מאמינה באהבה - סיפורים

נשיקה על השפתיים

on
ינואר 4, 2019

נשיקות – בשפתיים יש יותר ממיליון קצות עצבים, שהופכים אותן להיות אחד החלקים הכי רגישים בגוף שלנו. למעשה, הן רגישות פי 100 (!) מקצות האצבעות שלנו.

קארין

"כבר דיברנו על זה אליזבת," אני אומרת לחמותי לעתיד, "מכל הימים בשבוע יום רביעי הוא היום שאינני יכולה לסיים את עבודתי בשעה מוקדמת."

"נו באמת קארין, את באמת חושבת שהקשקוש הזה שאת כותבת מעניין מישהו?" היא עונה לי בלעג.

אני רוצה לענות לה שבזכות "הקשקושים" האלה הכרתי את ריאן, הבן שלה. שבזכות החומרים שאני מעלה פה במדור הכלכלי בעלה ומשפחתה עשו הון לא קטן. אז נכון שלא נולדתי למשפחת אצולה, אבל זה לא עושה אותי פחות חכמה ממישהו מהם.

"בכל מה שקשור לחתונה של ריאן ושלי נעניתי לכל דרישותייך," אני עונה לה, "את יודעת שאני עיתונאית ויש לי דד ליין. את הקוראים שלי לא מעניין שאני צריכה להתכונן לחתונה שלי. הכתבה עולה בגיליון יום שישי והיא חייבת לרדת מחר להגהה אחרונה."

"אני עדיין לא מבינה מה הקשר," עונה לי אליזבת, "הרי בעלך לא ירצה שתמשיכי לעבוד. אין אף אישה במשפחתנו שעובדת כשכירה."

אני נושמת נשימה עמוקה. "תשתקי," אני אומרת לעצמי בלב, "אל תתווכחי איתה." לפעמים אני חושבת שאני לא מסתדרת איתה בגלל שגדלתי בלי אימא. היא עזבה אותנו בגיל צעיר ואינני יודעת מהי באמת מערכת יחסים בין אימא לבת.

"אז היום בשבע ריאן יאסוף אותך," היא ממשיכה, "אל תתני לנו לחכות," היא אומרת ומנתקת.

"אני צריכה טובה ענקית," אני אומרת לרפאל העוזר שלי, "תעבור על הכתבה ותבדוק שאין בה שגיאות. אם יש משהו שלא מובן לך תשלח לי טקסט. אני חייבת לצאת לפגישה עם משפחתו של ריאן."

"את יכולה לסמוך עליי," אומר  לי רפאל. הוא מביט בי ושותק.

"משהו מציק לך?" אני שואלת אותו.

"את הכלה הכי לא שמחה שראיתי," הוא עונה לי לבסוף.

"אני תוהה אם זה ככה זה תמיד כשמתכננים חתונה," אני עונה לו מהורהרת, "או שזה ייחודי למשפחת ג'ונסון. אני כבר לא בטוחה בכלל שאני רוצה להתחתן."

"את לחוצה, זה יעבור." מרגיע אותי רפאל. אני תוהה מאיפה הוא יודע.

"קארין, אני אחכה לך עוד הרבה?" מאיץ בי ריאן. הוא מתקשר אלי מהרכב, כמובן שאינו טורח לעלות למשרדי.

אני מעיפה מבט על השעון הגדול  שמכסה חצי  מהקיר שממולי. השעה רק עשרים לשבע. "מה נסגר אתו?" אני שואלת את עצמי.

"זזתי," אני אומרת לרפאל וממהרת להכניס את המחשב הנייד שלי. "חתונה או לא חתונה, אני חייבת שהוא יהיה איתי למקרה שיהיו תיקונים."

אני יורדת במעלית מהקומה החמש עשרה שבה ממוקם משרדי המפואר. המעלית גדולה ומרווחת בהתאם, וראי גדול ומבריק בניקיונו מכסה את הקיר מול הדלת לכל אורכו. אני מסתכלת על עצמי ונאנחת. אני בהחלט לא נראית מלאת שמחה. אני מוציאה מתיקי את ערכת האיפור מתקנת את השפתון ומחייכת בתקווה שהחיוך הזה יישאר תקוע על פניי ולא יחשוף מה אני מרגישה באמת.

"שלום דארלינג," אני אומרת לריאן ומושיטה לו את לחיי לנשיקה. המחווה הזו גורמת לי לחשוב. מתי פעם אחרונה הוא נישק אותי בלהט על שפתיי? מתי בכלל נישק אותי על שפתיי?

הוא לא טורח להתקרב אליי כלל. "איחרת," הוא אומר לי כשעיניו נעוצות במראה הצדדית. הוא לוחץ על הגז ומשתלב בתנועה.

אנחנו נוסעים כמה דקות בשתיקה. אני מרגישה את הכעס מבעבע בתוכי ואני לא מסוגלת להתאפק עוד. "ברצינות ריאן? אמך אמרה לי להיות מוכנה בשבע. הקדמת בעשרים דקות."

"מה רצית שאגיע ברגע האחרון?" הוא אומר ועדיין לא מסתכל עליי.

אני שותקת. אני יודעת שאם אמשיך בשיחה הזו אאבד את שלוותי. אני בוחנת את ריאן. הוא גבר יפיפה. אני יודעת בדיוק מה מושך אותי אליו. תמיד הייתה לי חולשה לגברים בחליפות המקפידים על לבושם. תמיד אהבתי גברים חזקים. לא הפריע לי שהעוצמה הזו חדרה גם לחדר המיטות ולפעמים ריאן דרש ממני דברים שהפתיעו אותי. ריאן היה כל מה שאבא שלי לא היה. זו בדיוק הסיבה.

אנחנו מגיעים לבית המלון המפואר בו עתידה להיערך חתונתנו. כל בני משפחת ג'ונסון לדורותיהם כבר שם.

"את רואה שיכולת להתפנות מעיסוקיך החשובים?" עוקצת אותי אליזבת. כמובן שההערה נאמרת בקול רם לאוזניי כל. אני מחייכת אליה בנימוס. כמה אני זקוקה כעת לידו של ריאן שתחזק אותי, אבל זה לא קורה. ברגע שהוא רואה את אביו הוא עוזב אותי וניגש אליו.

"ובכן, עכשיו שכולם פה ניגש לטעום את המנות שהכינו לנו," אומרת אליזבת וכולם הולכים לכיוון השולחנות הערוכים. לרגע מתחשק לי להעלם להם. לא נראה לי שירגישו בחסרוני, ובכל זאת אני הולכת אחריהם.

כמה אני לא מופתעת לראות את המנות המוגשות לנו לטעימה.  אליזבת סופקת כפיים בהתרגשות ואני עדיין עם החיוך שתקוע על פני מסתכלת על הצלחת שבמרכזה משהו בלתי מזוהה, הבנוי מחתיכת בשר קטנה וירקות בצורת פירמידה מעליה.

"ברצינות?" אני חושבת בלבי, "את זה אני הולכת להגיש לאורחים שלי?"

מנות הגורמה הבאות לא משנות את דעתי. בעצם כן, הן מביאות אותי לידי הבנה כמה טעיתי בבחירת החתן.

"אני לא שייכת לכאן," אני לוחשת לריאן בשעה שמגישים את הקפה, "אני לא שייכת לעולם שלך."

"את סתם ילדה מפונקת," הוא אומר לי, "אני נותן לך הכל וגם זה לא מספיק."

הוא פונה להמשיך לדבר עם אביו. מבחינתו הדיון הזה תם.

אני מחליקה מאצבעי את טבעת האירוסין בעלת היהלום הענק, טבעת שהיא כל כך לא אני. אני אוחזת בה לרגע, מחכה לרגע המתאים. אני נוגעת קלות בידי בזרועו של ריאן, אבל הוא מנער אותה ממנו. אני לא מוותרת, אוחזת בכף ידו, מניחה בה את הטבעת ואומרת לו: "תודיע לי מתי לאסוף את בגדיי."

אני קמה מיד. "שיהיה לכולכם ערב טוב," אני עונה וממהרת לצאת משם.

"מה הבעיה שלה?" שואלת אליזבת.

"הבעיה שלה היא שהיא לא שייכת לעולם שלי," הוא משתמש במילים שאמרתי לו. אני מרגישה כאילו אלפי סיכות דוקרות את גופי. אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון, אבל עדיין זה כואב לא פחות.

אני יוצאת לאוויר הצונן של הרחוב. כיוון שלא חשבתי שאלך ברגל לא הבאתי את מעיל החורף שלי. אני רועדת מקור. ביד רועדת אני מוציאה את הנייד שלי ומזמינה מונית מהתחנה הקבועה שלי.

אני מתיישבת במושב האחורי ומשחררת את האוויר שהיה כלוא בתוכי. "עשית את הדבר הנכון," אני ממלמלת.

"סליחה?" אומר נהג המונית.

"דיברתי אל עצמי," אני עונה לו.

"יום ארוך," הוא אומר לי בהבנה.

"ועוד לילה ארוך לפני," אני עונה לו, "קח אותי למערכת."

"אז מה קארין, איזו מניה את ממליצה לקנות?" הוא שואל.

"תצטרך לחכות ליום שישי ידידי," אני עונה לו, ומודה לו בליבי שהוא מסיט את מחשבותיי ממה שארע כעת חזרה לטירוף של העבודה.

"תדעי לך שאני קורא כל מילה שלך. אפילו עשיתי רווח קטן בזכותך," הוא אומר לי בגאווה.

"מעולה. רק תתרחק כעת ממניות הנפט," אני עונה לו, "אבל לא שמעת את זה ממני."

הוא צוחק. "כבר כתבת את זה לפני שבוע." מסתבר שהוא באמת קורא את מה שאני כותבת.

אני נכנסת לבניין המערכת. האורות דולקים בכל מקום. אנשים מתרוצצים כמו עכברים במסדרונות. הלחץ של הדד ליין ניכר בכל פינה. אני קולטת שאני לא מתרגשת כי לא הייתי אמורה להיות פה הערב.

אני נכנסת למעלית ולוחצת על הקומה החמש עשרה. בקומה השלישית מצטרפת למעלית אודרי כתבת הרכילות. "קארין!" היא קוראת לעברי, "אני בדרך אלייך."

"איזה מזל שאני כאן," אני עונה לה, "במה אני יכולה לעזור לך."

מבטה השמח מתחלף למבט של השתתפות בצער. אני כבר מבינה.

"שמועות פושטות מהר," אני אומרת לה.

"אני מצטערת כל כך. מי היה מאמין שתיפרדו," אומרת אודרי את מה שאני חושדת שהיא כבר יודעת.

כמה מתאים לו להזדרז להודיע על פרידתנו. אני מניחה שהוא רצה להיות הראשון ומתוך סקרנות אני שואלת:

"מה הכותרת שהוכתבה לך למחר?"

"איש העסקים ריאן ג'ונסון ביטל את אירוסיו עם העיתונאית קארין סילבר."

"הוא סיפק לך את הסיבה?" אני שואלת.

"הוא? זו היתה גברת ג'ונסון שהתקשרה.  ולא, היא לא סיפקה סיבה. רק התענינה אם את ביקשת לפרסם הודעה."

*

"את זקוקה לחופש?" שואל אותי דניאל האחראי על המערכת שבא לקראתי. אכן השמועות פושטות מהר.

"אני אהיה בסדר," אני עונה לו, "אני חושבת שהפרידה הזו היתה נכונה."

"את באמת לא נראית מאושרת לאחרונה. ובכל זאת את בטוחה שזה מה שאת רוצה?" הוא שואל.

אני לוקחת דף נייר, מציירת עליו עיגול ובמרכזו עיגול קטן. "מה היית חושב אם היית מגישה לך מנה כזו בחתונה שלי?" אני שואלת.

"לא הבנתי," הוא עונה לי מבולבל, "איפה המנה?"

אני מצביעה עם העט על העגול הזעיר באמצע ומרוב עצבים מנקבת איתו את הנייר.

"את מגזימה," הוא אומר לי.

"זהו שאני לא," אני אומרת לו והולכת למשרד שלי.

כיוון שאין לי כוונה לחזור הלילה לביתו של ריאן אני מנצלת את הזמן לכתיבת כמה כתבות נוספות. אני אוהבת לכתוב בשקט של הלילה. הכותבים שלי עסוקים בכתבות שלהם ואני יכולה להתמסר כולי לכתיבה שלי. כאשר אני מסיימת את הכתבות שתכננתי לכתוב, אני מוציאה מתיקי את הטאבלט שלי וצוללת לרומן שאני כותבת. סיפור אהבה בין גבר עשיר לבחורה בת המעמד הבינוני. נשמע לכם מוכר? אני קוראת את הפרק האחרון שכתבתי ומבינה שהפרידה הזו היתה מונחת שם מול עיניי על הכתב. אני שמחה שלא שיתפתי את ריאן בכתיבת הספר.

אני יושבת מול המסך ומהרהרת בו. איך זה שלא ראיתי את כל הסימנים. אני שכל כך מאמינה באהבה, איפה היא  בסיפור הזה בינינו?

**

ריאן

אימא שלי ביקשה שאאסוף את קארין בשבע. עכשיו היא מודיעה לי שהיא רוצה שנקדים. אפילו לא טרחתי לשאול אותה אם הודיעה לקארין. היה לי ברור שכן, כשם שהיא לקחה פיקוד על ארגון החתונה שלנו וחילקה לנו פקודות כל היום. אני ממהר לצאת. אני לא סובל את המקום בו ממוקם הבניין של המערכת. אי אפשר להחנות לידו יותר מדקות ספורות ואני תמיד נלחץ כשאני מגיע לשם. קארין לא מחכה לי ואני מאיץ בה לרדת.

מסתבר שאימא שלי לא הודיעה לה ולמרות שזו לא אשמתה אני חסר סבלנות כלפיה. קארין נכנסת לרכב ומושיטה לי את לחיה לנשיקה.  "באמת, זה מה בראש שלך בשעה שאני מנסה להשתלב בתנועה?"

כל השתלשלות הדברים האלה עולה במוחי בשעה שאני מנסה להבין מה גרם לקארין להניח את טבעת האירוסין בידי ולהסתלק מהמקום. לפני שאני מספיק לומר מילה, אמא שלי מתקשרת לעיתון של קארין ומכתיבה לרכילאית הודעה.

"איש העסקים ריאן ג'ונסון ביטל את אירוסיו עם העיתונאית קארין סילבר."

"אני ביקשתי ממך לשחרר הודעה לעיתונות?" אני אומר לה בכעס. אני קם על רגליי ועוזב מיד את המקום.

"ריאן ג'ונסון!" קוראת אחרי אימי, אבל אני ממשיך ללכת.

ג'וש אחי ממהר בעקבותיי. "בוא נלך לשתות משהו."

אנחנו יוצאים החוצה. משב רוח קר מקבל את פנינו. לא חשבתי לרגע שיש צורך שאקח איתי את מעיל החורף וכעת קר לי ואני רועד מעט. לשמחתי הפאב לא רחוק מכאן ואנחנו נכנסים שוב למקום חמים.

"אני מבין אותך לגמרי," אומר לי ג'וש, "כך היה גם כשאני התחתנתי. למרות שהאישה שלי היא בת מעמד גבוה  כמו שלנו, אימא השתלטה על הכל. מה הפלא שמצאתי את עצמי על סף גירושין? הייתי צריך להזהיר אותך."

"אתה יודע," אני אומר לו מהורהר, "המנה עולה אלף דולר, ומה שאתה מקבל בתמורה זו צלחת כמעט ריקה. זה לא מגוחך בעיניך?"

אני מזמין לי בירה מהחבית. אני מהרהר בקארין. האישה היפיפיה שאני כל כך אוהב. כן אני אוהב אותה!  "איך יכולתי לחשוב שחתונה כזו תתאים לה. לא בגלל שהיא באה משכבה חברתית נמוכה ממני, אלא בגלל מי שהיא. הרי היא מרוויחה משכורת שמעוררת קנאה בקרב הרבה גברים בני גילי, ועדיין סממני העושר לא מעניינים אותה.

אני חוזר שיכור ועייף הביתה. אני ניגש לחדר הארונות הגדול שלי ומתחיל להתפשט. כאשר אני ניגש לתלות את הז'קט שלי אני נתקל בשמלה של קארין. אני מעיף מבט לעבר הצד שלה בארון. מעולם לא הקדשתי מחשבה לבגדים שלה שתלויים כאן. אני מתפלא לראות ביניהם חולצות טריקו, ומכנסיים קצרים. אף פעם לא ראיתי אותה לובשת אותם. תמיד היא לבושה בבגדי מעצבים כיאה למעמדה. אני מרפרף בידי על שמלות הערב שלה.

השמלה השחורה עם הגב החשוף שתמיד מטריף אותי להסתכל עליה לבושה בה. "האם אמרתי לה זאת פעם?".

השמלה הכחולה שזורת האבנים דמויי יהלומים לאורך המחשוף הנדיב, זו שתמיד קינאתי כשראיתי את עיני הגברים נועצים בה מבט.

השמלה הכסופה שלבשה בערב קבלת הפרסים בו זכתה פעם רביעית ברציפות בפרס עיתונאית השנה.

אבל יותר מכל מושכים את עיני, כפי שאמרתי כבר, הבגדים הפשוטים שלה. אני מנסה לדמיין אותה בג'ינס הצמוד וחולצת הטריקו האדומה ועליה הכיתוב :      

"Kiss her lips, Every morning, Every night.”                                                                                                   "נשק את שפתיה, מידי בוקר, מידי לילה."

מחשבותיי שוב נודדות למפגש בינינו בשעה שבאתי לאסוף אותה. לא רק שלא נשקתי אותה על שפתיה, נמנעתי מלנשק אותה בכלל. "איזה מטומטם אני," אני מדבר לעצמי בקול. אין לי ספק שאני מאוהב בה. אין לי ספק שהיא האישה שאני רוצה לבלות איתה את שארית חיי. איך הכל נהיה פתאום כל כך מסובך?  היא תמיד נענית לכל הגחמות שלי. גם כשאני מבקש ממנה דברים שהיא לא רגילה כשאנחנו עושים אהבה. היא תמיד מתמסרת לי, נותנת לי את כולה. נותנת לי לאהוב אותה כרצוני. מעולם לא אמרה לי לא.

אני משחזר את העניינים בחודש האחרון. אני נזכר בתגובה שלה בשעה שהצעתי לה נישואין. היא היתה מאושרת ועם זאת ראיתי שהייתה מאוכזבת מגודל היהלום בטבעת האירוסין. "זו לא אני," היא לחשה לי, "אני לא מבינה למה אנשים צריכים להראות את האהבה שלהם בגודל האבן שהם מעניקים לארוסתם," היא אמרה לי ונאנחה.

כמובן שלא עשתה מזה סיפור והגישה לי את אצבעה על מנת שאענוד לה אותה. "היא יפיפיה," היא אמרה לי.

אני שתקתי. לא אמרתי לה: "לא יפיפיה כמוך," לא אמרתי לה: "אני מאושר שהסכמת להיות אשתי." כלום. אני אפילו לא זוכר מה עשיתי. פשוט המשכתי במה שזה לא היה שעשיתי קודם. בזה תם מבחינתי טקס הצעת הנישואין.

ועכשיו אני עומד מול הארון המלא בבגדיה ויודע שעשיתי את טעות חיי שנתתי לה ללכת.

אני מוציא מכיסי את הנייד ושולח לה הודעה: "אני רוצה שנדבר."

התשובה מגיעה מיד: "אין על מה."

"לא אני מסרתי את ההודעה לעיתונות," אני כותב. חשוב לי שהיא תדע זאת.

"ידוע לי. זה לא משנה דבר," היא עונה לי.

"אני מחכה לך בבית," אני כותב לה.

"אין לך מה לחכות," היא עונה.

אני שם לב שהיא מתנסחת בעדינות. הרי יכלה לכתוב לי משהו עוקצני על אמא שלי. האם יש בכך לטעת בי תקווה?

אני לא ישן כל הלילה. אני מזפזף בין תחנות הספורט, מנסה לשטוף את המוח. כשזה לא עוזר אני נכנס לחדר העבודה שלי וצולל לעבודה. אני שמח שהשווקים במזרח כבר פתוחים וכך יש לי עם מי לדבר.

כאשר מתחילות קרני שמש ראשונות להציף את דירת הגג שלי אני נכנס להתקלח. אין לי כח היום לרדת למכון הכושר ולהתאמן. בשעה שאני שוטף את גופי מיום האתמול מחשבותיי מוקדשות רק לקארין. אני מנסה לחשוב מה היא אוהבת לאכול בבוקר. לשמחתי יש לנו טעם זהה ואני לא צריך לשבור את הראש.

אני יורד לבית הקפה החביב עליה ומזמין שתי כוסות קפה, עוגיות לימון החביבות עליה וכריך ארוחת בוקר. אני מבקש ממרק המוכר שיארוז לי הכל בשתי שקיות.

"קארין בטח עבדה כל הלילה. כולם כבר מחכים לכתבת יום השישי שלה," אומר לי מרק. אני מאד מקווה שזה מה שהיא עשתה.

כיוון שאמש שתיתי, אני נעזר בשרות המוניות להגיע למשרד שלה. אני מוסר לפקידת הקבלה את השקית עבורה. "תאחלי לקארין יום טוב ממני," אני אומר לה.

"חשבתי שנפרדתם," היא עונה לי.

"את באמת מאמינה לכל מה שכתוב במדור הרכילות?" אני אומר ומאלץ את עצמי לחייך.

"ברור שלא," היא עונה לי. אני לא בדיוק בטוח שהיא מתכוונת לזה, אבל שיהיה. העיקר שתביא לקארין את השקית ממני.

במשך כל היום אני מחכה לתגובה מקארין. אני תוהה האם שתתה את הקפה או השליכה את השקית לפח? בינינו, אני יכול להבין אותה.

כשאני חוזר הביתה אני שם לב שהיא השאירה את הרכב אצלי ולכן מחליט לנסוע למקום עבודתה ולחכות לה. אני ממתין לה מחוץ לבניין בשעה חמש. המכוניות מצפצפות לי כל הזמן, הנהגים מקללים אותי, אבל לראשונה בחיי זה ממש לא מזיז לי. היא קולטת אותי במבטה. אני ממהר לצאת מהרכב והולך לקראתה. "אקח אותך לאן שתבקשי," אני אומר לה.

קארין נעמדת מולי ושואלת: "מה קרה שפתאום לא רק שאתה יכול לעמוד כאן, אתה אפילו יוצא מהרכב?"

"כי את יותר חשובה לי מהכל," אני עונה לה מיד ובלי לחשוב.

**

 קארין

המילים שלו משאירות אותי המומה. "זה באמת אתה, או מתחזה?" אני שואלת אותו.

"זה מגיע לי," הוא עונה, "בואי תיכנסי קר בחוץ ואת בלי מעיל."

אני נכנסת לרכב. לא יודעת מה גורם לי להסכים. "תודה," אני אומרת לו.

"ראיתי שהרכב שלך נשאר בבית," הוא עונה לי.

"על הקפה, והעוגיות האהובות עלי," אני אומרת בהדגשה, "והכריך. הם הגיעו בדיוק בזמן. גוועתי מרעב."

"ברור," הוא עונה לי, "עם האוכל שהוגש אתמול לטעימה אני יכול להבין אותך."

"אתה מבין אותי?" אני שואלת אותו.

"אני לא יודע מה העיר אותי יותר אתמול," הוא מתחיל לומר לי. אני רואה שהוא מחפש את המילים. אני לא עוזרת לו, אלא שותקת.

"לא מפריע לך שמצפצפים לך?" אני מפרה לבסוף את השתיקה.

"לא אמרתי לי לאן את רוצה לנסוע," הוא עונה לי בשקט.

"למקום ניטראלי, שהוא לא שלי ולא שלך," אני עונה לו.

"בא לך ללכת לסרט?" הוא שואל אותי. אני מביטה בו. אנחנו ארבע שנים ביחד ולא היינו מעולם בסרט. לא זוכרת שאפילו צפינו באחד בטלוויזיה.

"באמת?" אני שואלת מופתעת.

"כן נקנה לנו פופקורן גדול וקולה ונזלול לנו. אחר כך אם תרצי נלך למסעדה," הוא אומר לי.

"אתה חושב שיתנו לך להיכנס עם החליפה מיו מילאן שלך?" אני צוחקת, "אתה יודע שבבתי קולנוע אין תאי וי.אי.פי. כמו בתאטרון."

"אז אולי אני אאלץ לקחת אותך להצגה?" הוא שואל.

"לא ולא," אני עונה, "סרט נשמע נפלא."

"באמת?" הוא שואל מופתע, "כלומר אני הייתי רציני. אני מופתע שאת מסכימה."

"ריאן, זה לא שאני לא אוהבת אותך פתאום," אני עונה לו בכנות, "זה העולם שאתה בא ממנו שהוא לא בשבילי."

"את רוצה שנדבר כעת? " הוא שואל בהיסוס.

"תתן לי לבחור את המקום?" אני שואלת.

"מה שתרצי," הוא עונה לי. אני מביטה בו. אני לא מאמינה למשמע אוזניי.

אני רושמת במכשיר הניווט את כתובתה של מסעדת הדגים האהובה עליי. אני תוהה אם ריאן שמע עליה אי פעם.

השפית במסעדה היא נינה חברתי הטובה. למרות היותה כזו היא מעולם לא נפגשה עם ריאן כיוון שהיא שייכת לעולם שלי שכל כך רחוק משלו. אין לי ספק שהיא תעשה הכל כדי להרשים אותו.

אני מבינה שבעצם כך שאני מביאה אותו לשם יש בכך לא רק כדי להראות לו מי אני באמת, אלא גם לבחון אותו בעולם שלי. האם אני באמת מוכנה לזה?. אני יודעת שאם הוא רוצה שנחזור הוא חייב לחוות את זה.

אני רואה את עיניו בוחנות את המקום. "אני מניחה שלא היית פה מעולם," אני אומרת לו בשעה שאנחנו יוצאים מהרכב.

הוא שותק. אני מתחילה להתחרט שהבאתי אותו לכאן. כל כך הרבה ימים ביליתי פה. זה הוא אי השפיות שלי בתוך כל הבלאגן של חיי מאז שהייתי צעירה. הרבה מאד כתבות שלי נכתבו כאן ליד החלונות הגדולים המשקיפים אל נהר ההדסון.

"אולי היינו בכל זאת צריכים ללכת לסרט," אני אומרת לו ומסתובבת לצאת.

"מה פתאום!" הוא אומר מיד, "אני מרגיש שיש לך משהו למקום הזה. אני רוצה ללמוד מה. אני מבין שיש המון דברים שאני לא יודע עליך ואני רוצה שתלמדי אותי."

"קוקי!" קוראת לעברי נינה בשמחה, "איזה כייף שבאת!. כולם שואלים עליך." אני נופלת לתוך החיבוק שלה. "כל כך התגעגעתי אליך," היא לוחשת לי.

כשאנחנו ניתקות אחת מהשנייה היא מבחינה בריאן שעומד לידי נבוך וידיו בכיסיו.

"תכירי זה ריאן," אני אומרת לה. "תכיר, זו נינה," אני אומר לו.

"אבל נפרדתם," היא אומרת מיד בלי לחשוב, "מה אתה עושה כאן?" אם יש משהו שנינה לא טובה בו הוא לשמור את מה שהיא חושבת לעצמה.

"אני כאן כדי לעשות את זה הפעם נכון," הוא עונה לה, "אני רוצה להכיר את קארין באמת. זו שלובשת מכנסי ג'ינס וחולצות מודפסות. לא את קארין העורכת הראשית של מדור הכלכלה, זוכת הפרסים."

אני מביטה בו המומה. מאיפה נובעות המילים האלה. הוא מושך לפני את הכיסא כדי שאשב, מקיף את השולחן, מוריד את הז'קט שלו, מתיר את קשר עניבתו. הוא פותח שני כפתורים ומקפל את שרווליו מעט ומתיישב.

"מה את ממליצה נינה?" הוא שואל אותה ומחייך אליה את החיוך המקסים שלו.

"אתה סומך על הטעם של קוקי?" היא שואלת אותו.

"את יודעת מה גיליתי היום נינה? שקוקי ואני אוהבים לאכול אותם דברים," הוא אומר.

אני נועצת בו מבט. ממתי הוא קורא לי קוקי?

"מיד מגיע," אומרת נינה ולפני שהיא נעלמת היא לוחשת לי: "ידעתי שזה לא נגמר. רק אידיוט יכול לעזוב אחת כמוך."

אני חושבת על שתי מערכות היחסים שקדמו לריאן. גם בהן הייתי זו אני שעזבה.

אין לי ספק שריאן אוהב את האוכל של נינה. הוא מלקק את אצבעותיו בלי חשבון. נינה מביטה בו בהנאה. "נראה שהצליח לי לא רע," היא אומרת לו בזמן שהיא ניגשת לפנות את השולחן ולהגיש לנו קינוח.

"אין לך מושג מה אימא שלי העבירה אותנו עם הטעימות של האוכל לחתונה," הוא אומר לנינה, כאילו לא נפרדנו, כאילו זה עניין של מה בכך. "אני חושב שאם תסכימי נערוך את החתונה כאן," הוא אומר לי.

"אתה צוחק עליי?" אני עונה לו בכעס, "כל זה היה הצגה נכון? הסכמת לבוא הנה כדי לזרוק אותי," אני עונה בכעס.

"מה פתאום קוקי, איך את יכולה בכלל לחשוב כך,"  הוא ממהר לענות.

"קוקי?! ממתי אני קוקי בשבילך," אני מרימה את קולי.

"קארין, אני אוהב אותך," הוא אומר ואוחז בידי חזק מספיק כדי למנוע ממני ללכת. "המילים שלך אמש שאת לא שייכת לעולם שלי השפיעו עליי מאד. התחלתי לחשוב מה הוא העולם שלי באמת. האמת שגם אני מתעב את כל אורח החיים הראוותני הזה."

"מה לעשות," אני עונה, "זה הגורל שלך. בכל מקרה אימא שלך לא תסכים, ובכלל אנחנו כבר לא יחד."

"אימא שלי…. כן היא לא תסכים," הוא עונה לי, "אבל הבוקר הודעתי לה שלא אתן לה להתערב לי יותר בחיים. את האישה של חיי ואני לא אתייאש עד שאכבוש את ליבך שוב."

"חבל על המאמץ," אני עונה לו למרות שהלב שלי הולם כמו מטורף, "אתה לא מכיר אותי בכלל, רק את התדמית שאני מציגה כלפי חוץ. אני אודה לך אם תקפיץ אותי חזרה למערכת."

אנחנו נוסעים בשתיקה חזרה לבניין המערכת. "שתהיה לך עבודה נעימה. אני בטוח שהכתבה שלך תהיה מעולה כרגיל," הוא אומר לי בשעה שאני יוצאת מהרכב.

"שלום לך," אני אומרת ויוצאת בלי להעיף בו מבט נוסף.

*

*

  ריאן

אני חוזר הביתה שוב לבד. שוב לא ישן כל הלילה. אני עובד מביתי. בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים אני אורז שקית את הג'ינס והחולצה האדומה עם הכיתוב:

Kiss her lips, Every morning, Every night.”                                                                                                   "נשק את שפתיה, מידי בוקר, מידי לילה."

הפעם אני מחנה את הרכב בחניון של מגדל המערכת, לאחר ריב של רבע שעה עם השומר בחניון שמתווכח איתי שהוא קרא בעיתון שאני כבר לא חבר של קארין.

 "אתה באמת מאמין לכל מה שכתוב בעיתון?" אני שואל אותו ומבט תמים על פניי.

מה שמשכנע אותו בסוף הוא השטר של מאה דולר שהוא גובה ממני על פחות משעת חניה אחת.

כשאני יוצא מהרכב הוא מעיף מבט חשדני כלפי ואני ממהר לחמוק למעלית. "אתה לא החבר שלה," הוא צועק אחריי, "החבר שלה תמיד לבוש בחליפות מהודרות."

גם פקידת הקבלה לא מזהה אותי. אני לובש חולצת טריקו שחורה ומכנסי ג'ינס. כבר כמה ימים לא התגלחתי.

"אודה לך באם תמסרי את השקית הזו לקארין," אני אומר, "תמסרי לה שאני ממתין לה בחניון."

כעבור זמן לא רב יורדת קארין. אני רואה את החיוך המהמם שלה מרוח על פניה.

"תראה אותך! לא ידעתי שיש לך ג'ינס. דווקא הולם אותך," היא קוראת בהתפעלות.

"את מבינה שלא סתם בחרתי להביא לך את החולצה הזו," אני אומר לה ומצביעה על חולצת הטריקו האדומה, "כי זה בדיוק מה שאני מבטיח לך.לנשק אותך כל בוקר וכל לילה נשיקה על השפתיים." וזה בדיוק מה שאני עושה. אני מקרב אותה אליי, מצמיד אותה עד שפרודת אויר אחת לא יכולה לעמוד בינינו ואני מנשק אותה לראשונה, נשיקה ארוכה וצמאה על שפתייה.

בר אבידן

מאמינה באהבה

כל הזכויות שמורות©

TAGS
RELATED POSTS
יום במתנה

דצמבר 29, 2022

אור גדול

דצמבר 19, 2022

שני עולמות ב'

ספטמבר 16, 2022

בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם