on
פברואר 9, 2022

אלינור מדיסון

מה הפלא שאין לי חשק לקום היום? כבר שבוע עסוקים במערכת בהכנת הגיליון לוולנטיין.

כמה אני לא אוהבת את ה'חג' הזה. לא אוהבת זאת מילה קטנה לעומת מה שאני מרגישה.

זה אחד החגים הכי מטופשים בעיניי.

עכשיו כשאני חושבת על זה, אני מבינה שבעצם ההתעסקות האובססיבית של מיירה בחג הזה היא שעוררה בי את ההתנגדות אליו.

*

כבר שנתיים אין לי חבר. אני לא ממהרת לצאת לדייטים. מערכת היחסים האחרונה שהייתה שברה לי את הלב. סיפור אהבה שהתחיל בסערה גדולה ונגמר הרבה לפני שידעתי שהוא נגמר.

אם חשבתם שאני רווקה ממורמרת שיושבת בבית ובוכה על מר גורלה, אז אני לא.

אני מנהלת מחלקת העיצוב בעיתון ונהנית מכל רגע שאני מתעסקת בגרפיקה.

אומרים שיש לי דימיון עשיר. לו רק ידעו באיזה מחוזות דמיון אני משוטטת כשאני מתרכזת בעיצוב.

*

בואו נחזור למיירה.

למיירה יש חבר כבר תשעה חגי וולנטיין. כל שנה היא מקבלת ממנו זרי פרחים מושקעים שמעוררים את קנאת הנשים בעיתון. כבר תשע שנים הוא מבטיח לה שייקח אותה לבלות איתו את הוולנטיין ואף פעם זה לא קורה.

אני לא רוצה לאמר לה את דעתי. היא אישה מדהימה ומגיע לה את הטוב ביותר, רק שאני לא בטוחה שהוא זה שיעניק לה את מה שהיא רוצה.

"הוא מתכנן לי הפתעה לקראת החג השנה," היא אומרת לי בעיניים נוצצות מהתרגשות.

אני שותקת.

"זה שלך אין זוגיות זה לא אומר שאת לא צריכה לפרגן לאחרים," היא אומרת לי נעלבת.

"אני האחרונה שלא מאחלת לך להיות מאושרת ומחכה כבר לשמוע מה ההפתעה שהכין לך," אני אומרת בפנים רציניות.

"את לא חושבת שזה יקרה," היא נוזפת בי.

"מיירה, מה עובר עלייך? הוא כל כך משקיע בזרים שהוא שולח לך. אני בטוחה שיהיה לך לילה קסום."

"מזל שאת מאמינה. אני כבר לא," היא לוחשת.

כיוון שהשיחה הזאת מתנהלת בינינו כל שנה אני מחליטה שהגיע הזמן לסיים אותה.

"עוד תופתעי לטובה," אני אומרת ופונה ללכת לחדרי.

"את חברה טובה. את תמיד יודעת איך להעלות חיוך על פניי," היא אומרת ופונה לענות לטלפון שמצלצל על שולחנה. עבורה השיחה הזאת לא התקיימה.

אני נכנסת לחדרי וסוגרת את הדלת. העובדים שלי יודעים שאני זקוקה לשקט כדי לעוף עם הדימיון. אם הם זקוקים למשהו ממני הם נכנסים לחדרי בחרדת קודש ומדברים בשקט, כאילו הם עלולים להעיר את דובי הקוטב משנתם.

אני מתיישבת על כסא המנהלים שלי ומשחררת אנחה. למרות שהוא כיסא עור מפואר ומרופד, אני מרגישה לא נוח לשבת עליו. המתח ניכר בכל תא מגופי.

'מה בעצם מציק לך כל כך?' אני מדברת אל עצמי ולא יודעת מה לענות.

ברגע שאני מתיישבת מול המסך הכל נשכח ממני ואני מתחילה לעבוד במרץ.

כשאני מרימה את עיניי לשעון על הקיר אני מופתעת לגלות שכבר שלוש וחצי ועדיין לא אכלתי כלום. אני מושכת בכתפיי וממשיכה לעבוד. הרעיונות שופעים והגיליון מתמלא במהרה במלא לבבות אדומים כיאה לחג האהבה.

"נו מה יהיה איתך?" שואלת מיירה וצונחת על הכורסה מולי, "ככל שאני מעלה במשקל את מורידה. לא אכלת כלום, ואני כבר בסיבוב השני שלי." היא מניחה מולי צלחת של פירות והתיאבון שלי מתעורר.

"יש פירות כל כך יפים השנה. הדובדבנים האלה ממש מתוקים," אני אומרת ומתענגת על כל אחד מהם.

"את לא טובלת אותם בקצפת?" היא אומרת ומצביעה על קערית עמוסה בה. לא רק, אלא שהיא מדגימה לי מה עליי לעשות.

"אני אוהבת אותם כך. יש להם טעם של אהבה," אני אומרת לה.

"אומרת מי שלא מאמינה באהבה," היא מתריסה כנגדי.

"מאיפה הרעיון המגוחך הזה?" אני עונה לה מייד.

"כן? יש לך בן זוג?" היא עוקצת אותי.

"אני חייב אותך דחוף," אומר ג'יימס שנכנס לחדר בסערה ומציל אותי. המבט על פניו בהחלט מראה שהוא במצוקה.

"אני לא סיימתי איתך," קוראת אחריי מיירה אבל אני מעמידה פנים שלא שמעתי.

אני ניגשת לשולחנו של ג'יימס ורואה את גודל ה'אסון.'

"אתה מבין שאני לא סתם מתעקשת לעבוד מסודר? כשאני מבקשת להשאיר טיוטות של הגירסאות הקודמות יש לזה סיבה. זה לא בגלל שאני רוצה להקשות עליך," אני אומרת לו.

כמובן שאין לי כוונה ללמד אותו איך פותרים את הבעיה בתוך זמן קצר רק מהסיבה שזה ילמד אותו לא לשמור טיוטות.

אני עובדת על שולחן העבודה שלו ומסדרת אותו בצורה מושלמת.

"את כועסת?" הוא שואל.

"נהנית מהלחץ שזה גרם לך כשהכל התבלגן?" אני שואלת.

"ברור שלא," הוא עונה לי ומרכין את הראש.

"אם כך תקשיב לטיפים שאני נותנת לך. כל זה יכול היה להימנע," אני אומרת.

"מצד שני," הוא מחייך, "התוצאה הסופית נראית הרבה יותר טוב ממה שאני הייתי עושה."

"חנפן," אני אומרת לו בחיבה.

כאשר אני פונה לעבר חדרי אני שמה לב שהמשרד כמעט ריק. מבט על הנייד שלי מראה שכבר כמעט שבע.

אני סוגרת את החדר שלי ויוצאת מהמשרד.

רוח קרה נושבת ואני מהדקת את דש מעילי. זה לא מספיק ואני נאלצת לפשפש בתיקי למצוא את כובעי שאמור היה להיות בו, אבל לא מוצאת אותו.

הרוח מתחזקת ואני נאבקת בה.  היא סוחפת איתה עיתונים מדוכן העיתונים בפינה. 'אני לא מאמין,' ממלמל בעל הדוכן, 'הרי הנחתי עליהם לבנה."

אני מתכופפת לעזור לו לאסוף אותם, אבל הם חומקים ממני לתוך הכביש הסואן.

"אני לא שומעת, יש רוח חזקה," צועקת מישהי לתוך הנייד שלה ומסתכלת מופתעת עליי.

אני קמה, מהדקת שוב את מעילי וממהרת להמשיך בדרכי.

ואז מתחיל גשם שוטף. לפחות ריחמו עליי וזה קורה ליד חנות הפרחים האהובה עליי.

                                     

הפרחים של ליניאה

"הנה את ," קוראת אליי לי בשמחה, "הבאתי לך פרחים מיוחדים לשבת."

*

בוולנטין הראשון שלי עם אריק הוא שאל מה אני רוצה מתנה ל'חג האוהבים.'

הוא הציע לי ללכת ל'טיפאני' ולבחור לי תכשיט.

הודיתי לו ואמרתי שאין צורך לקנות לי משהו כל כך יקר.

אז, עדיין לא ידעתי שהוא מסוג הגברים שאוהב לנפנף בדברים האלה.

גם לא אמרתי לו שאין הוא מכיר אותי כלל, ואם לא שם לב אני אוהבת לענוד תכשיטים שאני קונה בסוהו אצל שוזרת החרוזים.

"זר פרחים ישמח את ליבי," אמרתי לו.

"פתחו כאן חנות פרחים שכונתית, תבחרי לך זר ואני אבוא לשלם עליו."

לא רציתי לספר לו שאני מכירה אותה היטב וזו אני שעיצבה לה את השלטים.

אריק לא הציע לי לקנות לי יותר פרחים. מאז, גם בימים שעוד היינו יחד, אני קונה פרחים לעצמי.

*

*

"אין לך מושג כמה וורדים אדומים הזמינו עד היום לכבוד הוולנטיין," אומרת לי לי, "המקררים שלי עומדים להיות מפוצצים. מדהים אותי איך חנות שכונתית קטנה כזאת צברה לה קהל כזה רחב.

כנראה אצטרך להעסיק שליחים שיפזרו את הזרים לאורך כל היום.כמובן שאני לא מתלוננת, אבל אני לא רגילה לתנועה כזאת. אבל מה אני מפטפטת. אצלך בטח טרוף כעת."

"אין לך מושג כמה לבבות ציירתי בימים האחרונים. סיפרתי לך שדווקא יש לי רוב של גברים במחלקת הגרפיקה. הם מעדיפים לצייר גיבורי על ועולמות דמיוניים ולא לבבות וזוגות מאוהבים. בינינו, אני לא מאשימה אותם, רק שזה נופל עליי."

"ואם כבר מדברים על זה, תתני לי לבחור לך זר?" היא שואלת בחיוך מסתורי.

"אני לא יכולה לחכות לראות מה יהיה כתוב בפתק המצורף," אני צוחקת.

"כבר אחשוב על משהו," היא אומרת כבדרך אגב, למרות שברור לי שהיא יודעת בדיוק מה יכתב בו.

"לכי תרתיחי מים," אני אומרת לה ואני אעזור לך לסגור. בסופה כמו זאת שמשתוללת בחוץ אני בספק שמישהו שיבוא לקנות פרחים."

למרות שאנחנו חברות כבר כמה שנים, למעשה מהשבוע הראשון ששכרתי פה את דירתי, מעולם לא שוטטתי בחנות מעבר לקומה הקרקע. מדרגות העץ לא משכו אותי אף פעם לטפס עליהן לקומה השנייה , ולכן אני מעדיפה שהיא תכין את השתייה.

כעבור דקות ספורות היא יורדת עם מגש ובו עוגיות ושתי כוסות תה צמחים.

"אני אוהבת שאת עוזרת לי לסגור את החנות. את תמיד מסדרת קצת שונה ומכניסה אווירה שמחה לחנות. היית צריכה להיות מעצבת," היא קוראת בהתפעלות.

"ומה אני?" אני שואלת.

"אני מתכוונת מעצבת של חנויות," היא אומרת, "תמיד כשלקוחות קבועים מעירים לי על העיצוב השונה אני עונה שהמעצבת הייתה. לא פעם אני זוכה לטיפ נוסף בזכותך."

אנחנו יושבות ליד החלון, צופות בגשם שניתך בזעף על המדרכות, כאומר שלו היה מישהו טורח לנקות אותן הוא לא היה צריך לעבוד כל כך קשה.

קרוב לחצות אנחנו נפרדות. המדרכה ספוגה במים, אבל השמים שוב בהירים ואין יותר סימן למזג האוויר הסוער. הירח תלוי במרום השמים בוחן מרוצה את האורות הכבים, שולח אבקת שינה לתושבי העיר המנומנמת ומתפנה לנהל שיחה ערה עם כוכבי השמים.

כמובן זה הדימיון שלי שעובד כעת בזמן שאני פוסעת שני בניינים עד לדירתי.

המיטה קוראת לי אבל אני לא מסוגלת לוותר על המקלחת הלילית, זו שאין לה כל קשר למקלחת של הבוקר.

אני בוחרת פלייליסט , מניחה את הנייד על השיש, נכנס מתחת  לזרם המים החמים ונותנת להם לשטוף ממני את היום.

שש בבוקר היא שעת היקיצה שלי. למרות שעבר זמן רב מאז שאריק עזב ולקח איתו את הכלב שלו סטרונג, אני עדיין מתעוררת מוקדם.

אני ניגשת למקרר ומגלה ששכחתי לקנות אתמול מצרכים לארוחת הבוקר.  

בלית ברירה אני לובשת את האימונית ויורדת למכולת. אני רואה את לי עומדת על המדרגות בפתח החנות ופותחת את המנעולים. אם תהיתי פעם האם היא גרה בחנות, הנה התשובה. היא לא.

"נראה שיהיה היום יום יפה," היא אומרת, "את בדרך למכולת?"

"כן," אני עונה ומספרת לה שהסערה השכיחה ממני שעליי לערוך קניות.

"תביאי לי חלב?" היא שואלת ובעצם מבקשת, "ודגני בוקר. לא משנה איזה."

שעתיים מאוחר יותר אני כבר במשרד. אני אוהבת את השעות האלה לפני שכולם מגיעים למשרד והוא מתחיל להתמלא חיים.

*

אחרי השנים הסוערות עם אריק, שנים שבהם הרבנו לצאת לפאבים ומועדונים, אני בהחלט מעריכה את השקט.

רק אחרי שנפרדנו הבנתי שהיציאות שלנו היו בריחה שלו מעצמו ומהחיים שניהלנו יחד. לקח לי זמן להבין שהייתי בשנים האלה מי שהוא רצה שאהיה ולא אני עצמי. וגם כשנהגתי כך, זה לא הספיק לו.

מאז, כך שמעתי, הוא החליף נשים בתדירות גבוהה ואף אחת מהן לא זכתה כמוני לגור איתו.

*

דווקא מתוך השקט הזה אני מתפייסת עם הוולנטיין וממלאת את הגיליון במלא לבבות עליזים. אני מקדימה את הדד ליין בכמה ימים ומתחילה להרגע.

אני עוברת על רשימת הכתבות שעומדות להיכנס לגיליון המיוחד ויושבת לכתוב תזכורת לכותבים שלי, והפעם מציינת את הדד ליין.

אני מודעת לכך שיהיו פה כמה פרצופים כעוסים וממורמרים, וגם יודעת שבעוד כמה ימים נרים כוס לעוד הצלחה כבירה כאשר נקבל את דוח המכירות שיציין אותנו, אין לי ספק בכך, במקום הראשון.

ככל שמצב רוחי משתפר כך נעצבים פניה של מיירה, וכשהיא מרגישה כך היא נוהגת להיכנס לחדרי ולצנוח על הכורסה מולי.

"את תמיד אומרת שיש לשאוף לטוב ביותר, לעשות כמיטב יכולתך, ומצד שני את אומרת להקטין ציפיות שלא נתאכזב. אז איפה אני היום עם הוולנטיין הזה?"

אני קמה ומתיישבת בכורסה לידה, מניחה את ידי על זרועה. "מה קרה מיירה? כתבת סיפור יפיפה. ממש ריגשת אותי," אני אומרת לה בטון רך ולא מזכירה במילה אחת את הוולנטיין הפרטי שלה.

"אני יודעת שיגיע זר פרחים שיוציא לכולן את העיניים. גדול, יפיפיה, זר מושקע. אבל אני אדע, ותודי שגם את, שזה זר חסר רגש, זר ריק." היא מרימה אליי זוג עיניים עצובות.

אני כמעט מספרת לה על המנהג שלי לשלוח פרחים לעצמי מאז הוולנטיין ההוא עם אריק.

"את יודעת מהי אהבה?" אני שואלת אותה, "תקראי את כתבות הגיליון ותביני. אהבה היא קודם כל ללמוד לאהוב אותך כדי שתוכלי לבקש מהאחר לאהוב אותך."

היא מעקמת את פרצופה לא מרוצה.

"אני יפה בעינייך?" אני מפתיעה אותה בשאלה. היא פותחת זוג עיניים גדולות.

"את מהממת. אל תאמרי לי שאת לא יודעת שאת יפה, באמת אלי," היא נוזפת בי.

"ומתי קיבלתי זר לוונטיין פעם אחרונה? להזכיר לך שאני כבר חמש שנים פה?" אני מנסה לטעון את טעוני.

"צודקת," היא אומרת ומזדקפת פתאום, "לאהוב את עצמי זה הרבה יותר חשוב. והזר, זה סתם משהו מטופש."

*

מחר יחגוג העולם את הוולנטיין.

הגיליון החגיגי ישלח עם לילה לדוכנים. תמה עבודתי ואני יכולה להרפות.

בדרכי הביתה אני עוצרת בחנות שמוכרת מוצרים לעבודות יד ובוחרת לבבות מעץ, מדבקות של פרחים, ועוד קישוטים שנראים לי מתאימים ל'חגם של הוורדים האדומים,' כך קוראת לי ליום הזה.

"זה מדהים," אומרת לי לי מייד עם היכנסי לחנות, "איך שהדימיון שלי משתולל עם עיצוב הפרחים, וכשמדובר בעיצוב בחנות המוח שלי ריק. מה הייתי עושה בלעדייך?"

"את כנראה לא מעריכה את הכשרון האדיר שלך," אני עונה לה, "אני מאוהבת בזרים שאת שוזרת. יש בהם אמירה כל כך חזקה. תראי את זה למשל," אני מצביעה על זר שעומד על השולחן עליו היא שוזרת את הפרחים לזרים.

"מצטער זה מכור," אומר גבר שלא הבחנתי בנוכחותו. אני מקמטת את מצחי. אני מאד רגישה לקולות, וכל פעם שדלת החנות נפתחת מצלצלים הפעמונים שתלויים עליה ואני נוהגת להסתובב ולראות מי נכנס.

'איך לא שמעתי אותו מגיע?'

אני מסתובבת לאחור מופתעת לראות שהוא לובש ג'ינס שנופל מעט מקו מותניו וגופיה(!) שחורה. למרות שהחנות מחוממת במידה עדיין חורף כעת. מי מסתובב כך?

"את יכולה להיות רגועה קטנה," הוא פונה ללי, "התקנתי לך מערכת ממוחשבת עם גיבוי על הגנרטור. את יכולה להיות שקטה. המקררים יפעלו במלוא העוצמה."

לי קופצת עליו ומחבקת אותו.

הנוכחות שלו כל כך חזקה. אני משפילה את עיניי שלא יראה את השפעתו עליי, כולי מרוכזת בלבבות שאני מעצבת לה.

"את תמיד מקשה עליי. היצירות שלך כל כך מושלמות," היא חוזרת אליי, "שאני לא יכולה להיפרד מהם."

"אם כך," אני עונה לה, משתדלת להתעלם מהמבטים החודרים של הגבר שאמנם מקרצף את ידיו בכיור אבל מבטו סוקר אותי ביסודיות, "אני מציעה שתתלי אותם על הדלת. זה בהחלט מתאים ליום המיוחד הזה."

"ספרי לי בלי לחשוב," הוא פונה אליי, "איזה מהזרים הכי מדבר אלייך?"

"כבר אמרתי," אני עונה לו.

"כבר עניתי, שזה לא למכירה," הוא עונה.

מכיוון שהלבבות כבר מוכנים אני מוציאה את הנעצים שהבאתי איתי ופותחת את הדלת כדי לקשט אותה מבחוץ.

הוא לוקח ממני את אחד הלבבות ללא מילים. "איפה את רוצה שאתלה אותו?"

אני לוקחת צעד לאחור. "הפחדתי אותך?" הוא שואל מופתע.

"לא," אני עונה,  "אני חושבת איך לתלות אותם כך שלא יהיו צפופים מידיי, ולא רחוקים מידיי."

אני נעמדת לידו מגישה לו עוד לב, ואוחזת בשניים בידי. אני משחקת איתם ולבסוף קובעת את מקומם.

"אז את מעצבת, יפה," הוא פולט ומשאיר אותי לעמוד להנות לבד מהעיצוב של הדלת.

"מושלם," אומרת לי, "בואי נסגור, מחר יום ארוך."

אני עדיין מלאת אדרנלין. זה מסוג הימים שאני מחכה בקוצר רוח לקרוא את הביקורות על העיתון.

אני עוברת בחנות טעם של שוקולד בפינת הרחוב לאסוף את הזמנת אריזות השוקולד לחבריי למחלקה.

אני אוהבת לצפות בתהליך הכנת השוקולד. זו אומנות בעיניי.

"בא לך לעזור לי לקשט?" שואל אדריאן ואני נענית ברצון.

"רואים שיש לך יד של מעצבת," הוא אומר וסופק כפיו בהנאה למראה 'היצירות שלי.' "את בהחלט מקורית," הוא אומר בהתפעלות.

"זה מאד פשוט," אני עונה לו, "אני מכינה את מה שהייתי רוצה לאכול."

כשאני מסיימת את המגש האחרון מגיש לי אדריאן את הקופסה שארז עבורי. "וזה בשבילך," הוא אומר ומגיש לי לב גדול משוקולד.

"אולי זה נראה לב פשוט משוקולד, אבל בפנים הוא מלא הפתעות," הוא אומר לי. הוא בהחלט מכיר אותי ואת טעמי המתוק.

fanpop.com

*

*

ארבעה עשר בפברואר מראה התאריכון בשעון של הנייד שלי כאשר אני מתעוררת בבוקר שטוף שמש.

אני מתמתחת כשחיוך על פניי.

'את לא נכנסת לקרוא,' אני מדבר אל דמותי בראי, 'תהיי בטוחה שמישהו ישא אלייך את הבשורה.'

לשם שינוי אני לא ממהרת להגיע לפני כולם. זה מסוג הימים הבודדים שאני מגיעה כשהמחלקה מלאה.

אני יודעת שהם מצפים לאריזות המתוקות שלהם, למרות שהם מעמידים פנים שאינם שמים לב לקרטון הגדול שאני נושאת בידי.

Happy Valentine! אני אומרת ומניחה את הקופסה על הדלפק בכניסה למחלקה.

"ראית!" קוראת בהתרגשות מיירה.

"מה?" אני מעמידה פנים שאני לא סקרנית כבר לשמוע.

"אנחנו כבר במהדורה רביעית!" היא אומרת בגאווה.

"וזה מפליא אותך? מישהו מכם? הגיליון השנה הוא אחד המשובחים שאי פעם פרסמנו," אני מחמיאה לכולם.

אני פותחת את הקרטון וניזכרת שהינחתי בתוכו את לב השוקולד שלי. אני לוקחת אותו בזריזות ומכניסה אותו לתיקי.

"זה ממני," אני אומרת ומצביעה על שקיות השוקולד, כאילו שאינם יודעים ומצפים לזה. הם יודעים שהמתנות ממני עבורם תמיד מושקעות, ולא ניתנות כדי לצאת ידי חובה.

אני נכנסת לחדרי ומרימה את התריס שבדרך כלל מסתיר אותי מחבריי למחלקה.

הזר הגדול שמגיע למיירה גורם לי לחייך ואני יכולה לדמיין את ההתרגשות שאוחזת בה למרות שאינני שומעת את דבריה. היא מעיפה אליי מבט ואני נדה בראשי בחיוך, כמאשרת שהזר מדהים.

לאורך היום אני רואה עוד זרים מונחים על שולחנן של בנות המחלקה. האושר על פניהן משמח אותי יחד עם הידיעה שיש אישור למהדורה חמישית של המוסף.

פתאום אני ניזכרת בלב השוקולד ומוציאה אותי מהתיק. אני מעיפה בו מבט. כמה מושלם הוא.

"אולי זה נראה לב פשוט משוקולד, אבל בפנים יש לך הפתעות," עולות מילותיו של אדריאן.

אני מצלמת את הלב המתוק ורק אז נוגסת בו. אדריאן צדק. הוא מלא שוקולדים קטנים ומיוחדים, אבל לא רק. אני מוציאה מתוכו כרטיס קטן.

יום אהבה שמח יפיפיה 💗 א.

כל ההתרגשות שהרגשתי מתחלפת באכזבה. 'האם אני כזאת עיוורת שלא ראיתי שאדריאן מאוהב בי?"

אני מרגישה מועקה, מין גוש שחונק אותי בגרון. מסתבר שמי שהערכתי כידיד טוב שנעים לבלות איתו, בעצם לא סתם נחמד אליי.

אני חייבת להתעשת, ביחוד כעת כשאני גלוייה לעיני כולם. אני קמה ונעמדת ליד החלון, נושמת עמוק ומחזירה לפניי את החיוך.

אני עומדת לצאת לעמדה של מיירה כשהיא נכנסת לחדרי מלווה בשליח. הוא מניח על שולחני זר פרחים יפיפיה, זר מוכר.

אני נושכת את שפתיי. 'אז בחרת לי את הזר שאהבתי,' אני חושבת לעצמי.

אני מוציאה את הנייד ושולחת ללי הודעה.

אלינור מדיסון: תודה על הזר. הוא יפיפה.

לי אפריל: למי שבחר אותו עבורך יש טעם טוב. (קריצה)

היא מצחיקה אותי עם התשובה שלה. עכשיו אני סקרנית לראות מה היא כתבה לי בכרטיס.

יום אהבה שמח יפיפיה

תפני את הערב עבורי

 💗

איידן

אני פורצת בצחוק. אין גבול לדימיון של לי.

צלצול בנייד מפסיק את הצחוק שלי. "מיס מדיסון," מדבר ביל מהאחזקה בבניין, "אני מצטער להפריע לך. יש פיצוץ בצינור בבניין ואני צריך לבדוק האם גם לדירה שלך נגרם נזק."

בלית ברירה אני נאלצת לצאת לדירה. אני משאירה את החדר פתוח. את הכרטיסים של השוקולד והזר אני לוקחת איתי.

"תזמיני לי מונית," אני מבקשת מהמזכירה, "אני חייבת לקפוץ לדירה שלי. יש פיצוץ בצנרת. אני מקווה לחזור בחזרה במהרה."

לשימחתי יש תחנת מוניות מול המשרד והנהג כבר מחכה לי למטה. דקות ספורות לוקחת הנסיעה. "תמתין כמה דקות," אני מבקשת מנהג המונית.

אני עולה בזריזות לדירה. ליד הדלת מונח זר פרחים יפיפה. אני לוקחת אותו בזמן שאני פותחת את הדלת ומשאירה אותה פתוחה.

בזמן שביל בודק את חדר האמבטיה שלי, אני מכניסה את הפרחים לאגרטל, ומניחה אותם על השולחן בכניסה.

אני מוציאה את הכרטיס וקוראת.

יום אהבה שמח  

💗  

 לי

 אני מביטה בכרטיס מהורהרת. 'אז שלחת לי זר  למשרד כדי שאחרים יראו שגם אני מקבלת. את כנראה לא מכירה אותי לי,'  אני מדברת איתה בליבי.

"אני שמח לבשר לך שהכל בסדר," אומר ביל, "אני מקווה שאת לא כועסת שהטרחתי אותך. את יודעת עדיף להיות בטוח מאשר להצטער שלא בדקתי."

"אני מעריכה זאת," אני עונה וממהרת לצאת אחריו מהדירה.

"נו ספרי ממי הזר המעלף שקיבלת," ניגשת אליי, כמעט רצה לקראתי, מיירה כשהיא רואה שאני חוזרת למחלקה.

"מאיידן," אני עונה לה כאילו זה מובן מאליו.

"ממי?" היא שואלת מופתעת, מנסה לפשפש בזכרונה האם אי פעם דיברתי עליו.

"ממני," אני שומעת את קולו קרוב מאד אליי.

'אז לכן הוא אמר שהזר היפיפה הזה הוא לא למכירה,' אני חושבת ומסתובבת אליו .

"תכירי זה איידן," אני אומרת לה בחיוך ולא מראה כמה אני כועסת כעת על שמאלצים אותי להשתתף במשחק המגוחך הזה.

"אני מצטער אבל חל שינוי בתוכניות שלנו הערב," הוא מתחיל לאמר.

"כמה צפוי," יורה לעברו מיירה, "בכלל התכוונת לקחת אותה לארוחה רומנטית או שהזר היפה היה כדי לצאת ידי חובה כדי שיראו?"

"מיירה!" אני גוערת בה.

"את יודעת לא כל הגברים אותו דבר," הוא אומר, "אלי, אני יכול לדבר איתך ביחידות?"

"אני חושבת שכולנו נשמח לשמוע את התרוץ שלך," אומרת מיירה ונעמדת מולו.

'זה הזוי מה שקורה פה,' הוא ממלמל.

"המקררים קרסו. מסתבר שיחידת הגיבוי שהתקינו הייתה קטנה מידי למרות ששילמתי על גדולה יותר," הוא אומר והמתח ניכר על פניו.

"אני כבר באה," אני אומרת, וניגשת לקחת את הזר שקיבלתי למשרד.

"נתראה מחר," אני אומרת בלי הסברים מיותרים, משאירה את מיירה לבהות בנו בשעה שאנחנו נבלעים במעלית.

אנחנו יורדים בשתיקה לחניון, ונוסעים בשתיקה עד לחנות.

"אני מחכה," אני שוברת את השקט.

"למה את מתכוונת?" הוא שואל.

"לשמוע מה באמת קורה," אני עונה.

"תשמעי את הכל, רק תני לי לסדר את המערכת," הוא אומר. רק אז אני קולטת שהוא לובש חליפה יקרה.

אני מלאה בשאלות, אבל זה לא הזמין להציק לו. אני נכנסת לחנות. "אני אארגן את ההזמנות. תמשיכי לעבוד כרגיל," אני לוחשת ללי.

"את מלאך," היא עונה לי ונושקת לי על המצח.

אני נכנסת למחשב, מדפיסה את ההזמנות, מחלקת אותן לאזורים ומעבירה אותן ללי בצורה מסודרת.

"כמה אני צריכה אחת כמוך פה. את אף פעם לא נלחצת גם אם השמים מעלייך סוערים," היא אומרת ולוקחת הפסקה קצרה ללגום מים.

"אני מוכן," הוא אומר ונעמד קרוב לידי.

"אני לא. יש עוד מלא עבודה," אני עונה לו קצרות.

"אני מתכוון שאני מוכן לשאלות שלך," הוא אומר בשקט.

"אולי נתחיל בזר שקיבלתי היום למשרד, הזר שאמרת שהוא לא למכירה?" אני אומרת ומדפיסה עוד שלוש הזמנות.

אני מביטה על לי ורואה שהיא עובדת בקצב מהיר ועומדת בכל ההזמנות שאני מפנה אליה.

"מה יש להסביר? ביקשתי מלי שתכין אותו עבורי. בחרתי את הפרחים ואמרתי לה שתשזור אותם יחד לזר מיוחד, כמוך."

"אף פעם לא נפגשנו עד היום," אני רוטנת, "אז תמצא לך סיפור אחר. רק בגלל שאני פנויה זה לא אומר שאני רווקה ממורמרת. אני דווקא אישה מאד שמחה."

"את היחידה שקיבלת ממני זר היום. זה אומר לך משהו?" הוא שואל.

"למה?" אני שואלת, "למה אני?"

"אחותי מרבה לדבר עלייך. היא משתפת אותי כל פעם שאת באה לכאן. את יודעת שהיא מעריצה שלך?״ הוא עונה.

אז עכשיו אני יודעת שהוא אח של לי.

"איך מתאהבים באישה שלא ראית אף פעם?" אני שואלת.

"מי אמר שלא ראיתי אותך?" הוא מחייך.

הוא מושיט לי יד שאבוא אחריו. אני נרעדת. זה מרגיש לי מוזר, קצת מפחיד. לבסוף אני מתרצה.

הוא מוביל אותי במדרגות לקומה מעל.

"את הבניין הזה ירשנו מדודה שלנו שלא היו לה ילדים. בתור הבכור במשפחה אני קיבלתי את הזכות להשתמש בו והקמתי פה את חברת המחשבים שלי. את הקומות העליונות הפכתי לדירת המגורים שלי כדי לחסוך בשכר דירה.

מאז עברו כמה שנים והחברה שלי גדלה מאד והיום אני יושב באחד המגדלים בעיר. זה מסביר לך את החליפה שאני לובש כחלק מהתדמית של החברה.

כשזה קרה הצעתי ללי להגשים לה חלום ולפתוח לה בקומה התחתונה חנות פרחים. אני מאד גאה בה. את וודאי יודעת שהיא מקבלת הזמנות מכל חלקי העיר. כיום אני ממן אותה רק במקרי חירום כמו היום כשהיא זקוקה לתזרים מזומנים מיידי."

"ומה כל זה קשור אליי?" אני מוסיפה.

"לעיתים לי עובדת עד שעות מאוחרות. בימים האלה אני יורד מהדירה למעלה לקומה הזאת ועובד מכאן. כך אני יכול להיות קשוב אליה למקרה שהיא זקוקה לעזרה.

לא פעם אני שומע את השיחות שלכן וכמה את תומכת בה. אז כן, לא התאפקתי והשקפתי עלייך מרחוק כדי לקשר בין המילים, והקול לפנים. כך למדתי שאת אוהבת שוקולד."

'אז גם השוקולד ממנו,' איזה הקלה אני מרגישה.

המילים שלו עושות לי מהפכה בבטן. מזמן לא הרגשתי פרפרים עפים בתוכי.

"וההזמנה לפנות עבורך את הערב?" אני בכל זאת שואלת.

"הזמנתי לנו מקומות במסעדה הסינית, ואז קרה מה שקרה. ביקשתי שישלחו לנו את האוכל לכאן והוא אמור להגיע כל רגע," הוא עונה.

"אז מה, כל זה אמיתי?" אני שואלת.

"הלב שלי מחפש אותך הרבה זמן," הוא עונה לי, "עכשיו כשמצאתי אני לא מתכוון לוותר."

"בסוף אני עוד אוהב את החג הזה," אני מחייכת ונושכת את שפתיי. אני מרגישה  שהיא באמת קיימת בשבילי, האהבה.

"אני עולה רגע להתפשט מהחליפה הזאת," הוא אומר ועולה למעלה במדרגות.

אני יורדת במהירות לקומת הכניסה. "את מסתדרת?" אני שואלת את לי.

"עוד שלושה משלוחים וסיימתי," היא נאנחת ועל פניה חיוך מאושר, "והרבה מזה זה בזכותך."

"אני כבר חוזרת," אני אומרת ויוצאת.

"אבל מה עם…" את סופו של המשפט אני לא שומעת.

אני עולה לדירתי, פושטת את החליפה, מחליפה לג'ינס הקרוע  וחולצת טריקו לבנה וממהרת לחזור לחנות.

אני נכנסת ורואה את איידן עומד בגי'נס ללא חולצה ועינייו נעוצות בדלת.

"חשבתי שהפחדתי אותך וברחת," הוא אומר לי.

אני מישירה מבטי אליו. "אתה הערתי לי את הלב שיישן שנת חורף ארוכה. אני סוף סוף מרגישה שהעולם מחייך שוב."

הוא מרים אותי בזרועותיו, ואני כורכת את רגליי סביבו כששפתינו נפגשות לנשיקת אהבה ארוכה.

וולנטיין שמח!

בר אבידן

מאמינה באהבה

פברואר 2022

#Pinterest

dorisleslieblau.comחנות הפרחים

skultuna.com

TAGS
RELATED POSTS
שני עולמות ב'

ספטמבר 16, 2022

שני עולמות א'

ספטמבר 16, 2022

כשהגורל מתערב

אוגוסט 8, 2022

בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם