on
ינואר 31, 2019

סבינה לא יכלה לסלוח לבתה על כך שבגללה נעצרו חייה. מאי לא היתה אשמה בכך שאמה היתה אישה חלשה שהלכה שבי אחרי המחמאות שהרעיף עליה ג'ורדן קפטן נבחרת הפוטבול ומיהרה להתמסר לו. כאשר גילתה שהיא בהריון התרחקה ממנו. למזלה אדוארד העריץ אותה כל כך שכאשר נודע דבר הריונה הוא הציע לה מיד לקחת עליו את האחריות, למרות שהיה לו ברור שהתינוק לא שלו. הוא נשא אותה לאישה. אמנם הבושה של להיות אם לא נשואה נמנעה ממנה, אבל זה לא גרם לכך שהיא תשמח שבגיל שבע עשרה היא עומדת להיות אם.

כאשר נולדה מאי איש לא שמח. סבינה כעסה לא רק כי נאלצה לקטוע את לימודיה ולצאת לעבוד, אך גם בשל המשקל הרב שהעלתה כיוון שהייתה רעבה כל הזמן ואכלה המון.

גם אדוארד לא היה שמח ברגע שהתברר לו שהילדה דומה שתי טיפות מים לקפטן ואין בה דבר מסבינה. הוא אמנם תיפקד כאב כלפי חוץ, נמנע מחיציהם הלועגים של חבריו, אבל בבית היה מסוגר. באותה עת היה כבר ג'ורדן באוניברסיטה ולא היה מושג מה השאיר אחריו.

רק כאשר הרתה סבינה פעם נוספת וילדה לאדוארד בן שנראה בדיוק כמוהו, שבה השלווה לשרור בביתם. סבינה היתה מאושרת. הכתם שדבק בה עם לידתה של הילדה הוסר. עכשיו יש לה משפחה אמיתית. עם זאת יחסה למאי לא השתנה. היא נשארה לא רצויה כשהייתה.

שנתיים עברו ועוד בן התווסף למשפחה. סבינה שתוך ארבע שנים הפכה לאימא לשלושה ילדים היתה מותשת. "אני עם הלידות גמרתי," היא אמרה ובכל זאת לא נזהרה ונכנסה אחרי כמה שנים שוב להריון.  לאחר לידת בנה חזרה הביתה נטולת שמחה. היא הביטה בייאוש בראי מתוכו ניבטה דמותה של אישה צעירה שנראתה מבוגרת הרבה יותר מעשרים וחמש שנותיה. לאט לאט התחילה להסתגר בעצמה ושקעה בדיכאון.

"הכל בגללך," אמרה למאי הקטנה, "אם לא היית נדחפת לעולם הייתי היום באוניברסיטה עם ג'ורדן."  

"סליחה אימא," היתה מאי עונה, למרות שלא בדיוק הבינה במה היא האשימה אותה  

היא עשתה כמיטב יכולתה לעזור לאמה במטלות הבית, גם אם זה אמר שאת שעורי הבית נאלצה לעשות מאוחר בלילה, או לקום בבוקר הרבה יותר מוקדם.

מאי לא ציפתה שיאהבו אותה. וכל גילוי של חיבה, והיו כאלה, מצד אחיה הקטנים, באו לה תמיד כהפתעה נעימה.

ככל שגבר דיכאונה של האם כך הוטלה על כתפיה של מאי הקטנה אחריות גדולה יותר. למרות שהיית רק בת שבע היתה כל בוקר מעירה את אחיה, מלבישה אותם ומאכילה ואדוארד היה דואג להסיע את כולם למוסדות החינוך.

המורים של מאי כבר הפסיקו להזמין את הוריה לאסיפות ההורים, כיוון שהיא היתה תלמידה מצטיינת ולא היתה זקוקה להשתפר באף מקצוע, ממילא הפגישה עם המורה לא היתה חשובה. דבר אחד הפריע למורה והוא שהיא ראתה שהילדה מאד מוסיקלית והצטערה שאין מי שמשקיע בלימודי המוסיקה שלה.

מאי מאד אהבה גם לרקוד והיתה מנצלת את הדרך הביתה כדי להתאמן על צעדי הריקוד שלמדה בשעה שהתבוננה בשיעור הריקוד של הבנות הבוגרות.

**

ג'ורדן

שום דבר לא יכול היה להכין אותי למה שיקרה בשעת אחר הצהריים.

את היום בבית החולים האזורי אני מתחיל מוקדם מהרגיל בשל כמה מקרי חרום שהגיעו למחלקת הרפואה הדחופה. את כוס הקפה שהכנתי אני מוזג לכוס חד פעמית, ואת הבייגל עם גבינת השמנת אני מתחיל לאכול ברגע שמנוע הרכב שלי מופעל. יום חמים היום. אני פותח את החלון בגג הרכב ונהנה ממשב הרוח שנכנס לתוכו בשעה שאני מאיץ על הגז. אם יש משהו שעוד לא נגמלתי ממנו מיום שיש לי רישיון הוא האהבה לנסיעה מהירה. בשעה זו שהכביש ריק יחסית אני מרגיש בטוח להאיץ ככל שחפץ ליבי.

האיתורית שלי מצפצפת ללא הפסקה. אני  מתעלם כיוון שעוד כמה דקות אני מגיע לחניון בית החולים. אני מביט בשעון ומחייך לעצמי בהנאה. שבע דקות מהבית זה בהחלט הישג ראוי להערכה. אני מחנה את הרכב ורק אז מתחיל לקרוא את ההודעה.

"ד"ר סקוט," מקבלת את פניי האחות במחלקה, "מחפשים אותך שעות."

"בהתחשב בעובדה שיצאתי מביתי לפני עשר דקות, וההודעה התקבלה סמוך להגעתי לבית החולים, הייתי אומר שהגעתי מהר," אני עונה לה. אם יש משהו שאני מתעב זה אחות שנלחצת כאשר מגיע מקרה חרום והרופא לא נמצא מולה. "אני מקווה שהתחלת למלא את הפרטים של החולה."

אני לא מתכוון לעשות לאף אחד חיים קלים כאן. הזמן משחק כאן תפקיד מאד חשוב. מהירות האבחון הראשוני יכולה לאפשר הצלת חיים. אני מבין משתיקתה שדבר לא נעשה וממהר למיטת החולה.

כעבור רבע שעה אני מתפנה לעלות לחדרי הניתוח לבצע את הניתוח שבגללו הוזעקתי מוקדם הבוקר.

אני עובד עם צוות שאני לא מכיר. לצדי עובדת ד"ר תלמה גרין ושלוש אחיות. "האם זה נדמה לי?" אני שואל את ד"ר גרין, "או שהן לקו בפטפטת?"

"הן מספרות משהו על שריפה גדולה באחד הבתים במורד הגבעה," היא אומרת.

"וזה שייך לניתוח כי?" אני שואל.

ד"ר גרין נבוכה. "בנות אם לא קשה לכן, אולי תסכמנה לסייע לנו," היא מסננת לעברן בארס. הן מיד משתתקות וממהרות לעמוד ליד שולחן הניתוחים. שאר הניתוח מתנהל בדממה.

"אני מצטערת ד"ר סקוט,"  אומרת אחת האחיות, "יש שריפת ענק בכפר. שמעתי שזה הבית של משפחת ג'ונס."

"אני מבין שאת נסערת, אבל את חייבת ללמוד שכאן את צריכה להיות כולך עבור החולה גם אם השריפה מתרחשת בחצר בית החולים," אני עונה לה.

אני יוצא מחדר הניתוח, פושט את מדי וזורק אותם לסל הכביסה. אני מקרצף את ידיי והולך להודיע למשפחה שהניתוח עבר בהצלחה וכי עוד מעט יוכלו לראות את בנם. האושר על פניהם הוא המתנה הגדולה ביותר שאני יכול לבקש. הרי לכן בחרתי להיות רופא, בשביל רגעי הניצחון האלה.

אני מעיף מבט לעבר השעון שעל הקיר במסדרון ורואה שהשעה כבר שעת אחר הצהריים. רק אז אני קולט כמה ארוך היה הניתוח. אני מרגיש את העייפות. עכשיו אני מתפנה לחשוב על מה שפטפטו האחיות בחדר הניתוח. "משפחת ג'ונס. מעניין על מי משלושת האחים מדובר."

הצעיר מביניהם אדוארד, אני נזכר, היה איתי בנבחרת. אני מחליט לעבור במחלקת הרפואה הדחופה. בדיוק ברגע שאני נכנס לשם מגיע ההודעה באיתורית שהם מחפשים שם אותי.

"ד"ר סקוט, איזו זריזות. ההודעה נשלחה אליך ממש עכשיו," אומרת לי האחות בתחנה, "היתה שריפה ו.."

"כן שמעתי. במה אני יכול לעזור," אני קוטע אותה. אני לא אוהב שלא ניגשים ישר לעניין. בזמנים כאלה כל דקה קובעת, ואילו האחיות אוהבות לספר סיפורים. אני רגיל כבר להשפעה שיש לי ולו רק בגלל העובדה שאני בין הרופאים הבודדים כאן שעדיין רווק.

האחות ממהרת לעזוב את העמדה מאחורי הדלפק ומובילה אותי לכיוון החדר בו נמצאים נפגעי השריפה.

"הגבר כבר איקס. לא היה לו סיכוי," אומר לי ד"ר שוורץ הרופא הראשי במחלקה, "שני הבנים כבר הועברו לטיפול בחדר טראומה. לומר לך שאני בטוח שישרדו? לא בטוח. נשארה רק ה…אישה."

אני מרים גבה. תוהה מדוע כינה אותה כך עמיתי. אני ניגש למיטתה. המראה מאד קשה. אני נעצב כשאני מבין שאת האישה הזו איש לא יוכל להציל.

"תראו אותך ד"ר," היא אומרת לי בטון מתנשא מעט, "עומד לו כאן מעל מכולם. חשבת שתצליח למחוק אותי מחייך. תרשה לי לחדש לך. אני.." היא עוצמת עיניה ועוזבת את העולם.

רק אז אני מסתכל על שמה. "סבינה ג'ונס." אני מתבונן בה. כמה כחושה היא נראית, אין אפילו שריד של יופי בפניה שבאורח פלא לא נפגעו מהשריפה שכילתה את ביתה.

למרות שאיני חש דבר אליה אני לא שמח לגלות שכך הסתיימו חייה. "היא סבלה מדיכאון אחרי לידה. כבר שנים שהיא כך, "אומר לי ד"ר שוורץ, "אדוארד עדיין התעקש שאיננה זקוקה לעזרה והנה התוצאה. כל המשפחה נמחקה. גם הבנים לא שרדו.  רק הילדה שלא היתה בבית. הילדה…" הוא אומר ומשתתק לרגע, "טוענים שהאימא הציתה את הבית." 

"אני לא יכול להבין איך אימא עושה דבר כזה," אני עונה.

"אגב, אימא," הוא אומר ומבקש, "תבוא איתי לבשר לילדה?"

כפי שאמרתי כבר, שום דבר לא יכול היה להכין אותי למה שקרה כאן.

מאי

אני רואה שני רופאים מתקרבים אליי. אמנם אני קטנה אבל מבינה היטב על פי המבט בעיניהם שאין להם בשורות טובות. אני משלבת את אצבעותיי ומתפללת שלא כולם….

כנראה שמישהו שם למעלה החליט שאני צריכה להישאר לגמרי לבד כי באתי לעולם לא מוזמנת.

הרופא המבוגר יותר, ד"ר שוורץ כך כתוב לו על החלוק, מביט בי בעיניים עצובות: "יש משהו מאד עצוב שאני צריך לספר לך ילדה. יש מישהו שאני יכול להתקשר אליו שיהיה אתך?"

ואז אני מסתכלת עליך ורואה אותך. אתה מסתכל בי ואני רואה בעיניים שלך סערה מאד גדולה. ואני רואה בפנים שלך….אותי.

"אני רוצה לדבר לבד עם הרופא השני אם זה בסדר," אני אומרת.

ד"ר שוורץ מסתכל עלי ועליך לחילופין ואומר: "בסדר."

אנחנו נשארים לבד ואתה מתיישב. "אני מצטער על המשפחה שלך," אתה אומר לי.

"אתה יודע," אני אומרת לך, " אימא תמיד אמרה לי שאני קללה שהתגנבה לעולם שלה. תמיד ידעתי שאני לא בדיוק שייכת. אני לא מבינה למה לקחו את כולם, ודווקא אני נשארתי."

"לא כל דבר שקורה בעולם אפשר להסביר בהגיון ילדה," אתה אומר לי, "איך קוראים לך?"

"קוראים לי מאי," אני עונה לך, "אתה יכול לנחש מתי נולדתי."

"ולמה את חושבת שלא היית שייכת?" אתה שואל למרות שאתה אולי יודע את התשובה.

"כי אני הבת שלך, נכון?" אני עונה ומישירה מבט אליו.

"לא היה לי מושג. אני מבטיח לך," אתה עונה לי.

"אני לא יודעת אם הייתי פה אם היית יודע," אני עונה את מה שאמא פעם אמרה לי, "אבל עכשיו אתה כאן ואני מקווה שלפחות תעזור לי שאהיה אצל משפחה נורמלית ולא בבית יתומים." עיניי מתמלאות דמעות מעצם המחשבה.

"לא מאי," אתה עונה ואני פורצת בבכי.

"לא ילדה שלי, את תהיי איתי. אני לא אתן אותך לאף אחד."

איזה מזל שאתה רופא. זו הסיבה שאנחנו לא צריכים לחכות הרבה כדי לקבל האישור שדגימת הדם שלי זהה לשלך.

**

ג'ורדן

לפני כמה חודשים נפרדתי מויקטוריה. היא לא קיבלה בהבנה את הרצון שלי להיפרד. אמרתי לה שאני רק מתחיל את עבודתי בבית החולים כאן וכי עליי קודם להתאקלם. הסברתי לה שאני לא בנוי עדיין להקים משפחה, בטח לא להיות אבא. אני מביט במאי שנראית העתק מדויק שלי ולא מאמין. מסתבר שאני אבא כבר לא מעט שנים.

היא צדקה מאי. סביר להניח שהייתי מבקש מאמה לא ללדת אם הייתי יודע. הרי רק התחלתי את לימודיי באוניברסיטה. סערה ענקית משתוללת בתוכי. אני משתדל להתאפס על עצמי לחשוב מה עושים, אבל אני לא יודע שום דבר פרט לכך שאני צריך להתחיל להפנים שחיי השתנו.

חיינו נכנסים לשגרה.

"כמה קל להתרגל לכך שאני קם בבוקר של יום ראשון והבית מלא בריח המטריף של פנקייק," אני אומר לה. אני נותן לה לעשות מה שהיא רוצה והיא גומלת לי כל בוקר בארוחת בוקר טובה. "לפעמים נדמה לי שאת האימא ואני הילד," אני אומר לה.

"כמה שנים למדת עד שהגעת להיות הרופא שאתה היום?" היא שואלת, " ייקח לך הרבה יותר ללמוד להיות אבא. אתה זוכר שאנחנו באים בלי ספר לימוד? בעצם אנחנו המורים שלכם. איך אני בתור מורה?" היא אומרת ושופכת כמות נדיבה של מייפל סירופ על המנה שלה.

היא מוסיפה פירות יער ומתחילה לזלול. אני עושה כמוה. "כמה שזה טעים!" אנחנו אומרים פה אחד. זה עוד דבר שקורה לנו הרבה. אנחנו אומרים את אותן מילים באותו הזמן. זה מדהים אותי כל פעם מחדש. מסתבר שגנטיקה זה משהו חזק מאד.

"אני יודע שאני עדיין לומד להיות אבא," אני אומר לה, "אבל איני יכול לתאר את החיים שלי בלעדייך."

"אוי אבא, אתה לא יודע כמה קשה היה לחכות עד שתבוא," היא עונה לי, "בעיקר כשחשבתי שזה לא באמת יקרה. שיחות כאלה כמו שיש לנו בלילה ליד האח הבוערת, לא היו לי מעולם עם אימא," היא ממשיכה, "עצוב לי שכל מה שאני זוכרת ממנה זה רק כעס עליי ועצב. אני יודעת שהיא היתה אימא טובה. ראיתי איך היא מתנהגת עם האחים שלי."

"דיברת איתה על איך שאת מרגישה?" אני שואל אותה ומניח את ידי על שלה.

"השתדלתי לא להרגיז אותה. כל כך השתדלתי. לא חשבתי אף פעם לדבר איתה על מה שאני מרגישה כי לא חשבתי שהיא תשמח לשמוע ואז מה יקרה? היא תכעס שוב עליי."

אני מביט בילדה שלי. היא עדיין כל כך צעירה וכבר כל כך בוגרת בנפשה. אני רואה שהמחשבות שלה נודדות, המבט שלה מרוחק ומחכה שהיא שוב תחזור אליי. "אתה יודע שאימא לא ידעה שאני רוקדת וכמה אני אוהבת מוסיקה?"

"אני לא מבין," אני אומר לה, "אימא לא שמעה אותך מעולם מנגנת?"

"איך יכלה לשמוע? הרי מעולם לא ניגנתי," היא עונה לי, כאילו זה הדבר הכי מובן מאליו.

"אבל את מנגנת כל כך יפה. אני לא מבין," אני אומר לה מבולבל. אני כל כך אוהב לשמוע אותה מנגנת על הפסנתר. כמה רוך ועוצמה יש בה כשידיה נוגעות בקלידים.

"גם לרקוד לא למדתי," היא עונה לי, "זה אומר שאני לא רוקדת?"

*

אנה

מהבוקר אני מתרגשת. מאותו רגע בו צלצל ד"ר ג'ורדן סקוט וביקש ממני לרשום את בתו לסטודיו שלי. בעיר כמו שלנו כולם מכירים את כולם, וכל רווקה יודעת מי הם הרווקים המדורגים בראש הרשימה. "תבוא איתה אחר הצהריים ואני אערוך לה מבחן קבלה," אני אומרת לו. היום זה היום החופשי שלי ובכל זאת אני לא מוכנה לוותר על המפגש הזה.

אני עומדת מול הראי ומתלבטת מה ללבוש. אני מרגישה כל כך מטופשת. מה באמת משנה איזה צבע של בגד גוף אלבש? ובכל זאת.  "כמה אני חיוורת," אני חושבת לעצמי כשאני מסתכלת על דמותי הנשקפת מבעד לראי. אני נזכרת שכאשר התקשר הייתי בדרך להכין לי ארוחת בוקר. זה היה כבר לפני שעתיים ועדיין לא הכנסתי לפי פרור. אפילו מים לא שתיתי.

"אני אלך על וורוד עתיק," אני אומרת ל"אני" שבראי, "זה קלאסי ומתאים לנעלים שלי." אני נאנחת. "זה לא שאת יוצאת לדייט," אני זורקת לעבר ההיא שמזמן כבר לא בראי כיוון שיצאתי מהחדר.

"שמעתי שמדברים על זה שהבת שלו היא מהמסכנה ששרפה את הבית. מעניין בת כמה היא ומה הסיפור שלהם בכלל," אני אומרת לבל החתולה הסיימית שלי שעומדת ומכרסמת את דגני הבוקר מהקערה שלי בשעה שאני שוגה בחלומות על המפגש אחר הצהריים.

"בל," אני גוערת בה, "את בכלל לא מקשיבה. מה שמעניין אותך זה רק האוכל. היי! גמרת לי את כל הקערה חצופה שכמוך." בל מסתכלת עליי במבט חתולי מתנשא. לו יכלה לדבר הייתה וודאי אומרת לי שאני פטפטנית ללא תקנה. בכל זאת יש בה אנושיות כל שהיא שכן היא מבחינה שאני משתתקת ובאה להתחכך בי ואומרת לי "מיאו" כזה מתוק שאני מפרשת אותו כ"סליחה."

אני מביטה על השעון ורואה ששעת הצהריים כבר הגיעה ועליי לנסוע לסטודיו. אני נזכרת שמרוב התרגשות לא אמרתי לד"ר סקוט להביא אתו קטע מוסיקלי. אני אוספת את התיק עם הדיסקים שלי והולכת לכיוון דלת היציאה. אני לא יודעת מה גרם לי לעשות זאת, אבל בהחלטה של רגע אני אומרת לבל:  "את באה איתי. תבטיחי לי להתנהג יפה כי זה מאד חשוב לי."

תוך כמה דקות אנחנו מגיעות לסטודיו. בל קופצת מיד החוצה ורצה לכיוון הדלת. אני מנטרלת את מערכת האזעקה, ניגשת להסיט את הוילונות הגדולים, ופותחת את החלונות. אור חמים מציף את הסטודיו ואתו חודרת רוח נעימה.

בל קופצת מיד על אדן החלון, מסתובבת סביב עצמה ומוצאת לה את התנוחה המושלמת.

אתם מכירים את זה שפתאום האויר נעצר, והנשימה נעתקת כאשר מישהו מתקרב אפילו לפני שאת רואה אותו?  אז ככה בדיוק קרה לי. אני מרגישה את לחיי מאדימות ואני נוגעת בהן. אני מסתובבת לאט ונדהמת לראות את השניים. היא העתק מדוייק של אביה. היא ניגשת אליי, קדה קידה ומציגה את עצמה: "אני מאי, ואני חולמת להיות רקדנית." מבטה כל כך בוגר ורציני.

"חם היום," הוא אומר לי, "את צריכה לשתות הרבה." אין לי ספק שהוא יודע שהסומק על לחיי הוא בגללו. אני בטוחה שהוא רגיל לכך. אני כל כך נבוכה.

"שכחתי לומר לך להביא אתך קטע מוסיקלי," אני אומרת לו, "לכן הבאתי את הדיסקים שלי. בואי מאי תבחרי לך משהו שאת אוהבת."

אבל מאי לא מקשיבה לי, עיניה מלטפות את בל. "מותר לי ללטף אותה?" היא שואלת.

"בוודאי," אני אומרת לה, "בוא אערוך הכרה ביניכן, קוראים לה בל."

בל רואה אותה וקמה לקראתה. היא מתחככת בידה ומתפנקת למגעה כמו שלא ראיתי אותה מעולם ומאי מחזירה לה בחיוך שמאיר את פניה. "אם זה בסדר יש לי שיר שהייתי רוצה לרקוד אותו," היא אומרת לי ," את מבינה המורה, בחיים לא למדתי לרקוד."

"קראי לי אנה," אני עונה לה. הילדה הזו כובשת אותי לגמרי, אני סקרנית כבר לראות באיזה שיר בחרה. "כשתהיי מוכנה תתחילי."

היא נכנסת לנייד ושמה את שירה של לי אן וומרק "אני מקווה שאת רוקדת." אני מופתעת מהבחירה. היא מתחילה לנוע לקצב המוסיקה. אני עוצרת את הדמעות. הילדה הזו היא רקדנית מלידה. אני עושה מה שלא עשיתי מעולם ומצטרפת אליה לריקוד. אני עוקבת אחרי התנועות שלה ומוסיפה משלי. היא עוקבת מיד אחריי. אין לה מושג כמה כל ההתנסות הזו חדשה בשבילי.

מאי מסיימת לרקוד וממהרת לבל. "ראית אותי רוקדת?" היא אומרת לה בהתרגשות, "הרגשתי בעננים."

"היא מוכשרת ברמה שאין ביכולתי אפילו לתאר. ברשותך דוקטור הייתי רוצה לצרף אותה לקבוצה הבוגרת,"  אני אומרת לו.

"קראי לי ג'ורדן," הוא אומר, "אני לא יודע. אני חושב שאולי תתני לה להתנסות קודם בקבוצת הגיל שלה."

"יודע מה?" אני עונה לו, "מה דעתך שאתן לה להתנסות בשתיהן והיא תחליט."

"את בהחלט מבינה איך להתנהל איתה," הוא עונה לי, "אני די חדש באבהות. לא הייתי שם שנולדה." הוא מביט בי ואני רואה שהוא רוצה לומר עוד משהו אבל משתתק.

"נעקוב אחריה יחד," אני אומרת לו, כאילו איזו ברית נסתרת נרקמת בינינו כעת.

"תודה לך אנה," הוא אומר לי. אני מרגישה נסערת מכך שהזכיר את שמי ושוב אני מסמיקה.

"את צריכה להפסיק עם ההרגל הזה," הוא לוחש לי כשהוא מבחין בכך ומחייך.

"אני שמחה שזה משעשע אותך. אבל אתה בטח רגיל לכך," אני רוטנת לעברו, בלי סיבה. מה זו אשמתו שאני כך. ובעצם כן. זה הכל באשמתו!

"נראה לי שאצטרך להראות כאן את פרצופי לעיתים קרובות, כדאי שתתרגלי," הוא עונה, מתעלם לחלוטין ממה שאמרתי.

"אולי באמת," אני עונה לו.

"או אולי נצטרך מאי ואני לבוא לבקר את בל. נראה לי שמאי כרוכה אחריה," הוא אומר.

"אולי בכלל נעבור לגור יחד," אני אומרת לו וצוחקת.

"זה עוד יגיע, את תראי," הוא אומר.

"עכשיו אתה צוחק עליי," אני אומרת נעלבת.

"תחשבי על זה כך. את יודעת איך לגעת במאי. תראי איך הפנים שלה זוהרות. כמובן גם בל יודעת והיא מקבלת בתמורה לכך הרבה ליטופים. ונחזור אליך. זה הרי לא יתכן שתאדימי כל פעם שאני בסביבה, אנשים יתחילו לדבר, אז את זה תשאירי לי. הנוכחות שלי תהייה כל כך טבעית לך שהכל יסתדר."

**

*

אחרית דבר

מאי

אני באמת לא יודעת ממה אני מאושרת יותר.

כמובן שברגע זה ממש מה שהכי מרגש אותי שבל המליטה חמישה גורים יפיפיים.

אבל יותר מזה אני מתרגשת שיש לי בית. עם אבא ואמא ואחות קטנה.

בית שאוהבים אותי בו ללא תנאי.

בית מלא צלילים שמסתובבים בחלל הבית כשאני מתיישבת ליד הפסנתר עם אבא

ושנינו מנגנים בארבע ידיים.

בית שאני יכולה לרקוד מתי שבא לי,  לעיני כל. וכשלאימא אנה יש זמן, היא מצטרפת אליי ברקוד.

אבא אומר לי שאני לא צריכה להיות עצובה על מה שהיה פעם.

המשפחה ההיא שאיננה עוד היתה שם כדי לגדל אותי עד שאמצא אותו, עד שיהיה מוכן לקראתי,  ועל כך עליי להודות.

באתי לכאן לספר את הסיפור שלי כדי שתדעו שכל יום זורחת השמש מחדש, ומי יודע אלו הפתעות

טובות היא תישא איתה.

בר אבידן

מאמינה באהבה

כל הזכויות שמורות

23.1.2019

I HOPE YOU DANCE- LEE ANN  WOMACK

TAGS
RELATED POSTS
יום במתנה

דצמבר 29, 2022

אור גדול

דצמבר 19, 2022

שני עולמות ב'

ספטמבר 16, 2022

בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם