on
אפריל 11, 2022

אוניל ג'ונסון

"אתה יכול להסביר לי מי בחר את התמונות הלא שייכות האלה?" היא שואלת בשעה שהיא מתפרצת לחדרו של המראיין שלי.

"אני," הוא עונה לה, "ועכשיו אני באמצע ראיון.";

"אתה צוחק עליי?" היא אומרת לו, "אין קשר בין התמונות למאמר."

"את לא שומעת מה אני אומר לך? אני באמצע ראיון" הוא חוזר ואומר לה.

"ראיון שהוא לגיליון הקרוב?" היא שואלת אותו.

אני מסתכל עליה. שיערה אדמוני עם גוונים של בלונד. הוא גלי ונופל על עיניה כך שאינני רואה אותן.

"ממתי את קובעת לי את סדר היום?" הוא שואל אותה, "קראת בכלל את הכתבה?"

"מר דן פרייס," היא אומרת לו את שמו בהדגשה, "אתה חושב שהייתי מעירה על חוסר הקשר בין התמונות לתוכן אם לא הייתי קוראת? נכון שלא קראתי כל מילה אבל הייתי רוצה להציע לך תמונות חילופיות. אתה מבין שהתמונות שניתנו לך לא מושכות את הקורא לקרוא את הכתבה?"

"נעשית לי מומחית גדולה כעת?" הוא אומר לה בלעג, "כפי שכבר הסברתי לך אני באמצע ראיון וזה ממש לא מכובד מה שאת עושה."

"אתה צודק," היא עונה לו, "יש לי דד ליין מטורף, וזה בכלל לא ענייני מה הציבור חושב. סליחה שהפרעתי לך."

"תעלי את הכתבה לדפוס כפי שהיא," היא אומרת בטלפון למישהי בשעה שהיא יוצאת מהחדר.

"חוצפנית הילדה הזו," מסנן דן וממשיך לשאול אותי שאלות.

בסיומו של הראיון הוא מודיע לי שיתאם לי זמן עם צלם המערכת.

למחרת בזמן שאני כבר שקוע בעבודתי אני מקבל טלפון מג'ורג'י הצלם שמבקש לתאם איתי פגישה.

"היכן אתה חושב לצלם אותי?" אני שואל אותו.

"זה תלוי בך," הוא עונה לי.

"יש לכם בחורה עם שיער אדמוני, מה שמה?" אני שואל.

"אתה יודע כמה עובדות יש בעיתון שלנו? אני עצמי לא יודע. ויש ביניהן כמה אדמוניות," הוא עונה לי, "למה אתה שואל.

"התרשמתי מכך שהיא יכולה לעזור לי לבחור איך להצטלם," אני עונה לו.

"עכשיו בלבלת אותי לגמרי. אני לא יודע על מי אתה מדבר," הוא עונה לי, "תחליט איפה אתה רוצה להצטלם ותשלח לי את הכתובת."

אני מתחיל לעבד במוחי מה היו השאלות שנשאלתי. הסיבה שהוזמנתי לראיון הייתה סידרה של מכשירים רפואיים שאותם אנחנו עומדים לחשוף בתערוכה הקרובה שתערך בעוד שבוע בלאס וגאס.

למרות החשיבות של ההמצאות שפותחו על ידי חברת הסטארט אפ שלנו מה שעניין את המראיין שלי בן פרייס הוא הרווח הכספי. ככל שאני חושב על זה יותר זה מכעיס אותי יותר. אני גם מתחבר יותר למילים של הילדונת הזו על חשיבות התמונות ומה הן משדרות.

*

אני רוצה לעשות רגע סדר בדברים. אני לא מזלזל לרגע ברווחים הנאים שאנחנו גורפים בזכות ההמצאות שלנו, שכן בזכותם יש לי חרות כלכלית. עם זאת הקמת החברה הייתה באמת במטרה לפתח רעיונות. כולנו סיימנו את הלימודים במדעים באוניברסיטה והרעיונות התחילו לצמוח שם.

*

נחזור לראיון שלי וליום הצילומים. אני שואל את ג'ואי השותף שלי מה דעתו בקשר לצילומים.

"אני מסכים איתך שלא אהבתי את השאלות שלו כאילו שרק הכסף עמד מול עינינו," אומר לי ג'ואי, "אולי כדאי שתצטלם פה בחדר הנקי בו אנחנו מייצרים את המכשירים."

"אתה יודע שהוא ביקש שאצטלם בדירה שלי?" אני עונה לו, "כי באמת מה שחשוב שיש לי טלוויזיה 70 אינץ' בבית. אם הייתי יודע לאן הוא מוביל את הראיון הזה הייתי מסרב לו אבל ברגע שהתחלתי בו לא רציתי לעורר מהומה."

"אתה יודע שאני סומך עליך. אתה מתבטא יותר טוב מכל אחד מאתנו. מקווה שהוא יצליח להעביר את המסר שרצית שיעבור. אני בטוח שאתה מצידך עשית את הטוב ביותר," אומר לי ג'ואי.

אני מתקשר לצלם ומבקש ממנו שיגיע למעבדות שלנו. כל אותו הזמן האדמונית לא יוצאת לי מהראש.

"אתה בטוח שאתה לא יודע על מי אני מדבר?" אני שואל אותו שוב, "היא ילדונת. היא נראית ממש צעירה, לא בטוח שהיא אפילו בת עשרים."

"תסתכל עליי. אני נראה לך אחד שמתעניין בילדות? אני נושק לחמישים ואין לי כוונה להסתבך עם ילדות. אני עלול להפסיד את העבודה שלי," הוא אומר לי, "אתה מעוניין בילדה הזו?"

"זה לא אישי. היא אמרה משהו על צילומים בקשר לכתבה. זה באמת לא חשוב," אני עונה לו.

"דווקא נראה לי שאתה מעוניין בה. אחרת לא היית שואל אותי שוב ושוב," הוא עונה.

אני צוחק. "באמת שלא. זה הראיון הראשון שלי. חשבתי שהיא תוכל לתת לי טיפים בעקבות דברים שאמרה. יכולתי לשאול את דן פרייס אם זה היה כל כך חשוב. אני סומך עליך ועל ניסיונך."

את השעתיים הבאות אנחנו מעבירים בצילומים במעבדה. אני משתף איתו פעולה, מרבה לחייך במקומות הנכונים, אבל המחשבות שלי לא מפסיקות למשוך אותי חזרה אליה.

"אני מבקש לראות את התמונות לפני שאתה מפרסם אותן," אני אומר לו.

"אין בעיה. תבוא למערכת עוד שעה ונבחר אותן יחד. אני רוצה שתהיה מרוצה מהן," הוא אומר לי, "תדע שזה לא קורה לי הרבה, אבל יש בך משהו מיוחד שנכנס לי ללב."

שעתיים עברו.

אני מסיים לכתוב דוח מחקר ויום העבודה עדיין רחוק מסיומו. "אני נוסע למערכת העיתון," אני אומר לג'ואי ויוצא מהמשרד.

אני שמח שלא הקשבתי לדייב השותף השלישי ולא הגעתי למערכת לבוש בחליפה. חם בחוץ ורוח נעימה חודרת מבעד לחלון הג'יפ שלי ופורעת את שיערי. כיוון שיום העבודה עדיין בעיצומו התנועה בעיר יחסית נסבלת, כמה שאפשר לומר נסבלת על התנועה בעיר.

אני מגיע לחניון של בניין המערכת. "מחכים לך מר ג'ונסון," אומר לי השומר בכניסה לחניון בשעה שאני מוסר לו את שמי. "תחנה באזור המסומן באות ג'יי." אני רוצה לשאול אותו האם זה קשור לשם משפחתי אך הוא מספק לי את התשובה. "זה האזור של קומת חדר המערכת. המעליות יובילו אותך ישר אליו. הוא בקומה עשרים."

 אני עושה כדבריו ומוצא את המקום בקלות. "הנה אתה ג'ונסון," קורא לעברי ג'ורג'י, "העליתי את התמונות שלך."

הוא מוביל אותי לתוך לב חדר המערכת ופתאום מסתובב אליי. "אני ממש מטומטם איך לא חשבתי עליה. אני חושבת שזו אבלין האחת שאתה מחפש. אתה מבין היא כבר בת עשרים ושש. ממש, אבל ממש לא ילדה."

אני נרעש מהגילוי שהיא כאן  בחדר. אז יש לה שם, אבלין. אני מגלגל את שמה במוחי.

"היי ילדה," קורא לעברה ג'ורג'י, "העליתי את התמונות של ג'ונסון."

"אני אכנס לראות," היא אומרת לו ונכנסת למחשב. "מי הציע את הלוקישיין של הצילום?"  

"הוא אמר לי לבוא למעבדות שלהם ושם צילמתי אותו כפי שאת רואה," הוא עונה לה.

"אני מבינה," היא אומרת לו, "ומה אתה רוצה שאעשה כעת?"

"מה את חושבת עליהן?" הוא שואל אותה.

"תראה אותן לג'ונסון ותשאל אותו," היא עונה. אני רואה שהיא לא מתלהבת.

"הוא פה," הוא אומר לה ומצביע עליי.

היא מרימה את עיניה אליי ואני עומד מהופנט מול זוג עיניה הירוקות ולא מסוגל להוציא מילה מהפה.

אבלין (בל) לונדון

"ובכן ג'ונסון אלה התמונות שלך. אתה רוצה לבחור כמה תמונות מביניהן?" אני שואלת אותו.

 "יש לך עיניים מדהימות. השיער שלך מסתיר אותן כך שלא ראיתי אותן קודם," הוא אומר ושולח יד להזיז את התלתל שמכסה את עייני.

אני משירה מבט לעיניו. "עכשיו את מצפה ממני שאומר לך שיש לך עיניים יפות, או שאתה מתכוון להסתכל על התמונות שלך ולבחור?"

"כמה חבל שאת עובדת בעבודה שאת לא אוהבת אבלין," הוא אומר לי תוך הדגשת שמי.

"אנחנו מכירים?" אני שואלת אותו מופתעת.

"אתמול נפגשנו בשעה שהתפרצת לחדרו של דן פרייס," אני מנסה להזכיר לה למרות שיודע שלא שמה לב אליי.

"באמת? לא ידעתי שאותך הוא ראיין מר ג'ונסון," אני עונה לו.

"ובכן מיס גברדין," הוא אומר לי, "לרגע חשבתי ששמך אבלין. כך אמר לי ג'ורג'י," הוא אומר לי בטון מתנצל.

"אולי עכשיו תבין למה אני לא אוהבת את מה שאני עושה כעת. אני לא מיס גברדין ואינני מזכירת חדר המערכת, זו שהשם שלה מופיע על השלט שעל השולחן. אני צלמת עיתונות שהמשרה הזו נכפתה עליה כיוון שמיילי, מיס גברדין בשבילך, חולה לטענתה. אם תשאל אותי היא סתם רצתה חופש," אני עונה לו.

"לכן את לא אוהבת את התמונות," הוא אומר לי, "אם כך צלמי אותי את."

"לשם כך אני צריכה לדעת על מה הכתבה באמת," אני עונה לו.

"מתי את מסיימת?" הוא שואל.

אני מעיפה מבט למסך. "חוץ מהכתבה שלך, סיימתי הכל."

"אז בואי נלך. קחי אתך את המצלמה," הוא אומר, "נלך לאכול משהו ונדבר."

אני אורזת את התיק שלי ומכניסה לתוכו את המצלמה. "יצאתי," אני אומרת למזכירה.

"מה בא לך לאכול?" הוא שואל אותי, "פסטה, מוקפץ, פיצה, המבורגר, נקניקיות בדוכן ברחוב?"

"אתה לא רציני? איזה זבל אתה אוכל," אני עונה לו.

"מסעדת גורמה?" הוא שואל אותי בחיוך.

"נו באמת, אני לא כזו," אני מתרעמת, "וכדי להוכיח לך את זה, בוא נצא לרחוב. הפארק לא רחוק מכאן, בא לי לצלם קצת את הפרחים. בפינה יש עגלה עם נקניקיות. תפתיע אותי."

הוא לא בטוח אם אני צוחקת או לא, אבל אני לא משתפת פעולה. אנחנו חוצים את הכביש ופונים לעבר הפארק. אני עוזבת אותו ונכנסת לצלם את הערוגות הפורחות. בזווית עיני אני קולטת שהוא עוקב אחריי ולבסוף ניגש לקנות אוכל.

סוף סוף כשאינו מסתכל עליי אני משחררת את האוויר הכלוא בתוכי. ראיתם אותו? הוא גבר מעלף. איזה עיניים! כמעט טבעתי ביופי שלהן.

אני מתיישבת על ברכיי, מחברת את העדשה המיוחדת ומתחילה לצלם את הפרחים. מול עיניי מתיישבת דבורה ומלקקת צוף. בזווית עיני אני קולטת אותו מתבונן בי, אך שבה להתרכז בדבורה ומנציחה אותה דקה לפני שהיא עפה.

אני קמה והולכת לשבת על הספסל. הוא מתיישב לידי ומגיש לי לחמנייה עמוסה בתוספות, מתחיל לאכול והשפתיים שלו נמרחות באדום של הקטשופ. אני לוקחת את המצלמה ומנציחה אותו. "את לא מפרסמת את התמונה הזו," הוא אומר לי מיד.

"אני לומדת אותך," אני עונה לך, "ולא, לא אפרסם אותה. חוץ מזה שלא אפרסם דבר בלי שתאשר לי לפרסם אותו. עכשיו ספר לי על מה היה הראיון."

"אני יכול להיות גלוי איתך?" הוא שואל, "בתנאי שלא תצטטי אותי."

"אני לא כותבת, רק מצלמת. בכל מקרה אני לא נוהגת לצטט שיחות אישיות," אני אומרת.

"הרגשתי בראיון שלא אני או אם לדייק החברה היא שמעניינת את דן, אלא הכסף הגדול שהחברה מסוגלת לייצר. כל פעם שניסיתי לכוון למוצרים שהחברה מפתחת זה חזר לעניין של כמה רווח זה יכול להביא לחברה. דן ביקש שאצלם בדירה שלי. הרגיש לי שיטחי מידי. לרגע חשבתי להפסיק את הראיון, אבל הבנתי שזה יגרום נזק יותר גדול. אני מפטפט מידי?"

"ספר לי עלייך. מה אתה אוהב לעשות בשעות הפנאי שלך," אני מבקשת.

"את תצחקי אם אספר לך," הוא עונה לי ומחייך. אני מתעלפת מגומות החן שלו בשעה שהוא מחייך. התלתלים שלו מכסים את העיניים ובלי לחשוב אני עושה מה שהוא עשה קודם ומסיטה אותם מעיניו.

"אני משחק במשחקי הדרקונים שייצרה לואיז דיאמונד. מכירה אותה?" הוא שואל. 

"באמת?" אני עונה לו מופתעת, "אני חייבת לגלות מה הדמות שלך. אתגרת אותי."

"לא נכון! גם את משחקת?" הוא שואל אותי.

"אני מעריצה את המשחקים שלה. כל משחק שיוצא מהסדרה הזו אני קונה," אני עונה לו בהתרגשות.

השיחה שלנו מופרעת כאשר צלילים עולים מלב הפארק. "בואי," הוא אומר לי ומושיט לי יד, מקים אותי מהספסל. לא רק שהוא לא עוזב את ידי אלא מחזק את אחיזתו בה עד שאנחנו מגיעים למקום בו עומד הנגן  עם הגיטרה והמגבר.

אנחנו העולם שר הזמר בעיניים עצומות. אני מביטה מסביבי. האנשים עומדים ומסתכלים עליו. איש לא נסחף אחריו, איש לא טורח למלא את הכובע  שלו במטבעות. אני לא חושבת רגע, לוקחת את המצלמה, ונעמדת לידו, מצטרפת אליו בשירה ורוקדת לקצב המוסיקה כאילו אני לבד בעולם. ג'ונסון מצטרף אליי מיד. ברגע שזה קורה כולם מסביבנו מתחילים תחילה בשקט, ולבסוף בהתלהבות, לשיר ולרקוד. אני לוקחת את המצלמה ומצלמת את ג'ונסון. אני לוקחת גם הנייד ומתעדת זאת גם כווידאו.

אמנם הוא רואה שאני מצלמת אבל למרות זאת הוא אוחז בידי ורוקד איתי והפנים שלו זורחות. "תעזבי את המצלמה ותהני," הוא לוחש לי. אני נסחפת אחריו. הוא מקיף אותי בזרועותיו ורוקד איתי מחובק. אני מביטה על פניו. אין לי מושג בן כמה הוא, אבל ברגע זה הוא נראה כמו נער בתיכון חסר דאגות שכל מה שהוא רוצה זה רק לכבוש את העולם.                                                                                                                                                                                       

השמש שוקעת והפנסים מאירים את לב הפארק. "את רעבה?" הוא שואל אותי. האמת שאנחנו כבר כמה שעות פה סביב הנגן הבודד, מרקידים מסביבו את כולם.

"תקשיבו," אומר לנו הנגן, "אני לא יודע מי אתם, אבל זה היה היום הכי שמח בחיי מזה הרבה מאד חודשים, שלא לדבר על שכובע שלי מפוצץ כמו שלא היה אף פעם. תבואו לאכול איתי?"

"נשמח לבוא," הוא עונה בלי ששמע עדיין את תשובתי, "אבל בתנאי שתתן לי לשלם. לאיפה בא לכם ללכת לאכול?"

אני מושכת בכתפיי. אני לא ממהרת לחזור הביתה. הקבוצה בה אני משחקת הלילה מתאספת סמוך לחצות. בסוף הם בוחרים במסעדה איטלקית קטנה. ג'ונסון מסתכל עליי ומקמט את מצחו. ברור לי שהוא מריץ שיחה עם עצמו בראש. "פסטה," הוא קובע בשעה שהמלצרית ניגשת לקחת את ההזמנה, "משהו בריא. את מנת הג'אנק שלנו להיום מיצינו."

הזמר, מייקל ג'קסון, כך הוא קורא לעצמו, שואל אם זה בסדר שהוא יזמין פיצה . "כי ממש בא לי פיצה עם מלא גבינה כזו."

"כרצונך," אומר לו ג'ונסון. הוא יושב קרוב אליי ואני משתכרת מהריח של מי הגילוח שלו, שלמרות שרקד והזיע מעט, עדיין מורגש באוויר.

שיחה ערה מתנהלת בין ג'ונסון ל"מייקל" ואני מנצלת את זמן ההמתנה לאוכל ומצלמת כמה תמונות בלי שהוא מרגיש.

אוניל

שלושתנו יושבים ואוכלים בהנאה מרובה את האוכל. אני מגלה שהייתי ממש רעב.  בינינו, לחמנייה עם נקניקיה היא לא בדיוק ארוחה משביעה.

ואז מצלצל הטלפון שלה, מודיע שנכנסה לה הודעה.

היא מעיפה בו מבט. נראה שההודעה מפתיעה אותה. "מה פתאום כל כך מוקדם?" היא ממלמלת.

גם הנייד שלי מצלצל ומודיע לי שמתקיים הלילה משחק בשעה עשר.

"אני מצטערת אני חייבת ללכת," היא אומרת בהתנצלות, "תעבור מחר לקראת הצהריים במערכת ונבחר לך תמונות."

"חכי אני רק משלם ואלווה אותך," אני אומר לה.

"תודה," היא עונה לי, "אני גרה חמש דקות מפה."

אני מודה שאני מאוכזב. הרבה זמן לא הרגשתי כל כך נינוח ליד אישה. למרות שהיא יודעת מי אני הרגשתי שלא הסתכלה עליי כעל הגבר העשיר שאני אלא כעל… בעצם איך היא הסתכלה עליי? אני לא בטוח שהיא יודעת בכלל את שמי הפרטי.

רק אחרי שהיא עוזבת אני נזכר שאין לי את הטלפון שלה. האם זו הדרך שלה לגרום לי לבוא אליה בבוקר?

מייקל לא שם לב לסערה שמשתוללת בי כעת. "תבואו גם בשבוע הבא?" הוא שואל.

"נעשה הכול כדי להגיע," אני אומר לו.

חמש דקות לפני השעה עשר.

אני מפעיל את המחשב ונכנס לשטוף את עצמי בזריזות.

הדף של "משחקי הבקבוק 2020- דור ההמשך" כבר מזמין את המשתתפים להיכנס.

אני מקיש את השם שלי: קונדור ומיד עולה התמונה של הקונדור הדואה מעל הים.

המשתתפים מתחילים לשוחח ביניהם כפי שנהוג לפני כל משחק. אני רואה שיש חמישה משתתפים חדשים.  

למרבה הפלא כולם מהעיר ניו יורק. אני עובר על השמות. ארבע נשים וגבר אחד. אני רוצה לעבור על פרטי הנשים החדשות אבל אז עולה המנחה של הערב אס שחור.

אס שחור: ערב טוב לכולם. לפני שאנחנו מתחילים אני מבקש מהחדשים שישלחו משפט אחד על מה שעבר עליהם היום.

סוס פראי:  עשיתי רווח נאה בבורסה.  

אני כבר יודע שאיתו לא תהייה לי כימיה.

סחלב ורוד: קניתי טלפון חדש.

אני כבר מפסיק להסתכל על החדר המרכזי ובודק מי מ"חברותיי" נמצאת. אני שם לב שהמנחה מנהל שיחה עם מישהי בשם "עלה תלתן." אני גולל את השיחה למעלה וסקרן לראות מה גרם לו לדבר איתה.

עלה תלתן:  עצרתי להריח פרחים.

אס שחור: התכוונת לוורדים. כמו שנאמר: "עצור להריח את הוורדים."

עלה תלתן: דווקא פרחי אביב. העיר מלאה בהם.

אס שחור: אוהבת טבע אני מבין.

עלה תלתן: תלתן, לא כך?

קונדור: יש לך תמונה ?

עלה תלתן: נוגד את כללי המשחק.

קונדור: של הפרחים.

עלה תלתן: רק הרחתי.

קונדור: סתם מחשבה שעברה לי. היום כולם מתעדים הכול.

עלה תלתן: ומה אתה עשית היום?

קונדור: יש לך שעה?

עלה תלתן: הבנתי שיש לתמצת במשפט אחד.

קונדור: התאהבתי. אני רושם ומוחק.

קונדור: רקדתי בפארק. אני רושם ומוחק

אס שחור: חברים המשחק מתחיל.

אני לא כל כך מרוכז במשחק. המחשבות שלי נודדות למקום אחר. אני מחליט לפרוש מהמשחק. כאשר אני מגיע לשער היציאה מהמשחק אני רואה שגם עלה תלתן עומדת לפרוש.

אני שולח לה מיד הודעה.

קונדור: תגידי לי שזו את.

עלה תלתן: אני לא מבינה אותך. ברור שאני זו אני.

קונדור: חשבתי שאת מישהי אחרת, מצטער.

עלה תלתן: או.קי….מצטער שהתאכזבת. אני חדשה פה אז כנראה שאני לא היא.

אני מרגיש מטופש. היא בטח חושבת שאני פסיכופת. אבל הייתי חייב לדעת. בסך הכול זה הגיוני. העיר מלאה פרחי אביב , למה מכולן שזו תהייה היא?

למרות השעה המוקדמת אני הולך לישון ולכן גם מתעורר מאד מוקדם. אני חסר מנוחה. כבר ברור לי שאת היום אני אתחיל במערכת. אני לא רוצה להראות להוט מידי לכן אני נכנס למחשב ועובד מהבית, מושך את הזמן עד השעה אחת עשרה.

אני מגיע למערכת ורואה את אבלין מרוכזת בעבודתה מול המסך.

"היי ילדה," אני אומר לה, משווה לקולי טון קליל.

היא מרימה עיניה אליי. "היי לך ג'ונסון."

"ספרי לי במשפט אחד מה עשית אתמול בערב," אני שולף את המשפט שמתבשל בי כל הבוקר.

"איזה  משפט פתיחה מקורי," היא צוחקת.

"דווקא לא," אני אומר ובוחן אותה , "ובכן?"

"אתמול בערב.." היא אומרת וחושבת,  "אתמול בערב עקבתי אחרי קונדור במעופו בשמים מעל הים."

"ידעתי! זו את," הוא אומר לי.

"ברור שאני זו אני," היא עונה לי, "משום מה המשפט הזה נשמע לי מוכר."

"למה יצאת?" אני שואל.

"זו לא הקבוצה הקבועה שלי," היא עונה.

"ידעת שאני שם," אני אומר.

"זה הרגיש לי פתאום לא נוח לשחק במשחק הזה. הרגשתי חשופה," היא עונה לי.

"את יודעת שאין לי את הטלפון שלך. כל כך רציתי לדבר איתך." אני אומר בלי לחשוב, "לא הפסקתי לחשוב עלייך מאז שנפרדנו."

"היה לי ממש כייף איתך אתמול וקצת.. נבהלתי. אני לא באמת מכירה אותך ופחדתי להיסחף ולהיפגע."

"אני בחיים לא אפגע בך," אני ממהר לענות לה, "איך את בכלל יכולה לחשוב דבר כזה?"

"יש לי דד ליין מטורף. הכתבה עלייך חייבת לרדת לדפוס," היא קוטעת את השיחה באופן חד.

"בתנאי שתתני לי את…" אני אומר אבל היא לא נותנת לי לסיים את המשפט.

"אני בחדר המערכת כדי לעמוד בלוח הזמנים. בוא תראה מה בחרתי ותאשר לי את זה בבקשה. הייתי חייבת לשים כמה תמונות מהמעבדה שצילם ג'ורג'י. גם בגלל שהוא צילם וגם כדי להדגיש את העיקר, שזו העבודה שלך. הוספתי עוד תמונה מהפארק ותמונה מהמסעדה. תסתכל ותאשר לי בבקשה. רק שתדע שבדרך כלל אנחנו לא מערבים את המרואיין בתהליך," היא אומרת לי.

"אז למה את מערבת אותי?" אני שואל ומקווה לשמוע שזה בגללי.

"מהסיבה הפשוטה שהייתה לך הרגשה מסוימת לגביי הראיון ואני מנסה לאזן קצת את ההרגשה שלך. בסך הכול אנחנו רוצים שהמרואיין ישמח עם מה שנכתב עליו," היא אומרת לי כאילו אני אדם זר.

אני מתקרב אליה, נותן לה להרגיש את נוכחותי. נוגע לא נוגע בה, בשעה שאני רוכן לעבר המסך. אני מביט בה מזווית העין ומרגיש שנוכחותי משפיעה עלייה ומחייך.

"האם החיוך שלך אומר שאתה מרוצה מהתוצאה?" היא שואלת.

"עשית עבודה טובה," אני אומר לה ומתקרב עוד מעט כדי לגעת במסך. "את התמונה הזו את יכולה לשלוח לי?"

"בטח," היא עונה.

"את התמונה המלאה. לא את זו שהורדת את עצמך ממנה," אני אומר, "ועכשיו אני יכול לקבל את הטלפון שלך?"

"עכשיו אני צריכה לשלוח את זה לאישור של בן פרייס," היא עונה לי מתעלמת מהבקשה  שלי.

הטלפון על שולחנה מצלצל מיד.

"איפה הטלוויזיה 70 אינץ' של ג'ונסון?" אני שומע את קולו המזדעק של בן פרייס.

"אני מניחה שהיא מול  הספה המהממת שלו בסלון ביתו, למה אתה שואל?" היא עונה לו בשלווה, "אתה מבין זה לא אני שצילמתי, אבל הבנתי מהמעט שקראתי שזו לא כתבה עליו אלא על החברה."

שתיקה משתררת ושוב נשמע קולו של דן. "אני מכיר היטב את ג'ורג'י יש פה שתי תמונות שהאיכות שלהם נדירה וזה לא הוא צילם. ברור לי שזו את צילמת. את יכולה להסביר לי מדוע לא הבאת לי את התמונה שלו בבית שלו??"

"סליחה דן אתה כנראה לא יודע מה אני מצלמת אם אתה שואל שאלה כזו" היא אומרת לו בקור, "מעבר לעובדה שלא הייתי בביתו אם את זה אתה מנסה לרמוז."

"אל תשחקי לי ילדה תמימה. את לא יודעת שהקוראים שלנו אוהבים צהוב?" הוא אומר לה, "ואם לא הבנת אותי זו לא בקשה זו הוראה."

היא לוקחת את הנייד שלה ומפעילה את ההקלטה. "אני רוצה להבין אם הבנתי נכון. אתה רוצה שאבוא לג'ונסון בלבוש חשוף ואפתה אותו לתמונות צהובות?"

"את רואה ילדונת. כשאת רוצה את מבינה," הוא עונה.

"דן, יש לי דד ליין לעמוד בו, אתה מאשר את הכתבה?" היא שואלת.

"תורידי לדפוס," הוא עונה לה לא מרוצה.

"מייק, אני שולחת לך את הכתבה של ג'ונסון לטיפולך," היא אומרת למישהו בטלפון.

"עכשיו אני יכול סוף סוף לקבל את הטלפון שלך," אני אומר לה בשיא השלווה.

"אתה יכול לקחת אותי כעת לקחת לשתות קפה," היא אומרת. אני קם ויוצא לעבר הדלת. היא אוחזת בידי ומובילה אותי החוצה. "יש לך כאן רכב?"

"כן," אני אומר ויורד איתה לחניון. היא הולכת אחרי בשתיקה מסתגרת בעצמה.

"קח אותי למקום רחוק, לא איכפת לי שיהיה בלב העיר, רק מקום שאיש לא ימצא אותנו," היא אומרת לי להפתעתי.

"אקח אותך לדירה שלי," אני אומר לה. היא לא מגיבה.

כשאנחנו נכנסים היא לא מביטה סביבה אלא הולכת לספה ומוציאה את הנייד שלה.  "מיילי זה נכון שדן פרייס הכתיב לך קו מסוים לגבי התמונות בכתבות?" היא שואלת אותה מיד, "אני רוצה לדעת אם בגלל זה את בחופש."

אני שומע דיבורים אך אינני מבין מילה, מה גם שאינני רוצה להתקרב כעת למרחב שלה.

"ג'ורג'י צדק. זה בדיוק מה שדן פרייס רוצה. כתבות צהובות. אני לא יכולה לתת לזה יד כשמדובר בנושאים רציניים כמו ההמצאות של חברה כמו שלך," היא אומרת לי בכעס.

"אני לא מבין, את לא צלמת?" אני שואל.

"בטח שאני כן, רק שאני לא עובדת בחדר המערכת אני עוסקת בצילום לירחונים," היא עונה לי.

היא מרימה את עיניה ומסתכלת עליי. "את כל כך יפה," אני אומר לה.

"אתה עדיין רוצה את מספר הטלפון שלי?" היא שואלת, "אני מקווה שאתה לא חושב שניצלתי את הכתבה שלך בשביל להוציא את האמת מדן."

"ראיתי אותך נלחמת בו על כתבה אחרת. אני יודע שזה לא כך. חוץ מזה שאת שוכחת שביליתי איתך שעות אתמול ולמדתי מי את באמת," אני עונה לה.

"ומי אני באמת?" היא שואלת ונאנחת, "כי אני כבר לא יודעת מי אני. הלכתי לאיבוד בחדר המערכת ."

"את ילדה מדהימה. יש לך עיניים מהפנטות ופנים יפיפיות, שלא לדבר על הגוף שלך," אני אומר לה, "אבל את יודעת למה את כזו מדהימה? בגלל היופי שנובע ממך מבפנים. יש בך טוהר וניקיון שאין להרבה אנשים. את ילדת טבע שכזו שלא מוכנה לתת לפיח והזיהום של העיר ללכלך לך את העקרונות שלך."

היא מקשיבה לדבריי במבט סקרן.

"ראיתי איך צילמת אותי אתמול. יש בין התמונות שלך תמונות בהחלט אינטימיות שלי, גם כשאני בלבוש מלא. אני ראיתי בהן איך את מסתכלת עליי. אני יודע שאת אוהבת את העיניים שלי, השפתיים גרמו לך לנשוך את שלך בלי ששמת לב. את אהבת את מה שראית. ראיתי איך את מסתכלת עליי, ועדיין לא בחרת דבר מזה לעיתון. אז לא אני ממש לא מרגיש מנוצל על ידך. לעומת זאת אני שמח לדעת מה את חושבת עליי כי אני …" אני מפסיק את דבריי. האם אני באמת יכול לומר לה אחרי יום אחד בלבד כמה אני מאוהב בה?

"בואי אבלין נלך לשתות," אני אומר לה, "אקח אותך למקום שאני מאד אוהב."

*

אבלין

"תקרא לי בל," אני מבקשת ממנו.

"את תקראי לי ניל," הוא אומר לי, "ואני אקרא לך ילדה שלי."

 "אני בת עשרים ושש," אני עונה לו.

"כמו שאמרתי ילדה," הוא עונה לי, "אם זה מעניין אותך אני בן שלושים ואחת."

"כל מה שקשור אליך מעניין אותי," אני עונה לו, "הכי צהוב שאפשר."

 הוא מסתכל עליי ועוצר את צעדיו בשעה שאנחנו מתקרבים לג'יפ שלו.

 "מה שרציתי לומר שאני רוצה לדעת שאין לך אישה או חברה," אני עונה לו.

הוא נושף את האוויר מתוכו בצורה מוגזמת. "כבר חשבתי שאת מבקשת ממני לספק לך רכילות על עצמי. וזה הלחיץ אותי כי אין לי מה לספר לך. אני גבר שמתייחס ברצינות לעבודה, עובד הרבה שעות ליישם את הרעיונות שרצים לו בראש, ואין לי אף מערכת יחסים רצינית לספר לך עליה. למעשה האהבה הגדולה של חיי התחילה רק …אתמול."     

"תקשיב," אני לוחשת לו, "אני אגלה לך סוד אבל אתה נשבע לא לגלות אותו."

הוא חוגר את חגורת הבטיחות ומתניע את הרכב.

"תשבע," אני אומרת לו.

הוא לא עונה לי. מה שמעסיק אותו כעת הוא להכניס את מוט ההילוכים להילוך אחורי, לתמרן בין המכוניות ולהתמזג עם התנועה. אני עוקבת אחריו, מנסה לנחש לאיפה הוא נוסע. הוא מפתיע אותי ונוסע לכיוון הגשרים המובילים לכיוון היציאה ללונג איילנד.

דממה עוטפת את הרכב. אפילו הרדיו דומם. אני מסיטה מבטי ממנו נהנית לראות את הטבע המתעורר מסביב. העלים החדשים שמתחילים בצמיחה מחודשת על העצים שהקיצו מתרדמת החורף, הפרחים שמתחילים לבצבץ מהאדמה.

"אז מה התחלת לומר מקודם?" הוא שואל פתאום.

"ביקשת שתשבע לא לספר," אני אומרת לו.

הוא מעיף מבט לעברי לראות אם אני רצינית.

"אתה מבין, הסוד שאגלה לך יהרוס את התדמית שלי," אני אומרת לו.

"סודך שמור איתי," הוא עונה לי.

"אני יודעת שאני יפה. המראה אומרת לי את זה כל בוקר. אתה בטח חושב שזה יתרון. אבל לא תמיד," אני אומרת לו.

הוא שוב מסתכל עלי אני רואה את הציפייה למה שאני רוצה לומר. פתאום אני מאבדת את הבטחון ומשתתקת. שוב המבט שלי נודד החוצה. אני לא רוצה שיראה את הסערה על פניי, אינני רוצה להסגיר את המילים שלא יצאו ממני.

הוא עוצר ליד מפרץ ג'פרסון ליד בית הקפה "הוורד הכחול."

"היית פה פעם?" הוא שואל מפזר באחת את כל המועקה שעמדה באוויר.

אני מנידה בראשי לשלילה. "רציתי לומר ש……שיש לי מחזרים ואפילו היה לי חבר, אבל פעם לא הרגשתי מה שאני מרגישה מאז אתמול….אלייך."

wigsiu.comאוניל

pun.tekstall.comבל

TAGS
RELATED POSTS
שני עולמות ב'

ספטמבר 16, 2022

שני עולמות א'

ספטמבר 16, 2022

כשהגורל מתערב

אוגוסט 8, 2022

בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם