הוא יושב מולי. מביט בי.
המבטים שלא משאירים מקום לדמיון.
אני חושבת לעצמי איזו אשה יפיפה יש לו,
אשה מדהימה.
כבר שמעתי שזה לא מספיק לו.
מבטי נופל על הידיים שלו.
גם כשהוא יושב בערב רגוע לכאורה עם חבריו הגברים,
יש בהן כוחניות, לא במובן החיובי. כל שפת הגוף שלו לא רגועה.
אני עטופה בשלווה גדולה.
שום דבר שלילי לא יכול לגעת בי בעת.
ולא שהעולם נעשה כעת עטוף פרחי פרווה ורדים ובלונים מזהב,
אלא זה איפה שאני.
ואולי לכן זה כל כך צורם לי.
אומרים שעיניים מדברות.
גם כפות הידיים
והאצבעות.
מבטי נודד אליה.
חם היום והיא לובשת עליה עליונית.
כל הזמן היא בודקת שהיא מכסה כולה.
השניה הבודדת שהעליונית גולשת מכתפה,
מסבירה לי הכל.
זו לא הפעם הראשונה שאני רואה
את הסימנים הכחולים האלה.
אלה שהוטבעו לא מאהבה.
היא מבינה שאני מבינה
ושמה יד על פיה,
מסמנת לי לא להגיב.
השלווה שלי מופרת מיד.
אני קמה ויוצאת למרפסת
עוצמת עיניים
ונושמת עמוק.
כשאני חוזרת לחדר היא כבר איננה.
כך גם הוא.
אינני יודעת מה שמה,
אינני מכירה גם אותו.
אני מביטה על מי שאיתי.
הוא גבר עוצמתי מאד והידיים שלו,
הן מדברות אהבה.
ב.א
המילים האלה לא נכתבו היום
ועדיין עיניי מתמלאות דמעות
כשאני ניזכרת…
