on
ינואר 29, 2022

אני מביטה בו.
הוא יושב על הכורסה מרוכז בספר שבידו.
עיניו מצטמצמות למקרא המילים,
חצי חיוך, כמעט בלתי נראה, מסתמן בקצה שפתיו
ושוב הוא מרצין.
הוא בהחלט חי את המילים.
אני מנסה לנחש מה הוא קורא שם,
ורוקמת לי סיפור משלי.

הוא נראה כל כך סקסי כשהוא קורא,
אבל אני יודעת שזה הזמן שלו
ואסור לי להפריע.
כלומר, לא שאסור,
אבל כשאני רואה את הנאת הקריאה על פניו,
אני לא רוצה להפריע.

זה הזמן של השקט שלו,
הזמן שהוא מניח בצד את כל טרדות היום שלו,
וכמוני, מטייל בעולמות דמיוניים.
למה הוא נראה כל כך טוב
דוקא עכשיו כשאני לידו
והוא אי שם בעולמו של הסיפור?
אני נלחמת בעצמי
לא לגשת אליו.

ואז הוא נושך שפתיים.
אני לא יכולה להסיר עיניי ממנו
ומביטה בו מהופנטת.

"בואי אליי," הוא אומר
מושיט ידו לעברי,
כל זאת בלי להסיר מבטו מהספר.

אני קמה והוא מושך אותי לשבת עליו
"יש פה קטע מאלה שאת אוהבת,"
הוא אומר לי והחיוך המסויים הזה מסתמן על פניו..

"מצד שני,"
הוא אומר ודוחק בי לקום…

בחוץ יורד הלילה,
גשם מתדפק על חלוננו
הרוח שורקת, מסמנת התחלת סערה
אבל החדר רותח
ממילים שיצאו מהספר שהחזיק בידיו
ומתממשות במגעו
עלי גופי.

בר

#wattpad.com

TAGS
RELATED POSTS
יודעת

ינואר 23, 2023

מפריח עשן

ינואר 22, 2023

עומדת מולו

ינואר 21, 2023

בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם