תגית: כותבת אותי

ניקדת את ליבך על צווארי, ומאז אני מוח(כ)תמת. בר #amazon.com

ש לי מצב רוח שובבי היום, ומה שאני מדמיינת כעת היה גורם לך לצחוק. כי לא הייתי מניחה לך לישון, כי הייתי מפטפטת בלי סוף, ומדגדגת בלי סוף ו א ו ה ב ת בלי סוף. לבסוף היית תופס אותי כך, וסותם לי את הפה בנשיקה כזו שהייתה מעתיקה ממני את נשמתי, וגורמת לי לשתוק.…

לפעמים כשקשה לה לנשום, אני עומדת מולה ונושמת בשבילה.   ללא מילים. רק שואפת לתוכי חמצן ונושפת מעליה.   מזכירה לה שוב מה היא צריכה לעשות כדי לנשום.   אני מנסה להפוך את הנשימות למילים.   משתמשת בהן בעדינות שתחדורנה לה למחזור הדם, תתפרקנה ותהפוכנה להיות חלק ממנה.   וכשהיא מתחילה לנשום היא מביטה בי…

*היא* אתה האחד ששברת את ליבי לרסיסים, הקפאת אותו כמו קרחון שבקוטב. הפרת את הבטחותיך לי. *הוא* איך את לא רואה את האש שיוצאת ממני אליך, ואת זו שמתרחקת מונעת ממנה לעטוף אותך. *האחרת* איך היא לא מבינה שאת החום שחסר לו הוא מחפש אצלי, כי היא קפואה כמו הקרחון בקוטב, שוברת את ליבו לרסיסים.…

האם הוא זוכר את הרגע המסוים שליבו התמלא בה? עברו ימים רבים מאז. הוא לא זוכר מתי הייתה חלק נפרד ממנו. האם באמת חי לפניה? הוא עומד מולה חסר מילים, ידיו בכיסיו. הוא לא יודע איך לעצור את שטף דמעותיה. מתי זה קרה לו שאבדו לו המילים, הוא שהיה אשף בהן. מיום שהכיר אותה התקשה…

כל יום הייתה הולכת לתחנה.   לא עניין אותה אם השמש היכתה על ראשה, או גשם שוטף ירד והרטיב את כולה.   היא עמדה תחת הסככה המוצלת, וחיכתה.   לא איכפת היה לה אם היה זה יום שטוף אור שסינוור את עיניה, או לילה חשוך בו לא יכלה לראות דבר.   היא הסתתרה תחת הסככה,…