תגית: סיפור אהבה קצר

יום שלישי הוא יום המפגש הקבוע שלי עם החברות בבית הקפה ממנו אפשר להשקיף  על הנוף של מפרץ קליפורניה. "את זוכרת אנה שבארץ יש להם במשחקי כדורגל מין חיה קמע כמו תרנגול?" אומרת לי איילת, "אז זה מה שאת בשבילנו." "את שוכחת שנולדתי כאן ולכן איני יודעת למה את מתכוונת. אני רק מבינה שאני התרנגולת…

"אני יכולה להביא לך משהו?" שואלת מליסה את אחותה ששוכבת חסרת כוחות במיטה. "את מוכנה להביא לי את המחברת שלי," היא עונה לה בקול שכמעט לא נשמע, "יש עוד כמה מילים שאני רוצה לכתוב." היא מצביעה על המגירה של ארונית הלילה לצד מיטתה. מליסה ניגשת ומוציאה ממנה מחברת ועט ומגישה לה. "עכשיו אני רוצה להיות…

אומרים שהפכים נמשכים זה לזה. זו כנראה הסיבה שנמשכתי אליו, לגבר שכל כך שונה ממני. הוא שחצן, רציני ומסודר, ואילו אני מבולגנת ונפש חופשיה. אין ספק שהפתעתי את כל מי שמכיר אותי כאשר פניתי ללימודי ראיית החשבון. "זו כל כך לא את," אמרו לי בפליאה. להפתעתם הרבה דווקא הייתה לי הצלחה גדולה בתחום ועד מהרה…

הם דיברו כבר על הכול. לא נשאר יותר מה לומר. בעצם זה לא מדויק. הם הפסיקו כבר מזמן לדבר אחד עם השנייה, מזמן הפכו לשני זרים. הפרידה הייתה בלתי נמנעת. היא יזמה אותה כיוון שהרגישה בדידות, והוא אמר שבאמת הגיע הזמן, כעת שאינו מרגיש יותר כלום כלפיה. סוכם שהיא לא תהיה בבית למחרת, כיוון שהוא…

      איך יכלה לדעת שהוא נשא אותה לאישה רק בגלל שהגיעה בזמן המתאים? איך בכלל יכלה לדעת על ההסכם?   .. היא ..   היא באה מבית שבור, צפתה מהצד בגירושים המכוערים של הוריה, כשהיא ביניהם כקלף מיקוח שבעצם אין איש רוצה בו. בחלומה ראתה את עצמה חיה חיים של סינדרלה. דמיינה שיום…

*היא* היא הרגישה שאם לא תעזוב את המשרד ברגע זה ממש, יקרה אסון. כלומר לה באופן אישי. שכן איש לא ידע מה עובר עליה. היא היתה זקוקה בדחיפות לנשום אויר צח למרות שבחוץ כבר היה ממש קר. היא חטפה את מעילה מעל הקולב בכניסה למשרד. "אני יוצאת לשאוף אויר," מלמלה למזכירה שלה, ומיהרה ללכת לכיוון…

*הוא* כשנולד קראו לו אהרון. כך ביקש אביו מאימו כדי להנציח את סבו שניספה בשואה. היא אמנם רשמה אותו בשם כפי שביקש, אבל קראה לו רונן, ואחריה קראו לו כך כולם. כאשר ישב בלילה ההוא שהייתה בו סופת ברקים ורעמים הוא החליט לפתוח לו פרופיל אחר ברשת החברתית. הוא חשב ארוכות איך יקרא לעצמו ולבסוף…

היא הייתה מאד נרגשת. ארבעה ימים ולילות ארוכים מידי הייתה בנסיעה עסקית. היא כל כך התגעגעה אליו שאפילו לא ירדה לחדר האוכל, למרות שהיא מאד אוהבת את הארוחות המפנקות של בית המלון. זה שבו היא נוהגת לשהות כאשר היא נוסעת לתצוגות האופנה. היא לא יכלה לחכות לראות אותו. היא אפילו לא שאלה אותו אם יבוא…

אמא שלה לימדה אותה שהאוכל סופג את הרגשות של האישה. "לעולם אל תבכי בשעה שאת לשה את הבצק," היא אמרה לה, "פן יחמיץ." היא עוטה על פניה חיוך בשעה שהיא קוצצת את הבצל, לא נותנת לחריפותו לגרום לדמעותיה לצאת. היא מטמיעה אותן בתוכה, העיקר שלא ייגעו בבצל. היא מוסיפה תבלינים. הפלפל השחור חודר דרך נחיריה…

חלון פתוח… ? הוא עזב אותה למען אחרת. בימים הראשונים היא ישבה ובהתה בקירות. אחר כך אספה מעט את עצמה וחזרה לעבודה. היא שכחה להתאפר, לא תמיד הסתרקה. לפחות הצליחה לגרור את עצמה להתקלח. אחר כך הגיעה התקופה של הכעס. על הבגידה שלו. על הפרת ההבטחה שהיא שלו לנצח. היא ישבה עם עצמה וחיפשה בה…