תגית: בר אבידן

חשבתי שאם אפרוש ידיים, אוכל להשתחרר מהכבלים שמקיפים אותי. חשבתי שבנפילתי מטה, יחכו לי זרועות חזקות, שלא יתנו לי להתרסק. איך לא הבנתי שההתרסקות היא בפנים, ואת השברים זו אני שצריכה להרכיב? רק מההבנה הזו אני כבר מרגישה קלה יותר, שלמה יותר. והמסיכה על פניי, כך הבנתי, נועדה להשאר שם לעולם, ואל לי להלחם בה.…

הוא עוצם את עיניו כל הרגש שלו מתרכז בזוג שפתיו הבשרניות שעומדות לנשק אותה. הוא כל כך מלא באהבה אליה שאינו מוצא את המילים להביע אותן, ולכן הוא כותב אותן בשפתיו על שלה. הוא לא יודע, שבאותו זמן עצמו היא עוצמת עיניה, כדאי לא לראות אותו. איך יכול היה לנחש שקרובה השעה, שאותן שפתיים עצמן…

ושוב אני מסבירה, שעל הלב שלך אני שומרת, זה שמתאהב.

  “אני רק רוצה פורקן,” הוא אומר לה, "לא מחפש ריגושים, לא מחפש התאהבות, לא שיחות נפש, רק לרוקן את מה שטעון בי, וללכת.”   היא שותקת מולו.   “הבחירה בידיך,”  הוא אומר לה.   איך היא תסביר לו שהיא המומה?   הרי דיבר כל כך יפה. בגילוי לב על הכל. עכשיו הוא אטום. וליבה…