קטגוריה: מיתרי ליבי

כשמבשרים לך ש.. וזה לא משנה מה, לא תמיד את עוצרת רגע לחשוב, מזמינה את ההיגיון להתייעצות, ונושמת עמוק. אלא מרגישה ענן עוטף אותך, מונע ממך לראות לתוכך, מונע ממך לתקשר עם המח. אחר כך עולים הרגשות, רוקדים בך ריקוד מטורף, כל אחד נדחף. זה רק הזמן, שנותן לכל לשקוע, ולתת למחשבות הטובות שוב להשתלט.

לאמר שהייתה מופתעת מהמילים, לא יהיה נכון. היא כבר לא הרגישה פרפרים כשעמדה להיפגש איתו. האם אי פעם הרגישה? היא לא ידעה לענות על כך בעצמה. זה הפך לשגרה ידועה מראש. יום חמישי זה היום בו הוא ניפגש איתה לארוחת צהריים. לעיתים החברות שכחו ושאלו אותה אם הן יכולות להיפגש. תמיד הייתה נוזפת בהן: "אתן…

היא הביטה מבעד לחלון, ספרה את העלים שנופלים. היא קבעה לה תאריך יעד. כל יום ארזה כמה קרטונים. היא הניחה בהם בחרדת קודש את הספרים שאספה עם השנים. כל אחד הזכיר לה שבועות של עבודה קשה בהם חסכה פרוטה לפרוטה כדי לרכוש אותו. את הבגדים שנקרעים הייתה תופרת, מטליאה בהם טלאים. את החרוזים של השרשרת…

היא לא ידעה מה יש בהם במים שמושכים אותה אליהם. מישהו פעם אמרה לה שבטח חייתה באטלנטיס וירדה איתה למצולות. היא הביטה בו ושתקה. "מאיפה הוא מביא את הסיפור ההזוי הזה?" חשבה לעצמה. הוא דווקא נראה לה שפוי. אבל מה היא כבר הבינה ילדה בת עשר כשהרימה עיניה למעלה והסתכלה על הנער שזרק אבנים למים,…

? *את* "אני באה לאסוף אותך," את אומרת לי. זו איננה שאלה אלא הסבר לכך שיש לי עשר דקות להתארגן. אני עסוקה במריחת לק. או אם לדייק, מחכה שהוא יתייבש. אני מביטה בדמותי בראי ומחשבת מה אספיק לעשות בעשר הדקות הבאות. השיער שלי רטוב, אבל אם אבזבז זמן על יבושו יגמר לי הזמן. אני מודה…

  הוא יכול עדיין לשמוע את הצעקות של אביו בשעה שפניו האדימו מכעס: "למה לא הרחת את החלב?!" הוא יכול לראות לנגד עיניו את אימו מתכווצת ואומרת: "אבל הרחתי." היה ברור לכולם שהיא עונה לו כי היא מפחדת מהמכה שתנחת עליה אם תאמר לו שלא. "אני רוצה לראות," היה אביו אומר ומאלץ אותה להריח. אימו…

היא זקוקה לתשואות הקהל. הנפש, שלה צמאה למילה טובה. למרות שהיא מקבלת ממנו פה ושם מילים טובות, היא יודעת. המילים האלה באות עם מחיר. מחיר שלעיתים זה פשוט לה לשלם, ולפעמים עולה לה בבריאות. החיוך על פניה בשעה שהיא קמה ממיטתה הוא משהו שקורה לה בלי לחשוב. ואולי דווקא כתוצאה ממחשבות רבות , או כפי…

עכשיו כשהוא חושב על זה ככה זה התחיל. יום אחד כאשר נכנס לרשת החברתית ראה את פניה המחייכות מתוך שורה של אנשים שהוצעו לו כהמלצה לחברות. החיוך הזה גרם לו לעצור לרגע למרות שהתרוצצו לו מילים בראש שהתכוון לעלות כפוסט. הוא הביט בתמונה שלה ליד הים, לבושה שמלת טריקו פשוטה שהדגישה את קימוריה. אבל יותר…

אני לא יודעת ממה להתחיל. הדירה שלי הפוכה לגמרי. ההודעה על הפינוי, לא הייתה צריכה להפתיע אותי לכאורה, הרי ידעתי שלא שילמתי את שכר הדירה. וכי מה כבר יכולתי לומר לבעל הדירה שעמד מולי ואמר: "גם לי יש חשבונות לשלם," והתחיל לדקלם את כולם. "את לא היחידה שלא משלמת ואצלי החובות רק נערמים. תביני גם…

אני עומדת מול המראה ומסרקת את שיערי בקפידה, לוקחת גומייה שחורה ואוספת אותו לקוקו קופצני, מסיימת לאפר את עיניי, מבליטה את צבען, מתיזה כמות מדויקת של בושם, לא פחות מידי לא מוצף מידי. אני לא צריכה להיות מרוכזת בבגדים שאני בוחרת, ברור לי שזו תהיה אחת החליפות וחולצת בד מחויטת מתחתיה, ולכן מנצלת את הזמן…