on
מאי 31, 2018

קול צלצול של הודעה נכנסת במסנג'ר מפר את השקט של אחר הצהריים ובעקבותיו הבהוב אור ירוק.‏ "חוזר מחר בארבע ועשרה בבוקר בטיסת אל על מפריז, בדרך ללשכת גיוס. האם תחכי לי?"‏

ספיר מביטה המומה בהודעה. שלוש שנים לא שמעה ממנו. לרגע היא חושבת לעצמה: "איזה חצוף, מי הוא ‏חושב שהוא?". אחר כך מתעוררת בה הסקרנות. היא בודקת מה רשום ברשת החברתית לגבי מיקומו: ‏‏"פריטאון, סיירה ליאון." ‏

‏"תגידי נגה, סיירה לאון זה לא באפריקה?" שואלת ספיר את חברתה לדירה.‏

‏"סיירה לאון מדינה במערב אפריקה, לחוף האוקיינוס האטלנטי," מתחילה נגה להקריא לה מהאינטרנט ‏‏"מכוסה יערות גשם. ידועה באוכלוסיית הפילים, הנמרים וקופי הדיאנה שלה. עיר הבירה פריטאון. יש משהו ‏ששכחתי?"‏

ספיר נכנסת לבדוק את יומן הפעילות בדף שלו. הפעילות האחרונה בו נעשתה לפני שלוש שנים בדיוק. ‏תמונתם המשותפת צוחקים, חסרי דאגות, מאוהבים, צולמה ליד הבריכה בבית הוריו.‏

פתאום היא מרגישה את הגעגועים אליו עולים ממרכז הבטן דרך הלב ,הגרון שנחנק, ועד לעינים שלא בכו ‏ימים רבים. היא מתלבטת מה לענות לו, ורואה שהוא כבר לא מחובר. היא פורצת בבכי מר. אין לה מושג מה ‏תעשה למחרת בארבע ועשרה בבוקר. אין לה מושג איך תנשום. השעות עוברות באיטיות רבה, מוציאות אותה ‏מדעתה. האם תחכה לו?‏

 

‏***שלוש שנים קודם***‏

 

‏"אפריקה?!," אומרת לונה, "אתה השתגעת לגמרי. נראה לך שאני עוברת לגור איתך באפריקה?"‏

‏"אם לא היית כזו בזבזנית, עם דרישות של נסיכת הנילוס, אולי יכולתי להסתדר עם ההכנסה שלי בארץ. את ‏לא מבינה שאני טובע בחובות בגללך?" עונה לה בכעס מיכאל, הידוע בשם מיקי.‏

‏"ועל הילדים חשבת?" היא מנסה לנגן על מצפונו, "עוד כמה חודשים הם עומדים להתגייס."‏

‏"סידרתי להם שרות בנציגות ישראל במקום," הוא עונה לה.‏

‏"סידרת?! מבחינתך כבר הכל סגור ולי אין מילה?" היא רותחת.‏

‏"לצערך, לא. כל הניירת חתומה. יש לך שבוע לארוז," אומר מיקי, "את עוד תודי לי. אני מבטיח לך שתחיי ‏כמו מלכה. יהיו לך שם עובדים שחורים שינהלו לך את הבית, יבשלו לך, ינקו לך, ואת תוכלי לשכב על שפת ‏הבריכה ולהשתזף."‏

‏"את זה אני יכולה לעשות פה," היא עונה לו , למרות שכאן חלק מעבודות הבית מוטלות על כתפיה.‏

‏"הוא השתגע לגמרי," אומרת מיה לאחי התאום טל, "אנחנו אמורים להתגייס, אין לנו זכות דיבור?"‏

‏"זה בדיוק העניין מיה," עונה לה טל, "אין לנו ברירה. בעוד שבוע ילקח מאתנו הכל. אני לא מבין איך ההורים ‏הגיעו למצב כזה. הרי כל חיינו חיינו כמו נסיכים, לאיפה נעלם כל הכסף?" הוא מביט מבעד לחלון לעבר ‏החצר הגדולה של ביתם. כמה אהב לערוך כאן מסיבות. כולם תמיד התחננו שיזמין אותם. כאן הכיר את ספיר, ‏ליד העץ הזקן נישק אותה פעם ראשונה, ובחדרו היתה הפעם הראשונה שהתמסרה לו. "מה אומר לה?" הוא ‏שואל את עצמו. הרי את האמת אינו יכול לספר לאף אחד. "אבל למה אפריקה? למה לא ארצות הברית ‏למשל?"‏

את התשובה הם קיבלו למחרת בבוקר בזמן שישבו לאכול את דגני הבוקר. "קיבלתי חוזה לנהל מכרה ‏לכריית יהלומים," אומר מיקי לילדיו. "אנחנו נוסעים לאפריקה לכמה שנים עד שירגע כאן הכל. אני מבטיח ‏להחזיר אתכם לארץ. אתם צריכים להבין שבמצב הנתון, אתם לא יכולים להשאר כאן, זה מסוכן גם ‏עבורכם." הוא מדבר אליהם בקול עצוב. מעולם לא חשב שיגיע למצב הזה שיאמר מילים אלה לילדיו. הוא ‏הסתיר מפניהם את המצב כמה שיכול היה, אבל עכשיו הגיע רגע האמת. אתם רשאים לקחת רק מה שממש ‏חשוב לכם, כל השאר ילך לאיחסון. אין לי אפשרות לשלוח מכולה, איני רוצה שאיש ידע היכן אנחנו, ואני ‏דורש מכם סודיות מלאה."‏

‏"מה אתה מצפה שנאמר לחברים שלנו," נעמד טל ואומר לאביו בטון מתנשא.‏

‏"שאתם מצטרפים אלי לשליחות," עונה מיקי, "שתחזרו כשיסתיים החוזה שלי."‏

‏"וזה נראה לך הגיוני שנערים על סף גיוס לצבא ינהגו כך?" הוא מקשה.‏

‏"החיים של כולנו תלויים בכך," עונה מיקי בקול חסר רגש.‏

‏**‏

‏"יש לי משהו לספר לך ספיר, אני רוצה שנפגש בהקדם," אומר טל.‏

‏"אם אתה רוצה שנפרד תאמר לי כעת," עונה לו ספיר.‏

‏"זה ממש לא זה," הוא עונה לה. "זה ממש זה" הוא אומר לעצמו, "בעצם אני צריך לאמר לה שאנחנו ‏נפרדים. האם היא תחכה לי?"‏

ספיר לא יודעת מה לחשוב ומחליטה להתייצב מיד בחדרו של טל. היא רואה את הקרטון הפתוח ליד מיטתו ‏ומביטה אליו בשאלה.‏

‏"את מבינה נכון, ספירי," אומר טל בשקט, "אבי יוצא לשליחות לכמה שנים. את השרות אני אעביר ‏בשגרירות. "‏

‏"לאן אתה נוסע?" היא שואלת אותו.‏

‏"תחכי לי?" הוא שואל, מתעלם משאלתה. הוא תולה בה מבט מצפה.‏

‏"וכשתחזור תתחתן איתי?" היא שואלת.‏

‏"אין לי אפשרות להבטיח לך," הוא עונה לה בכאב, יודע שזו האמת היחידה שהוא יכול לאמר לה.‏

‏"אין לי אפשרות להבטיח לך," היא עונה לו. היא מנשקת אותו נשיקה ארוכה. "אני אוהבת אותך ואוהב אותך ‏כל חיי. שתהיה לך נסיעה טובה." היא יוצאת מחדרו בלי להעיף מבט לאחור.‏

טל נשאר לשבת עוד שעה ארוכה. טעמה המתוק של הנשיקה האחרונה עדיין על שפתיו. הוא קם בכבדות ‏ומתחיל לארוז את חייו בתוך הקרטונים שהוכנסו לחדרו שעה קלה קודם.‏

‏***‏

שלא כפי שנאמר להם בתחילה, אחרי ארבעה ימים מוצאים עצמם טל ומיה בשדה התעופה פריטאון בסיירה ‏לאון. מטעמי בטחון הם טסו בנפרד מהוריהם. ג'יפ גדול משוריין לוקח אותם לביתם החדש. הבית מוקף חומה, ‏וכלבים שומרים על שעריו. הג'יפ דוהר לתוך שביל הכניסה ונעצר בחריקה מול דלת הכניסה הגדולה. רק ‏עכשיו קולט טל שהנהג והגבר שישב לידו חמושים ברובים. ‏

‏"הוא השתגע לגמרי," לוחש טל למיה, "ברור לך שאנחנו לא נשארים פה." לו רק היה אומר לו אביהם לאן ‏הם נוסעים היה יכול ללקט מידע על המקום. עכשיו מתגנב ספק לליבו. "את חושבת שבאמת סידר לנו לשרת ‏בשגרירות ישראל. האם בכלל יש כאן שגרירות?" ‏

הם נכנסים למה שעתיד להיות ביתם החדש. אביהם מקבל את פניהם בפנים שלא מסגירות דבר. "אתם ‏רעבים, צמאים?"‏

‏"איפה אמא?" שואלת מיה, לא מתייחסת לשאלתו.‏

‏"אין לי מושג. היא עזבה אותי בפריז," הוא עונה.‏

‏"אין שגרירות בסיירה לאון, נכון אבא?" אומר טל.‏

‏"לא," עונה מיקי ומשפיל את ראשו. הוא מתיישב על כסא העץ ליד שולחן עץ עצום בגודלו, המשמש כשולחן ‏אוכל, "גם אין לי מושג מה יהיה איתנו."‏

‏"לשם מה אנחנו צריכים שומרים עם רובים?" ממשיך טל לשאול.‏

‏"לא היה לי מושג כמה מסוכנת העבודה שלי," הוא עונה.‏

‏"ברור לך שאנחנו לא נשארים," אומר טל בתקיפות.

‏"היה לי ברור," אומר מיקי בקול שבקושי נשמע, "סידרתי לכם מגורים בנפרד ממני. אתם כאן על תקן ‏תושבים, ורשאים לעשות מה שברצונכם. תאלצו למצוא עבודה. שלמתי שכר דירה שלושה חודשים מראש ‏ויש לי דמי קיום לחודשיים עבורכם."‏

‏"תן לי את הכתובת," אומר טל.‏

‏***‏

שלושה חודשים עברו מאז הגיעו לפריטאון. מיה וטל משכימים קום ויוצאים לשוק המקומי. "אני כל כך ‏אוהבת את הצבעים של השוק. עוד מעט יהיה לי מספיק כסף לקנות לי בד לתפור שמלה," אומרת מיה וסוקרת ‏את מבחר הבדים הססגוני בפתח אחד הדוכנים.‏

‏"מה רע בשמלה שנתנה לך מאראיי?" שואל טל. ‏

מאראיי ניתלת על זרועו ונצמדת אליו. "כן מיה, מה רע בשמלה שלי?"‏

ליבו של טל קפוא. הוא יודע שעתידו לא ברור. הוא יודע ששלושה חודשים ללא כל ידיעה ממנו, לא יגרמו ‏לספיר לחכות לו. הוא יודע שאין לו מה להציע לה. זו הסיבה שחתם אמש על חוזה עם החברה. במקום חייל ‏בצבא ההגנה לישראל הוא הפך להיות שומר יערות גשם באפריקה. הוא נותן למיה ומאראיי לערוך קניות ‏לקראת המעבר למעונם החדש. הוא מנותק לגמרי מאיתן. ראשו עסוק בדבר אחד, ללמוד על הרגלי החיים של ‏הפילים והנמרים ביער. הוא די אדיש לסכנות. הוא יודע שהוא זה שחייב לשמור על מיה, וכל השאר לא ‏חשוב. עכשיו נוספה לתמונה גם האפריקאית החביבה הזו שהיא להם מורת דרך. ‏

 

‏*****אחרית דבר*****‏

 

‏"אבא ספר לי על אפריקה," מבקש אוהד הקטן, "נכון שהיית שומר יער גשם? נכון שגרת עם פילים וקופים ‏ונמרים אמיתיים? נכון שהסימן בגב זה מנמר גדול? נכון שגם זה על הרגל?"

‏"אני לא מאמין," אומר בנחרצות רן חברו לגן.‏

‏ טל שולף את התמונות המעטות שנותרו לו למזכרת ומראה לבנים.‏

‏"אמרתי לך שאבא שלי רקד עם נמרים?" אומר בגאווה אוהד לרן.‏

‏"אז יש אמת בסיפורים?" שואל אביו של רן, "שמעתי שעברת לא מעט מלחמות שם. היו לך חיים מלאי ‏הרפתקאות." הוא מסתכל על גופו של טל שהולך עם מכנס קצר וללא חולצה, בוחן בעניין את הצלקת על גבו.‏

‏"אתה טועה," עונה לו טל, "ההרפתקאות שלי החלו שחזרתי לכאן. המלחמה היחידה שעברתי היתה להחזיר ‏אלי את ספיר. אפריקה היתה בשבילי תרגיל בהשרדות."‏

 

ההשראה לסיפור נלקחה שירו של Brett Young
 – Would You Wait For Me-

 
 
 
בר אבידן
מאמינה באהבה
 
16.8.2017
 
 
 
TAGS
RELATED POSTS
בלוג בראשית

אוקטובר 26, 2022

זר שושן צחור

מאי 3, 2022

האחת

אפריל 27, 2022

בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם