קטגוריה: מיתרי ליבי

היא הייתה מאד נרגשת. ארבעה ימים ולילות ארוכים מידי הייתה בנסיעה עסקית. היא כל כך התגעגעה אליו שאפילו לא ירדה לחדר האוכל, למרות שהיא מאד אוהבת את הארוחות המפנקות של בית המלון. זה שבו היא נוהגת לשהות כאשר היא נוסעת לתצוגות האופנה. היא לא יכלה לחכות לראות אותו. היא אפילו לא שאלה אותו אם יבוא…

אמא שלה לימדה אותה שהאוכל סופג את הרגשות של האישה. "לעולם אל תבכי בשעה שאת לשה את הבצק," היא אמרה לה, "פן יחמיץ." היא עוטה על פניה חיוך בשעה שהיא קוצצת את הבצל, לא נותנת לחריפותו לגרום לדמעותיה לצאת. היא מטמיעה אותן בתוכה, העיקר שלא ייגעו בבצל. היא מוסיפה תבלינים. הפלפל השחור חודר דרך נחיריה…

חלון פתוח… ? הוא עזב אותה למען אחרת. בימים הראשונים היא ישבה ובהתה בקירות. אחר כך אספה מעט את עצמה וחזרה לעבודה. היא שכחה להתאפר, לא תמיד הסתרקה. לפחות הצליחה לגרור את עצמה להתקלח. אחר כך הגיעה התקופה של הכעס. על הבגידה שלו. על הפרת ההבטחה שהיא שלו לנצח. היא ישבה עם עצמה וחיפשה בה…

"תסתכלי במראה ותאמרי לי מה את רואה בך?" שאלתי."אני לא אוהבת את מה שאני רואה," היא ענתה לי ומבטה הופנה אליי. אל המראה כלל לא הביטה."אני מבקשת שתאמרי לי מה א-ת רואה. לא מה את חושבת שאחרים רואים," הסברתי לה.היא הביטה בי בעיניים עצובות ושתקה.*כאשר גילתה את השקר הראשון שסיפר לה העמידה פנים שאיננה רואה.אומרים…

מתייחסת למילים בחרדת קודש. שוזרת מהן מחרוזות עדינות. בודקת כל אחת בקפידה, שתהיה מתאימה לרעותה, שלא תפגע באיש, שתהיה מובנית ובהירה. שוזרת מהמילים משפטים, שהופכים לסיפורים קצרים. לעיתים הם לקוחים מהחיים שמסביבי, לעיתים סיפורים שאנשים מפקידים בידיי, ולעיתים ממחוזות הדמיון. למדתי שכאבים שנשפכים החוצה בעזרת המילים, משאירים אותך נקי. וגם בכך נעזרת בימים לא פשוטים.…