on
יולי 22, 2021

אני מרוכזת כולי. ידי אוחזת במתכת הקרה ביציבות. עיניי מצטמצמות וכל מה שאני רואה לפניי היא דמות הקרטון שמולי אותה אני עומדת לנקב בקרוב.

“נראה שהיית מוכנה לרוקן מחסנית שלמה כעת,” אני שומעת.

הוא עומד קרוב מידיי, כמעט צמוד לגבי.

אינני מכירה את קול, אבל מרגישה מלוטפת ממנו.

אני מוצפת בריח של מי גילוח שהותזו בנדיבות על פניו לפני זמן קצר, ריח של בושם יקר.

האינסטינקט הראשוני שלי הוא להסתובב אליו, אבל אני מודעת לעובדה שאקדח טעון בידי, דרוך ומוכן לירי.

אני נשארת בגבי אליו, מתעלמת מנוכחותו, בולעת את סקרנותי ויורה ישר לליבו של האיש על גבי לוח הקרטון.

“בדיוק כפי שאמרתי. את מוכנה לרוקן מחסנית שלמה. מסכן, הוא לא יודע מה מצפה לו. ואולי כן? את זה רק את יודעת.”  

הקול שלו נמוך במכוון. כקולו של צייד שמנסה לפתות את קורבנו.

“זה מנהג אצלך להתגנב מאחורי אקדחים טעונים? מין משחק שלך עם מר מוות? או שאתה סתם חסר שכל?”

“למרות שאינני רואה את פניך אני בטוח שאת אישה יפה. את חושבת שזה מקנה לך את הזכות לדבר אליי כך?” הקול שלו גורם לי לעצום את עיניי.

“ומה מקנה לך את הזכות להתגנב מאחוריי בשעה שהאקדח בידי מוכן לפעולה. יכולתי להתבלבל, להסתובב ולפלוט כדור עלייך מרוב בהלה. חשבת על זה?”

“אולי אישה אחרת. לא את.”

הבטחון בקולו מדהים אותי. מה אני מפספסת?

אני מורידה את האקדח, פורקת אותו, ומסתובבת.

זוג עיניים חומות בוערות לתוכי. עיניים קשוחות. אבל אני רואה בתוכן משהו אחר, משהו שגורם ללב שלי לפרפר מהתרגשות.

הוא לובש מדים. אני סוקרת אותו במהירות. הוא משרת במשטרה, דרגות של קצין בכיר והתג מראה ששמו תיאו או’הרה.   

״תסלח לי על הבורות. אני לא מתמצאת בדרגות לכן לא אוכל לקרוא בשמך. אתה מתכוון לעצור אותי?״  אני מביטה בו בהתרסה.

״לדעתך יש לי סיבה טובה לעצור אותך?״ הוא שואל מבודח.

״ברור שלא,״ אני עונה מייד. אינני מכירה אותו ואין לי מושג למה הוא מסוגל.

״נראה לי שאת צודקת, הוא מרצין, ״בכל מקרה אקח את פרטייך רק למקרה שיקרה פה משהו חריג.”

“אבל…” אני מתקוממת.

“את מתווכחת איתי? כי להתווכח עם קפטן זה לא לטובתך.”

“סליחה,” אני מגמגמת ומושיטה לו את רישיון הנהיגה שלי.

אני והפה הגדול שלי. לא יכולתי לשתוק?

  “מלודי דה מרטין,” הוא מקריא בקול את שמי.  “יש לך קשר לפרופסור זה מרטין.”

“כן,” אני עונה קצרות.

“בעלך?” הוא מביט בי מבט חטוף.

הוא מעצבן אותי!  בת כמה הוא חושב שאני?

“אבא שלי,” אני שוב מקצרת במילים.

“ומדוע את לא נושאת את שם בעלך?, הוא לא מרפה.

“איך אני יכולה לשאת שם של גבר שעוד לא היכרתי?” אני עונה לו כעוסה.

“את בטוחה?” הוא שואל, מחזיר לי את רישיון הנהיגה שלי ויוצא מהמטווח, משאיר את השאלה שלו תלויה באוויר.

‘לא, אני לא בטוחה. איזה שאלה מטופשת,’ אני מסננת.

“אמרת משהו?” הוא סב על עקבותיו.

“אמרתי לעצמי שבטח הניקס ינצחו הערב.”

“החלטת לשקר לקפטן במשטרה. זה חמור מאד.” הוא שב לעמוד קרוב מידי. מפיץ מסביבו את הריח של מי הגילוח שלו.

“הניקס, לידיעתך מיס דה מרטין לא משחקים הלילה.”

“אם לא היית מתערב, בטח הייתי אומרת זאת לעצמי.”

“אז אולי תגלי לעצמך שהם הפסידו ולא ישחקו יותר העונה. פעם הבאה שאשאל אותך אני מצפה ממך לאמר את האמת. אני מובן מיס דה מרטין?”

” כן,” אני לוחשת רק שיתרחק ממני. אני מסוחררת ממנו ורוצה כבר לברוח משם.

“רוצה להרוג עוד מישהו?  יש לך עוד עשר דקות עד ששאר השוטרים יבואו ואז את נדרשת להעלם מפה.”

“אני אלך כבר עכשיו,” אני אומרת וממהרת לאסוף את השקית שלי.

“האקדח?” הוא מושיט את היד.

“הוא שלי ברישיון,” אני עונה

“את באמת מתכוונת להרוג מישהו?”

“כדאי שתלך להתארגן קפטן אוה׳רה. עוד מעט השוטרים שלך יגיעו.”

אני מנצלת את התדהמה שלו מההתנהגות החצופה שלי ונעלמת משם.

אני חומקת לרכב שלי ומתקשרת מייד למישל השותפה שלי.

“זה היה קרוב,” אני עדיין מתנשמת , “שיחקתי אותה מטומטמת, אבל הוא לא קלט אותי.”

“מי זה הוא?” היא שואלת בסקרנות.

“קפטן אוה׳רה.” אני משמיטה את שמו הפרטי במכוון.

“פששש.. הוא אלפא רציני,” היא קוראת בהתפעלות.

מסתבר, שלא כמוני,  היא כן מכירה אותו.

“ספרי לי על זה,” אני עונה לה.

קפטן תיאודור או'הרה

קפטן תיאו או’הרה

מתוך סקרנות אני מקרב אליי את המטרה עליה ירתה מלודי.

אני נדהם לראות שיש קליעה אחת בלבד שפגעה במדוייק בליבה של הדמות המצויירת.

‘מי את?’

אני מריץ שאילתא במרכז המידע ומקלל. אני ניגש לחפש מידע על פרופסור דה מרטין ומגלה שהוא חובב גברים ואין לו ילדים.

אני רותח על עצמי שהעתקתי את הפרטים בלי לצלם את רישיון הנהיגה שלה.

עכשיו לך תחפש אותה בין שמונה עשרה ומשהו מיליון תושבים כשאין לך כלום.

אני נזכר שהיא חייבת להיות רשומה במטווח.

“אני לא יודע על מי אתה מדבר,”  אומר לי השומר, “לא ראיתי פה אף אחת.”

“תריץ לאחור את המצלמה,” אני מבקש.

אין כלום במצלמה שמכוונת לתא מספר שלוש.

“רגע,” אני מבק ש ממנו שיגדיל את התמונה.

עכשיו אני רותח. “איך לא שמת לב שהמצלמה מכוסה בבד?” אני יורה לעברו, “אני רואה את הכשל הזה בחומרה רבה,” אני תוקף אותו, “מטווח אמור להיות מאובטח.”

“אני לא יודע מה לאמר לך קפטן. דבר כזה לא קרה לי מעולם.”

“אני מבקש לראות את המצלמות של מגרש החניה.  תשאיר אותי לבד.”

אני רואה במצלמה דמות חומקת בזריזות, נכנסת לתוך רכב, אבל לוחות הזיהוי כל כך מטונפים שאי אפשר לקרוא אותם.

אם לא הייתי צריך להיות כעת נוכח המטווח הייתי מחפש בכל תחנות ניקוי המכוניות אחריה. אין לי ספק שהיא העבירה את הרכב שלה שטיפה.

לקראת ערב מתקבלת קריאה על תאונת שרשרת רבת נפגעים. אני מגיע למקום לאחר שהתעורר חשד שהתאונה היא כתוצאה מפיגוע מכוון.

יש פה כמה רכבים שאני לא יכול להבין איך האנשים שנהגו בהם שרדו. המראות מאד קשים. אמנם אני לא שייךlלמחלקת התנועה, אבל אני בטוח שגם הם לא ראו מימיהם תאונה קטלנית כזו.

יש רכב אחד שמושך את תשומת ליבי ואני ממהר אליו. הרכב מטונף מעוכך כולו , כך אין אפשרות לקרוא את לוחיות הזיהוי שלו, לא הקדמית ולא האחורית, הדלת של הנהג פתוחה ועל הכביש יש ציוד רפואי ספוג דם.

“אני לא יודע אם היא שרדה,” אומר לי הפרמדיק, “לקחו אותה לבית החולים הר סיני.”

אני מחפש ברכב אחר חפצים אישיים. אני לא מוצא דבר. גם לא בתא הכפפות.

אני ממהר לסיים את תפקידי במקום, מבקש שיעדכנו אותי,

ונוסע לבית החולים לבדוק מה מצב הנפגעים.

בבית החולים אני מקבל את רשימת הפצועים וההרוגים. מכולם יש רק שם של אישה אחת. היא מסומנת כנפטרת.

אני יורד לחדר המתים ומבקש לראות את הגופה.

איזו הקלה לראות שזו לא אשת המיסתורין שלי.

“אתה מכיר אותה קפטן?” שואל הפתולוג ומניח על כתפי יד מנחמת.

“לא,” אני עונה בקול עייף.

אני חוזר לרכב שלי, מתיישב במושב הנהג ומניח ראשי על ההגה. המראות של מקום התאונה צפים ועולים לנגד עיניי. פתאום עולה בי החשש שאולי היא כן הייתה בין הרכבים שנפגעו והיא פצועה, אולי אפילו קשה מאד.

‘אתה חייב להפסיק לחשוב עליה’ אני נוזף בעצמי, ‘אין לך מושג מי היא, מה היא. מה יש לך איתה?’

אני יודע בדיוק למה היא מטרידה את מנוחתי. הרגע שעמדתי קרוב אלייה הוא זה שעשה את כל ההבדל בינה ובין סתם אחת.

מה בדיוק קרה שם? את זה אני עדיין מנסה לברר עם עצמי, ובכל זאת נוזף בעצמי ‘תשכח ממנה.’

אני חוזר לתחנה, נכנס לחדרי וצונח בכבדות על כיסאי. הריכוז ממני והלאה.

המחשב מריץ למול עיניי את מוקדי הפעילות בעיר, אבל אני לא קולט דבר. ‘מה עשית לי מנוולת. ממתי אני נותן למישהי לערער אותי ככה? מה זה משנה מי היא ומה היא עשתה. עבריינית -היא לא. לכאלה יש לי עין מצויינת ואני בטוח שתהייה הסיבה לכך שהייתה שם אשר תהייה, היא לא תגיע לכאן כפושעת.’

“משהו מטריד אותך בוס,” אומרת לינה שנעמדת קרוב מידיי אליי, ומתיישבת על השולחן שלי.

“מי בדיוק הירשה לך לשבת כאן? יש מולי כיסא, הוא לא כאן לקישוט.”

בזמן שהיא הולכת להתיישב מולי אני שם לב שהיא סוגרת את כפתוריי החולצה שכנראה פתחה כדי לחשוף בפניי את מה שהעניק לה הטבע, והוא היה נדיב אליה.

“למה את חושבת שאני מוטרד? הייתי במקום של תאונת השרשרת. המראות שם בהחלט קשים לצפייה,” אני שולף לה תשובה.

“אם כך אניח לך,” היא אומרת.

“רצית משהו?” אני שואל.

“רציתי משהו שאתה מסתבר לא מעוניין בו,” היא אומרת בשקט ומצפה לתגובתו.

“אני מקווה מאד שלא הבנתי את דברייך,” אני אומר לה באדישות.

‘רק זה חסר לי, להסתבך עם אחת הפקודות שלי, מה גם שהיא לא הטעם שלי. בטח לא אחרי שראיתי את האלמונית שלי.’

שוב היא צצה ועולה במחשבתי. מה יהיה איתי?

“אני לא רגיל לראות תאונות. מה שקרה היום נראה לי הייתה אחת הקשות שהייתה בעיר. ממש מזעזע,” אומר ג’ייסון שמתפרץ לחדרי, “אני לא יכול למחוק את המראות ממוחי. איך חיים השוטרים שמתמודדים עם מראות כאלה מידי יום?”

הוא מתיישב ולוגם מבקבוק המים שבידו. אחר כך הוא מניח אותו, או יותר נכון הולם איתו על שולחני, והמים נשפכים ממנו לכל עבר, כמעט מרטיבים את המחשב שלי.

“אתה נראה מרחף,” הוא אומר לי ומביט בי במבט מופתע, “אני לא רגיל לראות אותך ככה….מפוזר.”

“ואני לא רגיל לראות את המראות שראיתי. אני רגיל לרגוע בני אדם יהירים שחושבים שהם גאוני הדור ואיש לא יתפוס אותם, לא חלקי גופות מפוזרים על הכביש. אתה לא חושב שזה יכול לגרום לכל אדם שפוי שמחשבותיו יתפזרו לכל עבר.”

הוא מכה על מצחו. “איזה טיפש אני. ואני הייתי בטוח שבחורה היא זו שגרמה לך להראות כל כך מהורהר.”

“בחורה?” אני מתפרץ בצחוק, “לי?”

“אני מסכים איתך. זה באמת שזה קשור אלייך זה לא נשמע הגיוני. משום מה מהבט שלך גרם לי לחשוב כך. אני מתנצל.”

“תסביר את דברייך. למה שלגביי זה לא הגיוני?” אני שואל אותו משועשע.

“נו באמת המפקד. אתה יודע שכולן נופלות לרגלייך כמו זבובים. אתה רק צריך לנוד בראשך לעבר מישהי והיא מגיע אלייך מייד,” מתחנף אליי ג’ייסון. כמה אני מתעב את מילות החנופה האלה.

“הבעיה שישנן כאלה שבאות כשאני לא ‘נד בראשי לעברן’ כדבריך, כמו לינה. אני לא יודע מה היא חשבה לעצמה כאשר נכנסה לחדרי עם מספר כפתורי חולצה פתוחים,” אני אומר לו. אני רוצה שידע את זה למקרה שלינה תאמר משהו, למרות שכשעשתה זאת הפעלתי הקלטה של מה שקרה.

“אז לכן אתה מהורהר,” הוא אומר בהבנה, “לינה ידועה כאחת כזו.”

“נראה לך שבגלל לינה אני ככה. כבר הסברתי לך שמראות התאונה רודפים אותי. אני לא רגיל למחזות כאלה.” אני מגייס את כל הכוחות כדי לא לאבד את שלוותי.

“אתה צריך ממני משהו?” אני שואל כיוון שג’ייסון יושב מולי ושותק, “אני אבקש מאיש מקצוע שישב איתכם בקשר לתאונה.”

“תודה בוס.” ג’ייסון קם ויוצא במהירות מחדרי.

“הכל בסדר עם ג’ייסון?” שואל ראסטי הסגן שלי ועוקב במבטו אחריי ג’ייסון.

“התאונה הזו עירערה את כולם. בדיוק שלחתי הודעה לד”ר ריי רובינס, חבר שלי. אני מעדיף אותו על האיש שלנו. הוא לא מחוייב לדווח על השיחות שלו.”

אני יודע מה דיווח כזה יכול לעשות לקריירה של השוטרים שלי ואני רוצה למנוע זאת מהם. כמובן שאם אדע שיש בעייה רצינית זה כבר סיפור אחר.

“זה היה חתיכת יום מסריח,” אני אומר לו, “התאונה הזו שהקפיצה חצי תחנה למקום האירוע הייתה משהו שבחיים שלי לא ראיתי. ממש מזעזע. מעניין מה גרם לה,” אני אומר לראסטי.

“תגיד, לא היית צריך להעביר מטווח?” הוא שואל פתאום, זורק אותי למקום ממנו אני בורח.

“הקפיצו את כולנו למקום האירוע,” אני מסביר לו, “נאלצתי לוותר.”

“התחלתי ממשרת רק לפני חמש דקות, לא ידע שזה היה כזה רציני,” הטון שלו מתנצל.

משהו גורם לי לשתף אותו במה שבאמת מציק לי. אני סומך עליו בעיניים עצומות. פעמים רבות בדקתי את נאמנותו.

“קרה לי משהו מאד מוזר במטווח,” אני שוקל כל מילה, לא רוצה להיכשל בלשוני, “הייתה שם אישה שהתאמנה. ביקשתי שתזדהה והיא נתנה לי פרטים מזוייפים. כשביקשתי את רישום הפרטים שלה בקבלה הם לא היו קיימים. המצלמה במטווח הייתה מכוסה…..איזה אדיוט אני. הייתי צריך לקחת את הכיסוי לבדיקת די.אן. איי. כשקיבלתי את הקריאה בקשר לאירוע עזבתי מייד את המקום ושלחתי הודעת ביטול על האימון.”

“ראית אותה קולעת?” הוא שואל בפנים רציניות להחריד.

“קליע אחד בלב,” אני עונה בקול חסר רגש, כאילו לא התרשמתי מכך.

“אני מבין,” ראסטי צוחק. “אין לך מה לטרוח. אני מתערב איתך שהבד כבר מזמן לא שם. היא לא תשאיר אחרייה עקבות.”

“אני מניח שהיא שם דבר. מישהו יודע את שמה באמת?” אני חוקר אותו.

“אני מניח שאף פעם לא נתקלת בהן, בעטלפיות.”

“הן משלנו?” אני שואל באגביות כאילו הדופק שלי לא על מאתיים קמ”ש.

“זו שאלת השאלות,” הוא עונה לי, “הן יכולות להיות כל אחת.

אבל ממש כל אחת ממנהלת בכירה עד אחת הזונות. אם היא לא רוצה שתדע מיהי, אתה לא תדע.”

אני מחכה שהדלת תסגר אחריו ושוקל להתקשר לחברי פטריק גולד, בעליה של חברת תוכנה פניני בר. מעטים יודעים שאישתו לואיז תיכנתה תוכנת ריגול בשם נמר השלג.

שבמחשבה שנייה אני חושב שאדבר איתו מחוץ לבניין.

אני לוקח את חפיסת הסיגריות שלי בידי. “אני יוצא לעשן,” אני אומר לפקידה התורנית. איש אינו יודע שאני מעשן לעיתים נדירות, והסיגריה היא עבורי רק כיסוי ליציאות שלי מחוץ לבניין המפקדה.

“שמעת פעם את על העטלפיות?” אני שואל אותו כאשר אני עומד בחוץ. גשם שוטף יורד ואני בלי מטריה.

ברק אדיר מפלח את השמים, ומיד אחרי משתררת עלטה. גם קווי התקשורת נופלים והנייד שלי מת.

..

weheartit.com

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא המשך-יבוא-1-791x1024.jpg
חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא זכויותיי.png
TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי.למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.)מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור.במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי בו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים.מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם.תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש.קריאה נעימה!בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם