מאמינה באהבה מיני סדרות

ביעור חמץ 1 – בדרך לבוסטון

on
מרץ 28, 2021

פתיח

השמש מציצה מבעד לתריסים.

יום חדש נולד.

אני מתמתחת במיטה ,

מגרשת את קורי השינה מעיניי מנסה להתאפס על עצמי.

נגיעה מקרית בכר  לידי מזכירה לי שאני לבד.

לבד בלב ליבה של מגיפה עולמית שמונעת ממני

לצאת לטבע ולצלם אותו.

מה שפעם הייתי עושה למחייתי.

אני נאנחת.

שוב יהיה עליי לצלם נוף עירוני ואנושי.

אני תוהה מתי כל זה ישתנה.

הטלפון מצלצל ואני רואה את שמו של אבא על הצג.

אני מעמידה פנים שלא ראיתי.

אין לי חשק שיאמר לי שוב בפעם המי יודע כמה

שעצוב לו שאין לנו אפשרות לחגוג את חג הפסח יחד כי הוא מפחד

להידבק.

באמת שאני לא מבינה את מה שקורה.

חלק מהמקומות פתוחים כרגיל, וחלקם מסוגרים בעצמם.

מה שמשותף לכולם הוא המסיכה שעלינו לעטות על פנינו במקומות סגורים.

אני קמה בעצלתיים מתפללת שיהיה לי יום שקט.

אבל אז מתחיל הטירוף….

שרה גרייס

כל שנה אני מחפשת תרוץ למה לא לבוא להורים לליל הסדר.

אני שמחה שזו השנה השנייה מאז שהעולם השתגע שחל איסור על סדרים משותפים.

"זה ממש כאילו אנחנו עצמנו במצרים," אומר לי אבא בשיחת הטלפון היומית שלנו.

"כן," אני נאנחת באופן מופגן. אין לי כוונה להראות לו איזו הקלה אני חשה שאין לי צורך לחצות את הגשרים כשהתנועה בשיאה לכיוון בית הוריי.

אני מקבלת מסרון להגיע דחוף לבורסה לניירות ערך לצלם את הפעילות שבה בגלל התמוטטות של מניה מסוימת של חברה שלא שמעתי עליה בחיים.

אני מצלצלת מיד למערכת. "תגידי בן השתגע?" אני שואלת את אן מזכירת המערכת, "מה לי ולצילומים כאלה?"

"העניין הוא שאת היחידה שבאזור, ועם כל ההגבלות של הקורונה אין מי שיבצע את העבודה," עונה אן בקולה האדיש שיכול להוציא פיל משלוותו, לעורר דובים משנת החורף שלהם.

"את שכחת שיש לי גישה ללוח הזמנים ואני לא היחידה שפנויה כעת."

 נו באמת. לתת לי תירוץ שזה בגלל הקורונה? צלמים רבים רעבים לעבודה ויוצא שרק אני עסוקה בעבודה שהקשר היחיד בינה לביני היא המצלמה שבידי.

"בן אמר שאת היחידה שיכולה לקחת נושא הכי משעמם בעולם ולהפוך אותו ליצירת אומנות. את יכולה להתלונן כמה שאת רוצה. בסופו של דבר את זו שתביאי את התמונות."

**

"אני צלמת עיתונות זה לא חיוני מספיק בעינייך?" אני מתבוננת חסרת אונים בפקיד שמסרב לתת לי אישור שאוכל לטוס בחופשיות.

"אני מצלמת את הטבע ואין זמן טוב מצילומי טבע בימים אלה כאשר הטבע מתעורר בלי בני האדם," אני מנסה לדבר אל ההיגיון שלו.

"את רוצה לומר לי שזה חיוני שתצלמי ציפור שדוגרת על הביצים בקניה רק בגלל שיש קורונה? תהיי רצינית."

"אני לא מבקשת לטוס לקניה," אני רוטנת, "ובטח לא לצלם ציפורים דוגרות על ביציהן."

"כך או כך אני לא מאשר לך לטוס," הוא אומר לי בקול מתנשא של אדם שיודע שהוא מחזיק את עתידי בידיו.

"אתה מוזמן להאכיל את הילדים שלי ולספר להם שלא אישרו לאימא שלהם לטוס," אני מנגנת על מצפונו.

"איזה מין אימא את שבמקום להיות עם ילדיה בזמן מגיפה, את רוצה לטייל בעולם לבדך?" הוא נוזף בי.

"אימא שצריכה להתפרנס כדי להאכיל אותם," אני עונה לו, סובבת על עקביי ויוצאת את משרדו בראש מורם.

**

 בגלל הפקיד חסר הלב אין לי אפשרות לטוס כעת כרצוני, כי אני לא חיונית בעיניו.

אני שמחה שאין לי באמת ילדים להאכיל.

בלית ברירה אני עוטה את המסכה על פני, תרתי משמע, והולכת לבורסה לניירות ערך להשיג את הצילומים המיוחלים.

בן צדק. הוא ידע שאצליח להשיג עבורו צילומים שאף אחד מחבריי לעבודה לא יצליח.

"נו שרה, זה היה כל כך נורא?" הוא מביט בי מרוצה מעצמו.

"אני לא אודה בפנייך שדווקא די נהניתי," אני אומרת בשקט.

"אני ממש שמח לשמוע, כי את נוסעת כעת לבוסטון לצלם את מנכ"ל החברה שהמניה שלה התמוטטה," הוא אומר להפתעתי, "רק תהיי נחמדה אליו כי הוא איכשהו מקורב אליי." איך בדיוק הוא לא מסביר.

"מתי הטיסה?" אני שואלת כשאני קולטת שאני עומדת לטוס לראשונה מזה חודשים רבים.

"זהו שלא. את נוסעת ברכבת," הוא עונה לי בשקט ומצפה כבר לתגובה החריפה שלי.

"ברכבת זה לא רק חיוניים?" אני צוחקת וגורמת לו לשחרר אנחה.

"הנהג מחכה לך למטה. תיסעי לארוז. את מתוכננת להישאר שם יומיים," הוא  נד בראשו ועונה לטלפון שמצלצל ללא הפסק על שולחנו. "כן רוברט, מה עכשיו?"

כעבור חצי שעה אני מקבלת הודעה.

  שרה,

הפגישה שלך עם מר דייסון תערך מחר בארבע אחר הצהריים.

הוזמן לך מקום בחברת הרכבות אמטרק.

יציאה מתחנת פן בניו יורק בשעה 10:03 בבוקר.

הגעה לתחנת בק ביי בבוסטון 1:39

אני חוזרת הביתה ואורזת תיק לנסיעה. כיוון שאין לי מה לעשות בשארית היום, אני חוזרת למערכת לאשר את התמונות לכתבה והולכת להיפגש עם אשלי.

"לא בא לי לנסוע," אני רוטנת, "מה לי ולמנהל חברת ענק שהמניה שלה עולה ויורדת בקצב מטורף. הוא בטח גבר שחצן שחושב שהשמש זורחת לו…"

"לא מתאים לך להיות כזו ביקורתית," היא גוערת בי ומחמיצה מולי פנים, "מה עובר עלייך?"

"מה שעוברת עליי זו המגיפה הזו. אני כבר לא יודעת אם לשמוח שנפרדתי מדייב ממש לפני שהיא פרצה, כי בטח הייתי רבה אתו כל הזמן, או יותר נכון הייתי מותשת מהריבים שלו איתי, או להצטער שלא נשארתי אתו ולא הייתי כזו בודדה כעת."

"למה לא אמרת כלום?" מזדעקת אשלי, "את היחידה מכולם שלא דאגתי לה. את תמיד מחייכת ושמחה."

אני מתחרטת על המילים שיצאו מפי. עכשיו יתחילו הטלפונים המודאגים כל שעה לראות אם אני לא בדיכאון.

"תירגעי אשלי. זה לא שאני בדיכאון או משהו כזה. סתם נמאס לי לצלם אנשים שלא קשורים לתחום ההתעניינות שלי.

את יודעת שאני אוהבת לצלם את הטבע. יש לו כל כך הרבה מה לומר,יש כל כך הרבה ללמוד ממנו. תראי למשל את התמונה הזו."

אני מראה לה את תמונת המסך שלי בטלפון ובה שני עצים. האחד חי ומלבלב, והשני תמו חייו והוא משמש כעמוד חשמל. את רואה איזה מסר יש פה? זה מה שאני אוהבת, לא אנשים מנופחים שאני שותפה לתדמית הצבועה שלהם."

"שרה, את בין הבודדות שעובדות פול טיים במערכת. את צריכה להיות אסירת תודה," היא מתחילה להרצות לי. אני כבר מבינה שאו שלא הקשיבה לי בריכוז או מה שנראה לי יותר, פשוט לא הבינה את המסר.

בכל יום אחר הייתי מתווכחת עם אשלי בלהט, מתעלמת מהעובדה שכל מה שמעניין אותה כל היום הוא  עולם האופנה, או אם לדייק הטיפוח.

"לא אמרת לי כלום על הלק המהמם שלי," היא משנה בחדות את הנושא ומסתכלת עליי במבט נעלב, "את אף פעם לא באה איתי ליום כייף בספא. שזה מובן לגמרי כי את אחת שצובעת כל ציפורן בצבע אחר. מתי תתבגרי כבר?"

רוי דייסון

אני מכונס בעצמי. לא קל להיות בודד בראש הפירמידה. אני שוקל את צעדיי אחרי שאני נדרש לשלם עבור טעויות של מישהו אחר.

אני שוקע במחשבות.

**

"קורי ואני היינו היהודים היחידים מתוך חמש מאות תלמידים של השנה הראשונה. מאיפה אני יודע?

בראשית השנה שאל הפרופסור אם יש יהודים בכיתה כדי לתכנן את תאריכי המבחנים. נראה היה שהוא מכיר היטב את התקופה הבעייתית של חגי ספטמבר.

רצה הגורל שהשנה בה התחלתי ללמוד היינו רק שנינו.

אנחנו כל כך שונים שאני נוטה להאמין שזו הייתה הסיבה לכך שהתחברנו.

אני בא ממשפחה קשת יום והוא ממשפחה עשירה כקורח. הוא נהג להתגאות שאינו לוקח דבר מהוריו, ולמרות שידעתי שזה לא נכון, העמדתי פנים שאני מאמין לו.

כאשר סיימנו את לימודי התואר הראשון, למרות שהמשכתי ללמוד פתחתי חברה ששנינו חלמנו עליה.

קורי סרב להצטרף כשותף. הוא טען שאינו מוכן להשקיע כסף. המילה "ניצול" נזרקה באוויר, אבל אני שידעתי שאין לי כוונה לנצל את העובדה שהוא עשיר לא התייחסתי אליה.

היום אני מבין שאז נשתלו הזרעים למה שקורה היום.

**

אני מגחך במרירות כשאני חושב שאני זה שלקח את הסיכונים, שהכניס כל פעם את הונו לתוך החברה, והוא זה שמרגיש מנוצל, מה שגרר אותו "לעשות צדק," כדבריו וכמעט להפיל את החברה. לא שהוא אמר לי זאת ישירות, זה הגיע אליי כשמועה.

עכשיו אני צריך לעטות מסכה על פני ולהעמיד פנים שהכל בסדר, ויותר מזה לברור את מילותיי.

מה שלא אומר לאיש הוא שחברי אנטוניו, שהוא איש מחשבים מבריק וחוקר פרטי, חודר מרחוק לכל אחד מהמחשבים בחברה ושואב מידע עבורי שיוכל לגלות מה באמת גורם לרעידות האדמה בחברה הכל כך מצליחה שלי."

"מה התוכניות לפסח?" הוא שולח לי מסרון.

כל פעם אני נדהם מחדש מההודעות שלו לגבי החגים. העובדה שאימו יהודייה תמיד נשכחת ממני.

אני מתקשר אליו. לא בא לי לכתוב כעת.

"אם הייתי יכול לטוס עכשיו לקצה העולם הייתי עושה את זה," אני מתלבט אם לשתף אותו במה שקורה לי בבית.

"אני מבטיח לך שאמצא מי חותר תחתייך ואתה תהיה בסדר," הוא מנסה להרגיע אותי בחושבו שהבעיה היחידה שלי בחיים זו העבודה.

אני נאנח.

"מה? דבר איתי. אני מתחיל לחשוב שמשהו הרבה יותר גדול מעיק עלייך," הטון שלו משתנה ונעשה אמפתי יותר.

"אני מרגיש שיורים עליי אש על משהו שלא עשיתי ואני צריך להתנהג כאילו שום דבר לא מפריע לי.

היום באה עיתונאית לצלם אותי. אני שונא את המצלמות, תמיד מתחמק מהן. אני מרגיש שקשה לי יותר מתמיד להעמיד פנים."

התראת מסרון גורמת לי להציץ בהודעה בחשש.

מר דייסון,

 הייתה תאונת רכבות והצלמת תאחר.

מוגשת לה כעת עזרה ראשונה.

יתכן שנאלץ לדחות הפגישה למחר.

בן,

עורך ראשי

חדשות הכלכלה

ניו יורק טיימס

"הייתה תאונה והצלמת כנראה לא תגיע. בא לך לצאת לשתות?" ממש אין לי חשק לנסוע הביתה, ביחוד שיש לי כיסוי בדמות ראיון לעיתון.

"אני ממש אשמח. הניקיונות לפסח מוציאים אותי מדעתי. רייצ'ל מחזיקה עוזרת ארבע פעמים בשבוע, יש לנו תינוק שעדיין לא זוחל, כמה מלוכלך כבר יכול הבית להיות?"

'צרות של עשירים', אני חושב לעצמי ולא משתף אותו.

**

אני עובד שעות ארוכות כך שדבי יודעת לא להטריד אותי בנושאים כאלה. "אני אספק לך את הכסף, את תדאגי לכל השאר."

לא פעם שאלה אותי אם יש לי מאהבת. "מתי בדיוק יש לי זמן למאהבת? את לא יודעת שבמאהבת צריך להשקיע?"

מצאתי אותה מחטטת לי בחשבון האשראי הפרטי שלי שבו אני משלם את הוצאות הבית.

כאשר אמרתי לה היום שיש לי פגישה עם אנשי צילום, היא שאלה אם זה גבר או אישה. כששמעה שזו אישה ביקשה שהצילומים יערכו בבית.

זה היה בבוקר לפני שיצאתי לעבודה והיא חיפשה סיבה לריב איתי.

"את שומעת מה את אומרת? תראי איך הבית נראה.  כולו הפוך בגלל הניקיונות המטורפים שלך לפסח."

"זו הזדמנות לניקיון לקראת האביב," הביטה בי דבי בזעם כאילו הייתי ילד מטומטם שלא מבין כלום.

"אנחנו שני אנשים בבית גדול שברובו איננו משתמשים, כמה יש לנקות פה כשיש לך עוזרת פעמיים בשבוע?"

"אנחנו שני אנשים בבית כי …" היא משתתקת.

אני רוצה לענות לה שלבית של מריבות אינסופיות אני לא מתכוון להביא ילדים, למרות שאימא שלי אמרה לי שאם אתן לה ילד היא תירגע.

שתקתי. מה כבר יש לי לענות לאישה שילדה חמישה ילדים וכל הזמן רבה עם אבא שלי. אולי היית צריכה עוד ילד כדי להירגע?

**

אני מגיע ומוצא את אנטוניו כבר יושב בפטיו עם כוס בירה ומפלרטט עם לינדזי שהייתה אתנו בתיכון ולא התקדמה לשום מקום.

"הנה החתיך הגיע," היא מפלרטטת איתי, "מה קרה שיצאת מוקדם מהעבודה?"

"אני ממתין לצלמת שבאה לצלם אותי לעיתון הכלכלי. היא מתעכבת בגלל תאונת רכבות."

"אל תשאל. היה בלגן רציני. מלא אנשים הרוגים ופצועים," היא מספרת בהתלהבות כאילו דווחה על אירוע משמח.

לינדזי, היא מנפחת כרגיל כל דבר רק כדי לקבל תשומת לב. אני רוצה לומר לה שאנחנו במגיפה עולמית והרכבות נוסעות כי צריך, לא כי הן מלאות נוסעים.

"הי מותק תפתחי את הטלוויזיה, בואי נראה את המבזק," צועק לה מישהו, "הייתה תאונה נוראית ברכבת עשר דקות לפני התחנה."

"אמרתי לך!" על פניה מבט של ניצחון כאילו זכתה בתחרות יוקרתית.

יללות הסירנות של רכבי ההצלה, והאורות המסנוורים מכסים את המסך. הצרחות של האנשים המבוהלים, אנשים מכוסים בדם, ואנשי הצלה מתרוצצים בין הפגועים.

החיוך על פניה של לינדזי נמחק. "אני מקווה שאין שם מישהו משלנו."

**

נסיבות התאונה עדיין לא ברורות. החוקרים עדיין מחפשים את הקופסה השחורה כדי לנסות להבין מה גרם לקטר לרדת מהפסים בתנועה חדה שזרקה את חלקה האחורי של הרכבת למסילה שמנגד וגרמה לו להתנגש בעוצמה ברכבת שבאה מולו.

*

עשן שחור מתמר לשמים מעל מקום ההתנגשות לאחר שקול פיצוץ אדיר נשמע והדף את מגישי העזרה לאחור.

אני מוציא את הנייד מכיסי לאחר שאני מרגיש את הרטט של כניסת הודעה. ההודעה היא מדבי. אין לי חשק לפתוח אותה.

דבי לוי- דייסון – שמעת מה קרה לרכבת מניו יורק לבוסטון.??

מה אני אעשה?!

היא מעצבנת אותי עם ההיסטריה שלה. מה לה ולתאונה הזו?

רוי דייסון– תירגעי! אימא שלך צריכה להגיע רק בעוד כמה ימים

דבי לוי- דייסון – תבוא לקחת אותי. אני חייבת ללכת לשם. 

רוי דייסון- מי נמצא שם שאת כזו היסטרית?

היא לא עונה לי.

'תעשי מה שאת רוצה' אני ממלמל לעצמי.

שרה גרייס

החולצה שלי ספוגה בדם. אין לי מושג האם זה ממני או מהפצועים שלידי. יש לי הרגשה כאילו נהר של דם שוטף אותי, אבל אני רק מחבקת את עצמי חזק וממתינה בעיניים עצומות למחצה.

את אוזניי מחרישות יללות רכבי ההצלה שמתרחקים מהמקום לעבר בתי החולים.

"המצלמה שלי" אני צועקת אבל קולי לא נשמע.

"תירגעי מתוקה הכל בסדר," מחייך לעומתי פרמדיק עם עיניים כחולות מדהימות.

"המצלמה שלי," אני לוחשת.

"אני שמח מתוקה שזה מה שמטריד אותך כעת. ממש שמח," הוא אומר ועל שפתיו חיוך כל כך יפה, אבל העיניים שלו לא משקרות אותי. הוא מביט מאד מרוכז במצח שלי ומתחיל לנקות אותו בעדינות.

"אני חייבת את המצלמה שלי ואת המחשב," אני לא מרפה ממנו.

"את מחזיקה אותם חזק צמוד אלייך," הוא  צוחק, "את לא מרגישה?"

"אני כזו מטומטמת," אני צוחקת במבוכה.

"לא מתוקה. את קצת בשוק ממה שקרה לך. אני מבקש שתתני לי להניח אותם בזהירות בצד. אני רוצה לבדוק אותך יותר ביסודיות."

אני רוצה לקום אבל ראשי סחרחר.

"אל תתיישבי כל כך מהר," הוא אומר ועוזר לי לשבת.

ואז מכה בי המחשבה. אני באמצע אירוע חדשותי.  

אני לוקחת את המצלמה בידי ומתחילה לצלם תמונות .

"תחייך," אני אומר לפרמדיק שלי ומצלמת אותו.

"איך קוראים לך?" אני שואלת ומבול של שאלות נשפך ממני

על עבודתו של קליי הפרמדיק שלי.

במשך שעה ארוכה אני שולחת את התמונות בליווי כמה מילים על כל אחת למערכת.

"כל הכבוד שרה," כותב לי בן, "ואת עוד שואלת למה אני שולח אותך?"

בוסטון תחכה לי……..

 #שרה- 

blog.freepeople.com  

רוי – #

wattpad.com

המשך יבוא

הגלידה של חני

©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם