תגית: בר אבידן

דצמבר 16 2017 5:20 היא יושבת המומה מול הרופאה. רק לפני שבועיים גמרה את הלימודים. היא יחסה את עייפותה המתמשכת לתקופה הלחוצה של המבחנים, וגם לעצב שהשתלט עליה אחרי שגילתה שג'יימס בעצם לא אהב אותה מעולם. מבט אחד בפניו המזלזלות ובפניה הסמוקות של מרצדס ששוכבת תחתיו, מגלה לה מה שכולם כבר ידעו. אש האהבה כובה…

  "מיקה אני חייבת את עזרתך דחוף," אומרת גילי, "מישהו לא נעל טוב את הדלת והמסעדה מוצפת. אני חייבת שמישהו ילך עם הבוס לקניות. לצערי אני לא יכולה ללכת, את יודעת שאני מאוהבת בו וכל כך חיכיתי להזדמנות להיות איתו לבד." "אני לא מבינה אם בכל מקרה אי אפשר לפתוח את המסעדה בזמן, והמטבח מושבת,…

  "להתפרע, להשתולל, הכל מותר. רק לא להתאהב," היא משננת לעצמה לפני שהיא פותחת את הדלת הכבדה של הבר. היא מרגישה את הקור המקפיא עדיין מנסה לאחוז בה, אבל היא חומקת פנימה. מיד כשהיא נכנסת מקבלת את פניה הרוח החמה העולה מפתחי החימום ומאיצה בה לפשוט את מעילה הצמוד, את הצעיף, הכפפות והכובע. שיערה הארוך…

יש ימים כאלה שאני מרגיש שאני לא יכול יותר. אני גבר מאד מסודר, אם זה בעבודה ואם זה בביתי. אני עדיין שומע את השאגות של אבי צועק עלי לסדר את החדר, כאשר בגלל החלון הפתוח עף דף על הריצפה. עדיין זוכר אותו ממלא את הנייר שלו בטבק ומדליק אותו בעצבים. פניו היו אדומות מכעס וידו…

  "נלי סמואל את בסדר? יש משהו שאת לא מספרת לי?" שואלת בדאגה סוזן. "הכל מעולה," עונה לה נלי בחיוך. "משהו פה לא בסדר. אני חושבת שאת מתחזה," עונה לה סוזן.  נלי מסתכלת עליה בתמיהה. "שאת תקני רק שמלה אחת? ומה עם עוד כמה חולצות לבנות וכמה שחורות, כי כאלה אין לך?" "ראשית קניתי שלוש…

הכתם על צווארון החולצה לא השאיר הרבה מקום לדמיון. האשה שהיה איתה משתמשת בבושם שלא לטעמי, אבל זה לא העניין. השפתון שמרחה על שפתיה אמש היה סגול. אני לא רוצה לחשוב היכן עוד היו שפתיה על גופו של בעלי. אז זהו, שהוא לא בדיוק בעלי. מעולם לא נישאנו. זה פשוט לא יצא. השנים עברו, ולשנינו…

          "אני לא מאמין איזה כבישים מחורבנים יש פה," אני רוטן וחושב על צמיגי הטויו החדשים שלי. "אתם מאמינים שעברנו שבע תאונות שרשרת בפחות מחמישים מייל?" אני שואל את טימותי ואנדי. אני מעיף מבט על השעון ורואה שאנחנו באחור מטורף. "נראה לי שנצטרך לחפש מקום לישון בו הלילה," אני אומר ומנסה…

אני מביט מסביבי. כל המעמד הזה הזוי בעיני. ככל שעבדתי קשה יותר מירל ביקשה יותר. אני תוהה לעצמי להיכן נעלמה הנערה המתוקה והצנועה שנשאתי לאשה. לא הייתי מעלה בדעתי שהיא תגדל להיות כזו מפלצת. היא נכנסת לאולם בית המשפט, נעולה בנעלי סטילטו מנומרים, עם חצאית שלא הייתה מביישת נערת ליווי וטון של שרשראות זהב וטבעות.…

היה לי ברור שהוא לא יחכה רגע. ואולי הכל התחיל עוד לפני. ואולי אני האחרונה שיודעת וזה נמשך כבר ימים, שבועות. הכל יתכן. אבל לראות אותו כאן בפאב "שלנו" יושב ומלטף את ידיה של אישה אחרת, אישה שלי היא זרה, מוציא אותי מדעתי. הגבר הזה שנתתי לו את כולי, אולי נתתי יותר מידי, המשיך הלאה…

אני מקבלת את פניו בחיוך, את הקצין שהלך לאיבוד שם בהודו. הוא מדבר אלי בשברי מילים, קטעי חלומות, והרבה רסיסי לב. אני מושיטה לו יד מנחמת, מלטפת אותו בעיניי, מחבקת אותו במילותיי. נותנת לו לדעת שאני האי שלו בתוך אי שפיותו. כאשר מראה השעון שעברה שעה הוא נאנח. "כבר עברה שעה? אפשר קצת יותר?" "אני…