קטגוריה: גלי האוקיינוס (יולי 2024)

אני מסיימת את יום העבודה בשעה שבע בערב, זאת לאחר שהמחליפה שלי אחרה בשעתיים. "את מבינה כמה את חיונית כאן?" שואל אותי פרופסור בלאו, לפני שאני עוזבת. השמועה על התינוק שעבר החייאה על ידי נישא בפי כל, ואני זוכה להערכה מצד עמיתיי, כמובן חוץ מד"ר אלכס קימברלי, שתמיד חייבת לומר משהו לא חיובי. * "את…

אני למודת אכזבות, אבל לזה ממש לא ציפיתי. אני מרגישה שכולי נדרכת, ועומדת לאבד את שלוותי. אני יוצאת בצעדים מהירים החוצה ועונה לטלפון. "ד"ר דלתון מדברת, האם את מודעת לכך שאני בחופש?" כל כך הייתי בטוחה שהמוקדנית היא שמתקשרת אליי, שאני מופתעת לשמוע קול של גבר. "מדבר פרופסור בלאו. אני מאד מצטער ד"ר דלתון, אבל…

 השנה האחרונה הייתה עבורי שנה מאד מטלטלת.  אמנם הפרידה מאייק לא השאירה אותי שבורת לב, היה לי ברור שהוא לא הנצח שלי. אבל עדיין, לחזור אחרי משמרת מתישה לבית ריק, ולא בגלל שהוא במשמרת, אלא כי את לבד, דרש ממני הסתגלות. אין בי חרטה על שעזבתי אותו. חיפשתי בית חם ועוטף, בית שיכיל את הכאבים,…

"איזה סיפורים הזויים יש לאריאנה. אתם מאמינה לה שזה לא משהו שקרה לה?" שואלת לילי אחרי עזיבתה של אריאנה, "או שאולי היא סתם ממציאה סיפורים?" "היא אמרה שהיא לא אישה של סטוצ'ים, אז אני מניח שזה לא משהו שקרה לה," עונה לה טייסון. "מדבריך אני מבינה שאתה חושב שהיא סתם המציאה שאלה כדי למשוך תשומת…

המילים שלו מהדהדות לי על קירות הלב 'ואז את באת, וטרפת את כל הקלפים.' "אני מבחינה במבטים שלך במשחק, אבל אתה מרבה לשתוק, ולא נראה היה לי שאתה באמת מעוניין בי," אני שוקלת את המילים. 'האם אגלה לו שבחרתי בו ב'מבחן הנגיעות? כנראה שלא.' "אני בא ממשפחה חמה ואוהבת. אני לא אומר שאין בה סערות…

בסופו של דבר הפגישה של אתמול דעכה מעצמה. לאיש לא היה חשק להמשיך לשחק. "יש לי ערב פנוי מחר," אמר אנדרה, "מה דעתכם שנסיים מוקדם היום, וניפגש מחר? יום חמישי זה תמיד יום שאנחנו גולשים בשיחות עד השעות המאוחרות." אנדרה פתח את הצ'אט כדי שנאשר לו את השתתפותנו. הצצתי בלוח הזמנים שלי, וכך עשתה גם…

אנחנו נכנסים לאולם המשחק. אריאנה הולכת לצידה של מילה והן משוחחות על משהו בשקט. היא לא טורחת להעיף לעברי מבט, מתעלמת לגמרי מנוכחותי. אני כבר לא מנסה להבין אותה. הזיכרון של השיחה שלי עם אימי מציף אותי. * "איך את מרגישה אימא?" שאלתי אותה בצהריים. "אני בסדר גמור היום," היא עונה לי בשמחה, "אני משתדלת.…

אריאנה מעיפה מבט למטה ונצמדת אליי. זרועה האחת מקיפה את צווארי והשניה פרושה לצד. אני מרגיש את גופה צמוד לגופי, וליבי מגביר את פעימותיו. אני שואף את ריח מהבשם העדין שלה, המוכר לי כבר, לתוכי, ומרגיש שאני מרחף. "מוכנה?" אני שואל. "כן!" היא עונה בהתרגשות. אני דוחף מעט את הקיר, מקיף בידי האחת את גבה,…

אריאנה רגילה להצקות של לילי. חברי הקבוצה האחרים פשוט מתעלמים מזה, כיוון שהם רואים שאריאנה לא מתרגשת. אותי זה מוציא מדעתי, ולא רק בגלל שזו אריאנה שבאמת כל זה לא מגיע לה, אלא שזה יוצר מתח מיותר, ולא לשם כך אנחנו מתכנסים יחד. מה שאריאנה לא יודעת, שלילי מוציאה את כל התסכול שלה מהפגישה שלנו…