תגית: משחקי הבקבוק – אהבה כפויה

אני הולך על המדרכה לכיוון המשרד שלי, חולף על פני חלונות ראווה, אבל לא קולט דבר. הכעס שלי כלפיי אבי שב ומבעבע. 'איך העזת לגרום לי לשאת אישה כזאת?!" אני נתקל בגבר שהולך מולי. "אין לך עיניים?" הוא צועק עליי. אני מרים אליו את מבטי, וקולט שכמעט גרמתי לו לרדת לכביש. "אני מתנצל," אני ממלמל.…

הייתי חייב להתרחק ממנה. אני נמשך אליה בטירוף, אבל מרגיש שאנחנו שני אנשים זרים. אני יוצא עם חבריי, למרות שאני פגוע מאד מהאופן בו הם מתנהגים. אני מרגיש שאני חייב לבדוק את הגבולות של עצמי. העובדה שלא הפריע לה שאני יוצא לבד, כאילו זה מובן מאליו, צרמה לי מאד. ראיתי מישהו בא לקחת אותה במכונית…

"את מפחדת ממני?" הוא שואל אותי. "לא," אני עונה ללא היסוס, "אני לא מכירה אותך. איני יודעת אפילו בן כמה אתה." "את רוצה לומר לי שלא הצצת בדף שלי ברשתות החברתיות?" הוא מרים מולי גבה. "לפני החתונה אפילו לא ידעתי את שמך, וגם אם הייתי יודעת זה לא היה משנה את העובדה שהחתונה תתקיים," אני…

אני מתפלאת שנתבקשתי להגיע למטבח, למרות שכבר אמרתי לעובדות הבית שאיני מתכוונת לשנות את הסדרים בו, ובכל זאת אין לי רצון לשאול את דזירה במה מדובר ליד חבריו של קרטר, ולכן אני קמה ונכנסת לבית. "אני יודעת שאמרת שנמשיך להגיש את הארוחות כמו תמיד, אבל בכל זאת רציתי להתייעץ איתך," אומרת לי טופסי. "אני מקשיבה…

"למה את  חיוורת?" שואלת אווה את נטלי. "את מדמיינת," אומרת נטלי, "זה פשוט לא יאומן כמה שקרים האישה שלך ממציאה," היא אומרת לקרטר בלעג. פתאום אני מבינה איזו טעות עשיתי. "אני מניחה שהעתקת ממנו את העגילים, מה גם שהם לא כאלה מיוחדים," ממשיכה נטלי. בכל מקרה אחר הייתי מזכירה לה שהיא שילמה חמישים אלף דולר…

ברור לי שג'וי לא שמה לב שכשענתה לשיחה היא לחצה בטעות על הרמקול. אני לא יודע מה אני מרגיש כשאני שומע את השיחה ביניהן. עדיף שאעמיד פנים שאינני מקשיב. אני מתיישב בפינה שלי ומעמיד פנים שכולי מרוכז בספר, בעוד שאינני מסוגל לקרוא אפילו שורה אחת. 'האם היא מאמינה לי?' אין לי מושג, וגם לא איכפת…

קרטר אני פושט את חליפת החתן שלי ונכנס להתקלח. האלכוהול זורם בדמי, מטשטש את המציאות עבורי, אם כי במידה. אני לא שיכור, אבל מרגיש כעת רגוע. בעוד חבריי נוהגים לשתות עד כדי אובדן הכרה, אני מעולם לא השתכרתי. אני יודע לשתות במידה. מילדותי הוחדרה בי הידיעה שלעולם אין להגיע למצב של אובדן שליטה. אני נוהג…

נפרדת מחיי. אני יושבת בחצר הקטנה הצמודה לדירת הקרקע השכורה שלי, ונפרדת מכל פרח ששתלתי כאן באהבה גדולה. אלה השעות האחרונות שלי כאישה חופשיה, יממה לפני שאעמוד מולו, מול הגבר ששנותיו כשנות אבי, ואאבד את עצמי לנצח. אני מדחיקה את המחשבות, את התהיות איך זה שבשנת אלפיים עשרים וארבעה, יכול אב למכור את בתו לזר,…

אני יושבת בעיניים עצומות, בעוד הספרית מעצבת את שערי, ויועצת היופי מאפרת את עיניי. אין לי מושג מה הן יודעות על נישואיי. אם להודות על האמת, גם אני לא יודעת דבר. * חודש קודם "את תעשי מה שאני אומר לך," אומר לי אבי בטון קשוח שלא משתמע לשתי פנים. "מה אתה עוד רוצה ממני?" אני…

אני יודע שעליי לשחק את המשחק. למה?  אינני יודע. אני מרגיש כמו מישהו שהונחו על ידיו אזיקים, בלי שידע במה הוא מואשם. מה גרם לה להסכים להיכנס לכלא שלי, נבצר מבינתי. העובדה שחתמה על הסכם שלא יהיה לה לעולם חלק ברכושי, לא משקיטה אותי, היא נראית כל כך שונה מהנשים הרבות איתן ביליתי. היא יפיפיה…