on
ינואר 12, 2022

אין זה משנה מה הן הנסיבות שגרמו לי לכתוב את הסיפור "חיבוקים".

למעשה הוא נולד מכמה סיבות.

העיקר הוא מה הוא בא לספר.

רובין

אני מגישה למזכירה את קורות החיים שלי לבקשתה. היא מעיינת בהם ברפרוף ומורה לי בקול סמכותי מאד: "שבי על כיסא העור הימני ליד החלון ותמתיני."

אני מסתכלת על שורת הכיסאות הריקים ולא מבינה למה יש משמעות באיזה כיסא אשב, אבל זה ממש לא משנה לי. להיפך, אני שמחה לשבת ליד החלון ולשקוע בהרהורים על כל מה שקרה והביא אותי להגיש מועמדות לעבודה כאן.

הנוף ממש משעמם. בניינים מכוערים ואפורים שמתנשאים לגובה רב. חניה מסומנת ששייכת כנראה לבניין בו אני נמצאת. גם המשרדים עצמם מאד לא מרשימים. השטיחים אפורים ולא מודרניים, והקירות כמעט ללא תמונות. כל כך תואמים את המזכירה שקיבלה את פני.

אני פותחת את הנייד ומסתכלת על היומן שלי לראות מתי הפגישה הבאה שלי. יש לי שעתיים וחצי להגיע לקצה השני של העיר. בהתחשב בעובדה שהתנועה בעיר הזאת סואנת כל היום, שלא כמו בעיר שאני באה ממנה באזור בוסטון, אני חייבת להכנס לראיון תוך חצי שעה או שאאחר.

אני מתקשה להבין כמה זמן לוקח למראיין שלי לקרוא לי, אבל יושבת בשקט. אני מגיעה לידי החלטה שהמקום הזה הוא לא בשבילי, וניגשת למזכירה.

"לא קראתי לך," היא אומרת לי בקול קר אבל מוסיפה להפתעתי: "מר אדמס יראה אותך כעת."

אני הולכת אחריה וחושבת שאולי זה היה תרגיל לבחון את הסבלנות שלי. אני מעיפה מבט מהיר על הקירות מסביבי, מחפשת מצלמות נסתרות אבל לא מוצאת.

אחרי הליכה במסדרון ארוך ודי צר אני מגיעה לדלת שעליה כתוב "מר נ. אדמס." אני מתפלאת לראות שאין שום הגדרת תפקיד או תואר. המראה של מר אדמס, לעומת זאת, לא מפתיע אותי. הוא לבוש חליפה אפורה המתאימה להפליא לאפרוריות המשרד.

"שבי," הוא נובח לעברי. בא לי לענות לו בנביחה משלי, אבל אני שותקת.

הוא עושה עצמו מעיין בקורות חיי ובהמלצות שנתן לי מורטי גרין. ברור לי שהכל משחק. השאלה היא אם אין להם מועמד מתאים יותר, או הוא כפי שאני חושדת, הוא פשוט לא יודע מה לשאול אותי.

אני מזמזמת בראשי שיר. כך אני נוהגת מאז שאני ילדה קטנה כדי לבלבל את המחשבות שעוברות לי בראש.

מר אדמס פותח ואומר: "ובכן מי," אבל הוא לא מסיים את דבריו כיוון שהדלת נפתחת ואשה נכנסת לתוכו עם תינוק שהיא מחזיקה הרחק מגופה ואומרת לו: "אני לא יכולה יותר עם הדבר הזה! שמישהו יעשה משהו".

"מה את רוצה ממני?" שואל אותה מר אדמס, "ממתי אני מבין בדברים כאלה"?

היא מעיפה אליי מבט זריז. "אז את," היא אומרת, "קחי אותו ממני."

"סליחה?" אני אומרת, "אני כאן בראיון עבודה."

"התקבלת," היא אומרת לי, "ועכשיו קחי את הדבר הזה ממני." כך היא אומרת ודוחפת לידי את התינוק.

"מה את חושבת שאת עושה?" אני ממהרת לומר לה אבל לוקחת את הילד בלית ברירה כי היא כבר עזבה את אחיזתה בו. "איפה האמא שלו?"

"מה את רוצה ממני? אז מה אם אני אמא שלו. אני לא מסוגלת לשמוע אותו עוד דקה."."

היא מסתובבת לאחור ומשאירה אותי המומה עם התינוק בידי. התינוק מביט בי בבהלה ומפסיק לרגע לבכות.

"אל תבכה חמוד, אתה תהיה בסדר," אני אומרת לו, מחבקת אותו, מצמידה אותו קרוב אלי ומתחילה לנענע אותו. הוא מקיף אותי בידיו הקטנות ונצמד אלי.

אני מתחילה לשיר לו את השיר הראשון שעולה לי בראש והוא "אדג'יו." 

"איני יודעת היכן אמצאך.." אני שרה לו ועיניו נעצמות. שום דבר לא קיים מסביבי כרגע, רק אני והתינוק הזה שאינני מכירה שחבוק בזרועותיי.

♦♦

ריאן

לעיתים רחוקות אני עובר בקומות של הבנין האפור. עד היום אינני מבין מדוע אבי מסרב לשנות את פניו. לא מספיק שהנוף הנשקף ממנו מדכא, גם עיצוב הפנים שלו ישן ועלוב. אני מוזמן לישיבה בקשר לפריצה שהייתה לנו למערכת. אבי בחר לערוך אותה כאן הרחק ממשרדינו המפוארים בגלל הדיסקרטיות שבעניין.

אני יוצא מהמעלית והולך לאורך המסדרון הארוך. "איפה ניל?" אני שואל את המזכירה.

"מר אדמס מראיין מועמדת," היא עונה לי.

אני ממשיך ללכת לעבר חדר הישיבות ושומע את הצעקות של התינוק המעצבן של אחותי הקטנה קרן. אף פעם לא הבנתי למה היא הביאה אותו לעולם אם תמיד אין לה סבלנות אליו. שלא לדבר על כך שאיני מבין מדוע היא מביאה אותו איתה לעבודה. הרי כסף לנני לא חסר לה.

פתאום הצווחן משתתק ובמקומו עולה שירה בקול נדיר ביופיו של הנעימה "אדג'יו." כמה געגועים יש בשירה הזו. התינוק משתתק ואני לא מתאפק והולך בעקבות הקול.

אני מסתכל המום על בחורה צעירה שמחבקת את התינוק אליה ושרה לו. הוא מחבק אותה חזרה, מניח את ראשו ומקשיב. איני רואה את פניה, אבל נועץ מבטי בה. זרועותיה העוטפות אותו משדרות עוצמה ורכות כאחד.

אני מתנער ממחשבותיי וממהר להיכנס לישיבה. איש עדיין לא הגיע לכאן ואני מנצל את הזמן לסקור את המצב בבורסות במזרח. שעה ארוכה אני יושב לבד וכולי מרוכז במספרים.

"קרן לא תהיה נוכחת בישיבה," אומר לי אבי, "היא לקחה את התינוק הביתה. עוד רגע יצטרף אדמס."

אני נזכר בבחורה שבחיקה היה התינוק ורוצה לומר משהו אבל ניל נכנס למשרד בחברתה של מישהי. "האם זו אותה אחת?"

"זו ההזדמנות שלך להראות מה את באמת יודעת," אומר ניל לבחורה.

"רובין הייתה אצלי בראיון עכשיו," הוא אומר לאבי, "החתמתי אותה על סודיות. נראה מה היא יודעת," הוא מוסיף בלי לפרט הרבה.

רובין מתיישבת ליד השולחן מולי. היא מעיפה מבט מהיר לעברי. נראה שהיא חושבת לעצמה משהו, אבל לא מתעכבת עלי אלא פונה לאבי: "יש לי את אישורך להכנס למערכת אדוני?"

עכשיו אני כבר בטוח שזו היא הבחורה שחיבקה את האחיין המעצבן שלי. אני מסתכל על כפות ידיה, אלה שחיבקו אותו. ציפורניה מטופחות ומשוחות בלק בצבע אדום, אך להפתעתי הן קצרות. אצבעותיה ארוכות ודקות ואני מוצא עצמי בוהה בהן בשעה שהן מרקדות על גבי המקלדת במהירות מרשימה מאד.

"מממ… בוא נראה אותך עכשיו," היא ממלמלת, "אז מי זה רוברט, חבר של מי הוא?" היא שואלת ומרימה עיניה לניל.

"אין לי מושג על מי את מדברת?" עונה ניל ונוגע בעניבתו באי נוחות.

"רוברט אמרתי? סליחה, רוברט זה בחור שעבד איתי, התכוונתי ל..פול," היא אומרת.

"פול?" אומר ניל, "יש לנו פול בהנהלת חשבונות."

"אז בטח טעיתי, זה כנראה לא הכיוון," היא אומרת ומעיפה מבט לעבר ניל. אני רואה שהוא חסר מנוחה, אבל היא כבר ממשיכה לעבוד.

"אני סיימתי," היא אומרת אחרי כמה דקות, "לפחות ביממה הקרובה לא יטריד אתכם אף אחד. עכשיו תסלחו לי עלי למהר לעוד מקום. יש לי ראיון עבודה נוסף עוד חצי שעה." היא אוספת את תיקה וממהרת לכיוון הדלת.

"מה זה היה?" שואל אבי את ניל.

"אין לי מושג," הוא עונה לו.

"לאן את חושבת שאת הולכת?" קורא אחריה ניל.

"אמרתי לך שיש לי עוד פגישה. הרי ברור לך שאינני רוצה לעבוד כאן. אם הייתי רוצה להיות מטפלת הייתי נשארת בבית לטפל באחיותיי הקטנות," עונה רובין וקול נקישת עקביה נשמע מתרחק במסדרון.

♦♦♦

רובין

אני נכנסת לדירה של בריטני. היא הואילה בטובה לתת לי להישאר בחדר האורחים עד שאקבל בעוד כמה ימים את המפתח לדירה. יש לה עוד שלוש שותפות והבלגן חוגג. אני מסתכלת בייאוש על ערימת הכלים.

אני משתוקקת לכוס קפה ומבינה שאם לא אשטוף את הכלים, לא אצליח למצוא אפילו כוס אחת נקייה. אני מבחינה גם בערימות של כלים בסלון וחושבת לעצמי: "מילא דירת רווקים, אבל דירה שחיות בה בנות?"

אני שמה אזניות ומפעילה את אפליקציית השירים שלי ומתנפלת על הכלים, מנקה עד האחרון שבהם. לא רק זה, אלא טורחת גם לנגב את כולם ולשים אותם בארון. שגם זו משימה לא פשוטה כיוון שגם בתוכו שורר אי סדר מוחלט.

סיימתי. אני יכולה לנשום לרווחה.

אני מחממת מים בקומקום ומחטטת בארונות למצוא קפה וסוכר. לשמחתי אני מוצאת שאריות, אבל חלב אפילו לא טיפה. קרטון החלב הריק מראה תאריך תפוגה של לפני שלושה שבועות.

בלית ברירה אני יוצאת לקפה בפינה לקנות קפה ודונטס. אני לובשת את המעיל ופותחת את הדלת כדי לצאת. מולי עומד הגבר שהיה בישיבה בבנין האפור, היחיד שלבש חליפה שחורה ולא אפורה.

"אני יכול להכנס?" שואל החצוף 

'לא ברור לו שאני בדרך החוצה?' אני חושבת לעצמי.  הדבר היחיד שמונע ממני להגיב הוא שהוא אוחז בידו מגש עם שתי כוסות קפה מבית הקפה למטה ושקית עם דונטס.

"הבאתי קפה גם בשבילך," הוא אומר לי ונכנס.

הוא מעיף מבט מסביב וניכר עליו שהוא לא מרוצה ממראה עיניו. אני מבינה אותו לגמרי אבל אין לי כוונה לומר לו זאת, כמו שאיני אומרת לו שאני כאן רק לשניים שלושה לילות.

"דיברתי עם הממליצים שלך ועם מר גרין. כמובן שכולם שיבחו אותך ואמרו לי כמה הם עצובים שעזבת. כמה הרווחת סרבו לומר לי ואני שאלתי אם הם חושבים שמאה שמונים אלף הוא סכום הוגן. זה יותר ממה ששילמנו עד היום. מר גרין אמר לי שאינו בטוח ושאני אצטרך לשאול אותך."

הוא משתתק ונותן לי לעכל את דבריו. הוא מנסה לקרוא את השפעת הסכום על פני, אבל אני איני משירה אליו מבט ופניי לא מגלים לו כלום.

"הנה החוזה שלך. תחתמי עליו," הוא מורה לי, "ההצעה שלנו מאתיים חמישים אלף."

הלב שלי משתולל. זה הרבה יותר ממה שקיוויתי לקבל. "אני אעשה אתך הסכם בלתי כתוב. אם תראה שאני שווה את הסכום תתן לי בונוס בתום תקופת הניסיון. אם לא, אתה רשאי להוריד לי את הסכום כרצונך."

הוא משתומם מהתעוזה שלי, אבל עכשיו אני משירה אליו מבט והוא רואה שאני רצינית. הוא מסית מיד את עיניו ממני.

"ועוד דבר אחד. אני לא שומרת יותר על אף תינוק," אני ממהרת להוסיף.

"דווקא התאים לך. אף פעם לא ראיתי מישהו שמסוגל להרגיע את הבכיין הזה," הוא אומר.

"חיבוק, זה כל מה שהוא היה זקוק לו. תסלח לי אם אומר שלא נראה לי שהוא זוכה להרבה כאלה," אני אומרת לו.

"כפי שאמרתי הנה החוזה," הוא משנה מיד את הנושא, "הנה עט. זה חוזה סטנדרטי." הוא מושיט לי עט ועליו שמה של החברה.

"אני רוצה לקרוא קודם, לראות אם אין סעיפים נסתרים," אני אומרת לוקחת ממנו את העט. כעבור דקה החוזה חתום.

"עכשיו ברשותך אני מבקשת שתיתן לי את המחשב שלך. אני רוצה לבדוק את פעילות המערכת," אני אומרת לו, "הייתי מעדיפה שנעבוד מהחדר שלי, מעדיפה קצת פרטיות."

 ♦♦♦♦

ריאן

אני נכנס אחריה לחדרה, למרות שהבקשה הזו מאד לא מוצאת חן בעיניי. באיזשהו מקום אני סקרן לראות לאן היא מובילה את העניינים. כל אותו הזמן אני חושב על המילים שלה בקשר לחיבוק. אני לא יכול להאשים את קרן שאיננה ששה לחבק את התינוק. בבית שלנו מעולם לא חיבקו אותנו. לא אמא, בטח שלא אבא. 'אולי בגלל זה אינני חסיד גדול של מגע,' אני חושב לעצמי.

"אפשר את המחשב?" היא אומרת ומושיטה לי יד, "ובבקשה תכניס בעצמך את הקוד. למרות שאני יכולה בקלות לגלות אותו. בכל זאת אתה הבוס שלי."

היא מתיישבת על המיטה ברגליים משולבות, אני שומע את תקתוק אצבעותיה על המקלדת ופתאום מוזיקה עוטפת את החדר. היא נראית לי כל כך צעירה. אמנם היא בת עשרים ושלוש, אבל נראית הרבה פחות. בת שבע עשרה לכל היותר. היא ממלמלת דברים בשקט, נראה כאילו היא נלחמת במישהו.

"תאמר לי בבקשה בכנות אדוני," היא שואלת לבסוף, "מי הוא רוברט?"

"אני מכיר כמה, לא יודע מי יכול להיות קשור למה שקורה," אני עונה לה.

"בכל אופן מי שיושב עלינו, יהיה בשקט לפחות עד מחר. אני כבר אתמודד עם הצוות שלי עם זה," היא עונה.

"בבקשה לא. אני מבקש שאיש לא ידע על כך," אני אומר לה.

"גם לא אנשי האבטחה של החברה?" היא שואלת.

"גם הם לא," אני עונה לה.

היא מסתכלת עלי. אני רואה בעיניה היפות שהיא לא מבינה למה. עיניה היפות, בהחלט יש לה עיניים מדהימות. "למה בכלל אני מסתכל עליהן כעת?"

כבר כמה ימים רובין עסוקה במרדף אחרי מי שמנסה להזיק לנו. אני מבלה איתה כמה שעות ביום במשרדי כי היא מבקשת לעבוד מהמחשב שלי. כששאלתי אותה למה היא הסבירה לי שהמחשב שלי, שצמוד אליי כל הזמן, הוא הכי בטוח מבחינתה.

לאיש במשרד אין מושג מה קורה והם רואים בכך ישיבת צוות רגילה בין הבוס לאחת המנהלות שלו.

אני רואה שהיא מוטרדת במיוחד היום, אבל היא לא משתפת אותי בכלום. אני מרגיש שאני צריך לתפוס אותה לשיחה. ההזדמנות נקרית לפני בערב בשעה שאחותי מביאה אליי את הצווחן שלה ומבקשת שאשמור עליו. "הוא יישן כל הלילה אין לך מה לדאוג," אומרת לי קרן.

השעה עשר בלילה ואין סימן לקרן, לעומת זה הצרחן הקטן מתחיל בקונצרט. אני מחייג לרובין: "את חייבת להציל אותי. האחיין שלי כאן," אני אומר לה.

"שומעים אותו, את הקטן הזה," היא אומרת לי.

"בבקשה תבואי," אני אומר מיואש, "אני אודיע לשומר שיעלה אותך לדירתי."

"עד שאזמין מונית ועד שהיא תגיע הוא בטח ירגע," היא אומרת.

"מונית?" אני אומר לה ונזכר שהיא לא יודעת היכן אני גר. "אין צורך אני גר בפינת הרחוב בבניין שמואר בכחול."

"אני לא מאמינה," היא ממלמלת לעצמה, "אני כבר מגיעה."

חמש דקות עוברות והיא כבר בדירתי. היא לא מסתכלת עליי בכלל אלא רק על התינוק. "בוא חמוד," היא אומרת ולוקחת אותו מידיי. תוך זמן קצר אני שומע את שירתה ורואה אותו חבוק בזרועותיה. הוא מחזיק אותה חזק, מתמסר לה ומניח את ראשו על כתפה. פתאום משום מקום הוא פולט עליה וחולצתה מתלכלכת.

היא לא מתרגשת ומחכה שהוא יירדם שוב. רק אז היא מתפנה לנקות את עצמה.

"אני יכולה לקבל חולצת טריקו ממך?" היא מבקשת, ורק אז אני שם לב שאני עומד ונועץ בה מבטים כל הזמן.

♦♦♦♦♦

רובין

 

אני ניגשת לחדר האמבטיה בחדרו, מורידה את חולצתי המלוכלכת וממהרת ללבוש את חולצת הטריקו שלו. למרות שהיא אחרי כביסה היא ספגה את ריחות מי הגילוח שלו מהארון. אני מקרבת אותה לאפי ומריחה. אני מסתכלת על עצמי בראי ומבינה שהוא הסתכל עליי כל הזמן.

כדי שלא יחשוב שאני בודקת אם היא נקייה אני ממהרת לאמר לו: "היא ספוגה בריח מי הגילוח שלך."

"ואת אוהבת אותו?" הוא שואל מיד בלי לחשוב, ואני רואה שהוא מתחרט.

"אני רק שוטפת את החולצה שלי ויוצאת," אני עונה לו ושומעת את אנחת הרווחה נפלטת ממנו.

הוא יושב על המיטה שלו ומחכה לי.

אני מתיישבת לידו ושואלת: "מי זו קרלי?"

"מישהי שאני מסתובב איתה," הוא עונה לי.

"תסביר," אני מבקשת.

"אני לא מבין למה את מתכוונת," הוא עונה.

"היא בת הזוג שלך? אתה עומד לשאת אותה לאשה? את רק שוכב איתה? אתה מאוהב בה?" היא שואלת.

"אני יודע שאני הבוס שלך," הוא עונה לי בשקט, "אבל נראה לי שבך אני מאוהב."

אני מסתכלת עליו בפליאה. "לא לזה התכוונתי. מה קרלי בשבילך?"

"את שמעת מה שאמרתי לך?" הוא שואל.

"אתה לא ענית לי," אני אומרת, מנסה להשקיט את הפרפרים שמאיימים לפרוץ ממני. לו רק ידע כמה אני מאוהבת בו.

"קרלי רוצה להתחתן איתי. למעשה היא בטוחה שעוד מעט אציע לה נשואים. אנחנו מכירים מילדות. כן, שכבתי איתה, אבל זה היה סתם בשביל פורקן רגעי. אין לי שום רגש אליה."

"והיא עובדת אתנו?" אני שואלת.

"כן," הוא עונה לי.

"ובכן," אני מחפשת את המילים, "לא יודעת איך לאמר לך, אבל היא ורוברט חברך חותרים תחת החברה שלך. בבקשה תרשה לי לפרוץ אליהם."

"את תקבלי תשובה, רק אחרי שאני אקבל," הוא אומר לי.

אני מזדקפת וידי נוגעת בו בטעות.

"למדי אותי לחבק כמו שאת מחבקת את הצווחן הקטן," הוא מבקש ממני.

"אתה צוחק עלי?" אני שואלת. אבל רואה שפניו רציניים.

"חבק אותי," אני מבקשת.

 הוא עוטף אותי בידיו, נוגע לא נוגע.

"ריאן!" אני גוערת בו ורק אז שמה לב שקראתי לו בשמו הפרטי.

"אז את כן מרגישה אליי משהו," הוא מחייך.

"אתה מבין יקירי," אני אומרת לו, "לחבק מישהו זה לתת לו משהו ממך. זה להצמיד את הלב שלך לגוף שלו, ולתת לו לספוג מהחום שלך. ככה," אני אומרת ומצמידה אותו אליי.

אני רוצה לשאול אותו אם הוא מבין אבל הוא רוכן אלי ושפתיו כבר נוגעות בשלי.

"עוד לא סיימתי," אני אומרת וניתקת ממנו.

"תעצום עיניים, ותנסה להעביר לי את הרגש שלך כלפיי. תיתן לי הרגשה שאתה כאן בשבילי, לנחם אותי, לשמור עליי," אני מסבירה לו, "נשיקה זה רק הדובדבן. היא יכולה להראות כמה אתה רוצה אותי, כמה אתה משתוקק, כמה אתה רוצה לתבוע עליי בעלות, אבל היא לא נותנת חלק ממך."

 ♦♦♦♦♦♦

ריאן

שעה ארוכה אני עומד ומחבק את רובין. אני מרגיש את הלב שלה פועם על החזה שלי וכבר לא בטוח פעימות של איזה לב אני מרגיש. אני מרגיש שלם כמו שלא הייתי אף פעם. לראשונה אני מבין מה היא באמת התמסרות, איך מרגישה נתינה. ורק אחר כך אני מרים את סנטרה אליי ומנשק אותה. והפעם גם היא נענית לי חזרה והנשיקות שלה מתוקות לא פחות .

מוקדש בחיבוק גדול לענתי.

בר אבידן

מאמינה באהבה

TAGS
RELATED POSTS
שני עולמות ב'

ספטמבר 16, 2022

שני עולמות א'

ספטמבר 16, 2022

כשהגורל מתערב

אוגוסט 8, 2022

בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם