תגית: דמעותיה של דריה

רוח קרה מקבלת את פנינו בזמן שאנחנו נגשים לקחת את הרכבים שהזמנו. אני נושאת את אגם על ידי, והבנים אוחזים בידיו של סבא שהציע שהוא יסע איתי, ואבא ברכב השני. קול צעדינו מהדהד בחניון הגדול והקפוא, כאשר הטלפון בכיסו של סבא מצלצל. 'סוף סוף', הוא ממלמל. "בינו, אתה.." הוא מתחיל לומר אבל מייד משתתק. אני…

אני מרגיש כזה כשלון. איך יכול להיות שהייתי כזה מלא עוצמה, גבר ששום דבר לא יכול להכניע אותו, ואילו כעת אני מרגיש… אני אפילו לא יכול להגדיר לעצמי מה אני מרגיש. * במשך כל התקופה דיברתי מידי פעם היה אבי. גם הוא היה קצין בכיר בצבא, והשתתף בלא מעט 'מבצעים,' כך מכנים את המלחמות בהם…

פרקי הסיפור מתפרסמים עם עלייתם לאתר הסיפור הזה שונה מכל סיפור שכתבתי. שלא כמו סיפורים אחרים, לא בחרתי לו מראש תמונה, וגם כשבחרתי, שניתי אותה לבסוף. גם שמו של הסיפור היה #המיית_הגלים, וככל שהוא נרקם בדימיוני, גם שמו השתנה. הוא אמור היה להיות סיפור קצר בקטגורית #והימים_ימי_מלחמה, כיוון שהוא נכתב על רקע מה שקורה בארץ.…

אומרים שכשאדם עובר טראומה, ספירת גילו מפסיקה. כמו כל אימרה, גם זו אמירה מכובסת. מאימי למדתי להתמודד, להחזיק את הראש מחוץ למים.  לצערי, הוא בחר להתרחק. אולי, כי מעולם לא סיפרתי לו, את סיפור ילדותי. אני אוהבת להביט על האדמה הפרוסה מתחת ממעוף הציפור. מאז שהייתי ילדה, המראות האלה מחלון המטוס, גרמו לי להתנתק מהמציאות…

מחזרים לא חסרו לי בימי בתיכון, אבל האמנתי שיבוא יום ואפגוש את האחד, שיגרום ללב שלי לרקוד. החברות שלי צחקו ממני, ואמרו שאני סתם שוגה בחלומות, ואהבה כזאת רומנטית, כמו שחיה בדימיוני, פשוט לא קיימת.  זה לא שלא נפגשתי עם בנים והחלפתי איתם נשיקות חטופות, נגיעות אקראיות, אבל לא יותר מזה. עמדתי על שלי, ולא…