

מקווה שאת לא תכעסי עליי.

הרשיתי לעצמי לבקש את מספר הטלפון שלך מבל.

מקווה שישנת טוב

בוקר טוב אישה יפה

ט.י.

 אני בוהה בהודעה.  בימים הכי קשים שלי לא קיבלתי הודעה כזו מג'וליאן והמחווה הקטנה הזו מרגשת אותי.

אני נכנסת לענות לו.

נורה קנט-מקרת'ני, זה השם שמופיע על הצג. אני ממהרת להיכנס ולמחוק את שם נשואיי.

אני מתלבטת מה לכתוב. כותבת ומוחקת ולבסוף מחליטה על הנוסח הסופי.

נורה קנט:

תודה על המילים.

תודה על אמש.

מקווה שישנת טוב.

נ.ק.

הוא לא עונה. אני מודה שזה מעציב אותי לחשוב שאני נסחפת למשהו שבעצם לא קיים. אני מזכירה לעצמי שאני במחזור ואני רגישה יותר היום. אני קוראת שוב את ההודעה ששלח. אני מסתכלת על השעה בה נשלחה ההודעה. שבע בבוקר. שעתיים עברו מאז.

אני עוטה על פני חיוך ונכנסת למשרד.

"את נראית מעלף," אומרת לי אמנדה שממהרת להיכנס אחרי, "את רוצה לספר לי משהו?"

אני מביטה בה רגע ומתלבטת. "את נשבעת לי שאת לא מספרת," אני אומרת לה.

היא מביטה בי בסקרנות. "ממש מתאים לך ג'ינס. והעובדה שהתאמת את חולצת הבד הזו, אין מילים. אין ספק שאת מלכת האופנה," היא אומרת בהתפעלות.

אני לא מגיבה. לא שמתי לב לבחירת הבגדים שלי עד לרגע זה. "תבטיחי לי שמילה לא יוצאת ממך," אני מבקשת.

"את בטוחה שאת רוצה לשתף אותי?" היא עונה לי בשקט.

"לא, אבל עדיין אספר לך," אני עונה, "ג'וליאן ואני נפרדנו."

"אני לא מאמינה," היא עונה לי מופתעת.

"אתמול בלילה חתמתי לו על מסמכי הגט, הם היו במעטפה שהביא אתמול בבוקר," אני מספרת לה כאילו מדובר במישהו אחר.

"לא היה לי מושג," היא אומרת, "אני כל כך מצטערת."

"גם לי לא היה מושג עד אתמול," אני עונה לה.

"שוב דבר מזה לא היה ניכר על פניך," היא אומרת לי.

"וגם לא יהיה. רק את יודעת את זה וגם בל הצלמת החדשה שלנו אותה פגשתי בבוקר מיד אחריי," אני אומרת לה.

ובדיוק כשאני מזכירה את שמה מציצה בל מהחלון ומסמנת לי בידה שהיא רוצה להיכנס. אני מהנהנת בראשי לחיוב.

"אני אלך להכין לך קפה. גם לך בל?" היא שואלת ויוצאת מהחדר. כשהיא עוברת ליד החלון אני רואה את העצב על פניה. אני לעומתה לא מרגישה עצב. אולי כי באיזשהו מקום ציפיתי שזה יקרה, אם כי בנסיבות אחרות.

"איך את?" שואלת בל, "איך ישנת?"

"אני בסדר," אני עונה לה בחיוך. אני לא רוצה להתחיל להשתפך עכשיו בפניה.

"את יודעת, אני חושבת שהשינוי חל בי כאשר ישבתי בחדר המערכת וראיתי מהצד את הריאיון של ניל. פתאום התעורר בי הרצון לכתוב בעצמי. את יודעת שדן פרייס בעיתון שעבדתי אוהב כתבות צהובות ולא יכולתי לשאת זאת. אני רוצה לכתוב את המילים על האנשים בדיוק כפי שאני רואה אותם מבעד לעדשת המצלמה. אני מצליחה להסביר את עצמי?" שואלת בל.

"אני אוהבת את המחשבה שלך. עכשיו תחשבי איך את מיישמת את זה בעיתון שעיקרו אופנה. אני חושבת שאולי הגיע הזמן למדורים נוספים בירחון שלנו. להכניס בו תוכן יותר עמוק. תעזרי לי בזה?" אני עונה לה בשאלה.

"אני לא רוצה להישמע לך מתחנפת מידי, אבל אני מעריצה אותך. הירחון שלך הוא הרבה יותר סתם ירחון אופנה. הוא  על רמה והלוואי והיה מתפרסם בתדירות גבוהה יותר. אני אעלה כמה רעיונות ואת תדריכי אותי איך ליישם אותם," היא עונה לי.

"אתמול, כפי שאת יודעת, לא הייתי במיטבי כשנפגשנו. קודם כל אני מבקשת לדעת האם ערכו לך סיור בבניין?" אני שאלת.

"כן. אמנדה קיבלה את פניי מאד יפה, הראתה לי את פינת העבודה שלי והכירה לי את כולם," היא עונה.

"אני מתכננת לך משרד משלך, אבל היה לי חשוב שמהיום הראשון תהיה לך את הפינה שלך. תארגני אותה כרצונך. בקשר לציוד, מה שחסר תשלחי לי ואדאג לך," אני עונה.

"זה בדיוק מה שאמרה לי אמנדה. היא הסבירה לי שאת קשובה לצרכים של העובדים, קטנים כגדולים," היא אומרת.

"עכשיו נדבר קצת על תנאי העבודה," אני אומרת לה, "הירחון שלנו מתפרסם כידוע פעם בחודש. אני מבקשת עדכונים בקשר להתקדמות הכנת הכתבות, ובמקרה שלך הצילומים. לא כי אני שוטרת, אלא כי רוצה לדעת אם צריכים עזרה כלשהי ממני. זה בסדר אם נתקעים בעבודה, וגם אם לא מצליחים לסיים משהו אני מעדיפה לדעת."

"יש לי הרגשה שלא יחסרו לי רעיונות, ומעולם לא קרה שלא עמדתי בדד ליין," היא עונה.

"אמנם יש לכל אחד משרד פה, אבל אתם מוזמנים להסתובב בשטח, לספוג רעיונות. המשכורת לא משולמת על נוכחות, אלא על ההתחייבות לקחת חלק בהעלאת הגיליון לקראת תחילת החודש. מה שאני מנסה להסביר לך שאת לא צריכה לדווח לי כל פעם שאת יוצאת. אני מאמינה שלא תעשי לך הרגל להעלם לימים רבים. אם את מרגישה נוח יותר לעבוד מבית הקפה, מהבית או אפילו מחוף הים אם בא לך כפי שעושים לא פעם אחרים, זה בסדר מבחינתי, כל עוד את שומרת על קשר רציף עם המשרד," אני מסכמת את דבריי.

"אני לא רוצה להישמע חצופה, אבל נראה לי שאת לא מעריכה את עצמך מספיק. האווירה פה כזו קסומה שאני בטוחה שאף אחד לא עובד שעות משרד רגילות," היא אומרת לי.

*

אני מתחילה לעבור על הכתבות שהועלו לחדר העריכה. אני מחייכת לעצמי בשביעות רצון. אני מניחה להן לרגע ומתחילה כבר לרקום תוכניות לגבי השתלבותה של בל בכתבות. אני מתיישבת לכתוב לה הודעה.

בל,

שולחת לך כתבה של מדיסון רובין.

מחכה לשמוע רעיונות

עדיף מצולמות.

בהצלחה!

נ.ק.

הטלפון מצלצל מייד.

נורה,

אני כל כך מתרגשת!

הראש לי מפוצץ ברעיונות

לאן לשלוח?

בל

אני עונה לה.

בל,

שולחת לך קישור לחדר המערכת

שימי לב שיש שם תיקייה עם הוראות

שמסבירות איך פועל חדר העריכה.

אם יש לך שאלות אל תהססי.

נ.ק.

שוב מצלצל הטלפון. "בבקשה בל תני לי לעבוד," אני ממלמלת ופותחת את ההודעה.

טימותי יורק:

מקווה שאת בסדר.

יוצא להפסקת צוהריים באחת

תצטרפי אליי?

ט.י.

אני נזכרת בהרגשה הנעימה שהייתה לי לידו, אבל גם נזכרת במעיל עם הסמל של הארלי דווידסון.

נורה קנט:

אשמח.

תשלח לי לאן להגיע.

נ.ק.

הנייד מצלצל ושמו של טימותי מופיע על הצג.  "אני אבוא לאסוף אותך," הוא אומר לי.

צמרמורת עוברת בגבי. אני בחיים לא עולה על אופנוע. "אני מעדיפה להגיע לבד," אני עונה לו.

"אני אשלח לך את הכתובת," הוא עונה לי, "נפגש באחת?"

"נפגש באחת," אני עונה.

*

טימי

כיוון שאינני מכיר אותה אני מעדיף להקדים. "אני יוצא להפסקת צוהריים," אני אומר לאבא שלי.

"אני מקווה שאתה מתכוון לחזור," הוא אומר לי. מילת הערכה לא שמעתי ממנו על מכירות השיא של אתמול.

"אני תמיד חוזר," אני עונה לו ביבושת.

עכשיו כשאני לבד אני פנוי להתרכז במחשבותיי על האישה שאני עומד לפגוש. אישה שמייצגת כל מה שאני מתעב, ועדיין מושכת אותי אליה וגורמת לי לרצות להגן עליה למרות שאיננה נראית אחת שזקוקה להגנה.

אני מגיע לבית הקפה ושמח לראות שהוא לא עמוס. אני בוחר לנו שולחן ומבקש מהמלצרית את תפריט של ארוחת הצוהריים.  היא מקריאה לי את מרקי היום וחיוך מאד מסויים על פניה, חיוך שאני רגיל לקבל. אני מקשיב לה אבל עיניי נעוצות כל הזמן בדלת.

אני רואה מונית עוצרת בפתח בית הקפה ונורה יוצאת ממנה. היא מגיעה בדיוק בזמן. היא מעיפה מבט זריז ופונה לעבר השולחן. אני קם לקראתה. "את נראית נפלא," אני מחמיא לה.

"למה כי אני לבושה בג'ינס?" היא יורה מיד לעברי.

"את נראית נפלא, כי את פשוט נראית נפלא. וכן גם בגלל הג'ינס שמחמיא לגזרתך," אני עונה לה.

היא מעיפה מבט אליי. יש משהו בז'קט שלי שדוחה אותה. הפנים שלה נראות כעוסות. מי היא חושבת שהיא!

"מה הזמנת?" היא שואלת. האם היא מרגישה בכעסי?

"חשבתי להזמין מרק, נראה לך? מגישים אותו עם לחם כפרי שהם מכינים במקום," אני עונה לה.

"יש מרק פיטריות?" היא שואלת את המלצרית שעדיין עומדת לידי ולא מרוצה מנוכחותה.

"כן," היא עונה לה קצרות וחוזרת לחייך אליי "ובשבילך?" האם היא קולטת מה שעובר לי בראש?

"איך ישנת?" אני שואל את נורה.

"היה לי סיוט. חלמתי עליו. הוא בא אלי בדמות אביר שחור וכל הזמן דקר אותי בבטני. הרג את כל ילדיי," אבל אז היא עוצרת את דיבורה כאילו נזכרה במשהו ונושכת את שפתיה.

"יש לכם ילדים?" אני שואל. פתאום אני לא זוכר האם סיפרה לי על כך או לא.

"לא היו," היא עונה.

אנחנו אוכלים בשתיקה. אני מרגיש מועקה מצידי, מצידה.

אנחנו מסתפקים במרק והיא מבקשת את החשבון. "אני אשלם," אני אומר לה, "זה אני שהזמנתי אותך."

"זה בסדר," היא אומרת, "אני אשלם."

עכשיו אני כבר לא יכול להתאפק. "את ממהרת לשפוט אנשים. רק בגלל שאני איש מכירות זה לא אומר שאני לא יכול לשלם על הארוחה."

"אני ממהרת לשפוט?" היא עונה לי כעוסה, "תודה על הארוחה."

אני מניח שטר של חמישים, לא מחכה לעודף וקם בעקבותיה. "בואי אקח אותך למשרד. אני יודע שבאת עם מונית."

"אני לא נוסעת איתך באופנוע שלך," היא עונה לי, "זה לא יקרה לעולם. ואל תתקשר אליי יותר."

לחשוב שכל כך צפיתי לפגישה שלי איתה. יכולתי הרי להעמיד אותה על טעותה. יכולתי לספר לה שאני בנו של בעל סוכנות הארלי דווידסון בחוף המזרחי. יכולתי לספר לה על יחסיי המסובכים עם אבי ועל כך שאינו נותן בי אמון ולא מאפשר לי להתקדם מעבר למשרה של איש מכירות. אבל לא. אני אוהב לראות את הפנים של נשים כמוה בשעה שהן רואות את הרכב שלי.

והיא בהחלט הייתה מופתעת לראות אותי מאיץ לידה עם טסלה חדשה בת שבועיים בלבד.

אני מעיף מבט על הראי ורואה אותה עוקבת אחריי ולבסוף עוצמת עינייה. אני מגיע לפינת הרחוב, עושה פניית פרסה וחולף לידה. הפעם היא כבר לא מסתכלת על הטסלה. מבחינתה אני לא קיים.

*

אני לא ממהר לחזור לעבודה. מה כבר יכול לקרות. אבא שלי יוריד לי שעת עבודה?

אני שקוע במחשבות כאשר הטלפון מצלצל.

"תגיד לי את נורמלי?" צועק לי בטלפון ניל.

"למה אתה מדבר אליי ככה," אני עונה לו בכעס.

"בגללך נורה גערה בבל על שנתנה לך את מספר הטלפון. היית חייב לומר לה את דעתך על נשים עשירות כמוה, לא יכולת להתאפק," הוא אומר לי בכעס.

אני רותח. מה היא מוציאה את התסכול שלה על בל.

"תפגש איתי?" אני שואל אותו.

"בשביל מה??" הוא צועק לי, "אני לא מבין אותך."

"תסביר לי מה אוכל אותה יותר. ששילמתי חמישים דולר עלובים עבור הארוחה או העובדה שראתה את הטסלה החדשה שלי?" אני שואל אותו, הפעם בקול שקט.

"היא אמרה לה שאם היא מכירה אותך ויודעת שיש לך דעות מוצקות כאלה נגד נשים עשירות, ואת זה אמרה בלעג, מדוע הפגישה ביניכם," אומר ניל.

"היא מדברת? היית צריך לראות איך הסתכלה על הז'קט שלי עם הסמל של הארלי, כאילו זה הדבר הכי בזוי. גם סרבה לנסוע איתי כי היה לה ברור שאני בא עם אופנוע."

"זה הכל בראש שלך," הוא עונה לי.

*

אני מרים טלפון לבל. "תאמרי לבוסית שלך שתפגוש אותי בבית הקפה בבניין שלכם תוך עשר דקות," אני אומר ומנתק בלי לתת לה שהות לענות.

האמת שלא ידעתי עם נורה תסכים להיפגש איתי ובכל זאת חיכיתי בבית הקפה.

"אני רוצה שתדע שאני פה, למרות שאין לי מה לומר לך, רק כי אינני רוצה מהומות במשרד שלי," היא אומרת לי מייד.

פתאום אני לא יודע מה לומר לה. היא מתחילה לרעוד מולי מה שמגביר עוד יותר את המבוכה שלי.

"אני מצטערת, זה לא עושה לי טוב לראות את הז'קט שלך," היא לוחשת.

"ומה בעיה עם הז'קט שלי?" אני שואל אותה.

"כשחבר שלי רוי היה בן שמונה עשרה קניתי לו מתנה ליום הולדתו ז'קט כזה. הוא לבש אותו בנסיעה שלו לים. הוא הודיע לי שהוא הולך לחגוג רק עם הבנים ובערב נצא רק שנינו. הוא כל כך שמח כשקיבל ממני את הז'קט עם הסמלים של הארלי. כעבור חמש שעות קיבלתי טלפון שהוא עקף מצד ימין שיירת מכוניות, עף על קיר המגן וחזרה לכביש. האופנוע שלו נדלק מייד. הוא עף ממנו ונהרג במקום," היא אומרת.

"רוי ג'ונסון?" אני שואל.

"כן," היא עונה ועיניה מוצפות דמעות, "ואז נכנס ג'וליאן לתמונה הוא היה החבר הכי טוב שלו. הוא זה שהתגרש ממני אתמול."

"למה אני לא מתפלא," אני אומר, "אני מצטער לומר לך שהם לא היו חברים. אין לך מושג כמה קשה היה לי שהחבר הכי טוב שלי נהרג על אופנוע שאבא שלי מכר לו. אני התחננתי בפניו שלא יקנה. אני חושב שמאז חלה התדרדרות ביחסים שלי עם אבא שלי. הוא אמר שאני לא נאמן לו וגרם לי לוותר על הכול כדי להוכיח את נאמנותי למשפחה."

היא מביטה בי המומה, מעכלת את המילים שלי. "מה עבר לו בראש? איזה ניצול אכזרי של האסון שלי. אתה מבין, הייתי הרוסה לגמרי ולא חשבתי לרגע איך זה שרוי לא הזכיר את שמו מעולם. חיפשתי להיאחז בכל דבר שקשור לרוי. הרי הייתי ילדה."

היא שותקת לרגע ועיניה מוצפות. "אתה יודע, בכל מצב אחר כשדיברת אלי כפי שדיברת ביום שהיכרנו, לא הייתי מתייחסת אליך. אבל היה בך משהו שלא הבנתי מהו. עכשיו אני מתחילה להבין."

כמה רגש יש בעיניים שלה. לו הייתה יודעת איזו השפעה יש להן עליי.

"אני חייבת לחזור לעבודה," היא אומרת ומעירה אותי מההרהורים ששקעתי בהם.

"כשאת מסיימת תתקשרי אני אאסוף אותך," אני אומר לה.

היא מסתכלת עליי. אני רואה שהיא חושבת איך להגיב. "אני לא אתן לך לישון עוד לילה מסוייט לבד. אני לא חייב לישון איתך באותה מיטה, אבל אהיה קרוב ותוכלי להעיר אותי אם תצטרכי. תתקשרי," אני אומר, "אני חייב לזוז."

אני ניגש לשלם עבור הקפה. הפעם היא לא מתווכחת.

אני חוזר לרכב ומתניע אותו. בשעה שאני משתלב שוב בתנועה ברחוב פתאום ברור לי מה עליי לעשות. במקום לפנות למשרד המכירות של הארלי דווידסון אני נוסע לבית הקפה אצל בן.

"מייקל אתה עדיין מעוניין לעבוד כאיש מכירות בהארלי," אני שואל את חברי בטלפון.

"אתה רציני? בטח! כמה פעמים ביקשתי ממך ואמרת שאין משרה פנויה?" עונה לי מייקל.

"מתי אתה יכול להתחיל?" אני שואל. אני מרגיש  מלא תקווה.

"מעכשיו," הוא עונה לי.

"תן לי כמה דקות ואחזור אליך," אני אומר לו.

אני מתקשר לאבי. "אני  לא חוזר לעבודה," אני אומר לו.

"אם אתה לא חוזר כעת, אל תחזור יותר," הוא עונה לי.

"זה בדיוק מה שאני אומר לך אבא," אני אומר לו, "אני שולח אלייך את מייקל ברוקס שיחליף אותי."

"אתה מבין שאין לך לאיפה לחזור. איך תחזיק את עצמך, את הדירה, את הטסלה? אל תצפה ממני שאעזור לך," הוא עונה לי.

"אני לא חושב שאי פעם ביקשתי שתעזור לי. זה לא הולך להשתנות. אני אפנה את חפצי מהדירה ואחזיר לך את המפתחות. בעצם לסבא. הרי הוא שנתן לי לגור בדירה." אני יודע שאני חוצה את הגבול, אבל לא יכולתי שלא להגיב.  "אם לא יסתדר עם מייקל, אדאג למישהו אחר." הוא שותק. לא עונה לי.  "אני יוצא לדרך חדשה, עם אישה שאני אוהב, עם משפחה שאקים איתה."

בכך הסתיימה איתו השיחה. מה יהיו ההשלכות שלה אינני יודע, אבל אני מרגיש הקלה עצומה. "את תהיי גאה בי," אני ממלמל בשקט.

"סליחה?" עונה לי המלצרית שלידי, "מה אמרת?"

"קפה עם קצת חלב," אני אומר בקול.

"תרצה גם משהו לאכול?" היא שואלת. אני נד בראשי לשלילה.

אני נושם עמוק, מרים את עיניי ומביט מבעד לחלון על הנהר. מימיו שקטים והם מתמזגים כל כך יפים עם השמים הכחולים נטולי העננים. אני שם לב גם לאדניות שהפרחים בהן התחילו לפרוח. אויר נקי זורם לי בריאות. רק עכשיו אני מבין כמה הייתי כבוי תקופה כל כך ארוכה.

עכשיו אני מוכן לטלפון הקשה מכולם.

אני מחזיק את הנייד בידי ומתלבט. אני יודע שאני מחזיק את העתיד שלי בידיי. אני לא מרגיש מוכן עדיין, ולכן שולח למסרון.

טימותי יורק:

ניל,

אני מבקש להיפגש איתך.

אני בקפה אצל בן.

טים

להפתעתי הוא עונה מיד.

או'ניל ג'ונסון:

בדרך.

נ.

"לפני שאתה אומר לי משהו," אומר לי ניל מיד כשהוא נכנס לבית הקפה, "תגיד לי שקראת לי לכאן כי אתה מוכן סוף סוף לעבוד איתי בסטארט אפ שלנו."

*

נורה

אני מסיימת את יום העבודה. המילים שלו שהוא לא ייתן לי להיות לבד מתעוררות שוב לחיים בשעה שאני סוגרת את המשרד ועדיין אני מחליטה לא להתקשר אליו. מספיק נחשפתי בפניו. אני צריכה לתת לדברים לשקוע.

אני יוצאת החוצה דרך דלתות הזכוכית הגדולות. אני שואפת את האוויר הנקי מלוא ריאותיי. אני יורדת במדרגות לכביש ומסתכלת אם יש מונית בסביבה. הייתי כל כך עסוקה במחשבות שלא חשבתי להזמין מונית מהתחנה איתה עובד המשרד.

להפתעתי אני רואה את טימי עומד ליד הטסלה שלו ומביט עליי. "חששתי שלא תתקשרי אליי. אני פה לשאול אותך אם תצטרפי אליי. יש לי כל כך הרבה מה לספר לך."

**

ארבעה חודשים עברו מאותו יום בו אסף אותי טימי לביתו.

"את מוכנה?" שואל אותי טימי מבעד לדלת המקלחת.

אני יושבת על האסלה בשירותים ולא מסוגלת לקום.

"את אוהבת איך שאני לבוש? את זוכרת שהיום בל מצלמת אותי לכתבה," הוא אומר ועומד בפוזה כזו שלא הייתה מבייש דוגמן מנוסה.

"אתה נראה נפלא," אני אומרת בשקט.

"עובר עלייך משהו. את לא מרוצה מבחירת הבגדים שלי?" הוא שואל מופתע.

"אתה נראה מדהים," אני עונה לו, "אני בהחלט אוהבת את התאמת הצבעים שלך. אתה עושה אותי מאד גאה להיות בחברתך."

"ידעתי," הוא אומר ועוטה על פני מבט נעלב, "את אוהבת אותי רק בחליפות."

"אתה ממש מצחיק," אני אומרת לו, "אתה יודע שאני אוהבת אותך מאד, ולא משנה מה אתה לובש."

"אוהבת אותי מספיק בשביל להיות אישתי?" הוא שואל אותי ומוציא מכיסו קופסה עם טבעת.

אתה זוכר שסיפרתי לך פעם שיש לי שלוש משאלות?" אני שואלת.

"ואת הראשונה הגשמת בכך שהקמת את ירחון האופנה שלך," הוא אומר לי, "אבל אני לא זוכר שסיפרת לי מה השתיים האחרות."

"את שתיהן אתה מגשים לי," אני עונה לו.

"באמת?" הוא עונה, "עכשיו סיקרנת אותי. כי אני יכול אולי לנחש מה השנייה אבל השלישית…."

"השנייה הייתה למצוא אהבה אמיתית," אני עונה לו, "והנה מצאתי אותך."

"והשלישית להתחתן," הוא עונה לי, "והנה את מתחתנת איתי." הוא אומר ומנשק אותי.

"וזו השלישית," אני עונה לו ומגישה לו את המקלון המסומן בשני פסים, "מזל טוב אבא!"

*

לא תמיד אנחנו מבינים מדוע דברים קורים או שלא בזמן מסויים.

לכל דבר עת, וכשמגיע הרגע המושלם זה קורה.

לעולם אל תאבדו תקווה.

הטוב בדרך, לפעמים הוא רק מתעכב.

בר אבידן

מאמינה באהבה

You put your arms around me
And I believe that it's easier for you to let me go
You put your arms around me and I'm home

TAGS
RELATED POSTS
שני עולמות ב'

ספטמבר 16, 2022

שני עולמות א'

ספטמבר 16, 2022

כשהגורל מתערב

אוגוסט 8, 2022

בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם