קטגוריה: מאמינה באהבה

מיי אני מסתכלת על רצפות השיש הממורקות, על מנורת השנדלייר הגדולה הממוקמת מעל גרם המדרגות הרחב, על המנורות המפיצות אור רך במבואה הגדולה של ביתך, וזכרון היום הראשון שדרכה בו כף רגלי צף ועולה. כמה התקשיתי להאמין שנפלה בחלקי הזכות להכיר גבר כמוך. עשר שנים לפני אתה מסתכל עליי משועשע, נהנה לראות איך עיניי בולעות…

השדים היחידים בעולם הם השדים שבלבנו. שם צריך להתחולל הקרב. – מהאטמה גנדי- ? ? דניאלה אם יש משהו שהייתי משנה בעצמי זו העובדה שאני בלונדינית. כמובן שיכולתי לצבוע את שערי, אבל זה לא באמת מפריע לי עד כדי כך. זה בהחלט מתיש להוכיח כל פעם מחדש שלא כל הבלונדיניות מטומטמות. אני עובדת כמהנדסת עם…

"את והרומנטיקה שלך. ממש לא מתאים למדענית לשגות באגדות של הנסיכה והאביר," אני עונה לה, ולא מספרת לה שבדיוק כך אני מרגישה כמו הנסיכה ההיא, רק שהאביר שלי הוא גבר מסתורי

שני הדבר האחרון שציפיתי כשהצעקות שברו שיא חדש יחד עם בקבוק הבירה הריק שהעיף על הקיר ופספס בנס את מקלט הטלוויזיה, היה שכך אתחיל את חיי בלעדיו. וגם את כל מה שקרה אחר כך… את הלילה ביליתי אצל דלית אחותי על הספה בסלון ביתה. לשמחתי גיסי היה במשמרת לילה, וגם אם לא, היא לא הייתה…

טליה "נו באמת טליה, מה אני עוד יכולה לאמר לך שתשתכנעי לבוא למסיבת יום העצמאות?" שואלת אותי שרי בקולה המתפנק. "את כזו עקשנית," אני מפהקת, אפילו לא טורחת לכסות את פי בידי, "אני רוצה לנוח. ל-נ-ו-ח. חזרתי מטיסה שנתקעה בגלל תקלה במטוס, כבר שכחת?" "את לא מבינה שאת צריכה שיואב יראה אותך מחייכת ויצאו לו…

בלילה שנהרג הוא בא אליי בחלומי וביקש שאבוא אליו. "תבוא אתה," עניתי לו, רק בגלל שהוא עמד בראש הגבעה ואני למרגלותיה. "אני לא יכול, אני צריך אותך. בואי," הוא הושיט יד לקראתי. כשקמתי בבוקר חשבתי לעצמי 'איזה חלום ממש מוזר.' הייתי אז בביקור משפחתי בניו יורק והתקשרתי הביתה בחשש. מילה לא נאמרה לי עד שחזרתי…

לזיכרם של בני משפחתי שנספו בשואה גרמניה אווה "אני לא מבין מה אתה מוצא בה," הוא אמר לאחיו בלעג. היא שמעה ושתקה. כאב לה שהוא רואה בה רק נערה עניה, ולא את מי שהיא באמת. "אל תעצבי אל ליבך," נהג ג’קוב לאמר לה, "את יודעת שכנער שבא מבית עשיר אני יכול להשיג כל נערה שאחפוץ.…

פתיח השמש מציצה מבעד לתריסים. יום חדש נולד. אני מתמתחת במיטה , מגרשת את קורי השינה מעיניי מנסה להתאפס על עצמי. נגיעה מקרית בכר  לידי מזכירה לי שאני לבד. לבד בלב ליבה של מגיפה עולמית שמונעת ממני לצאת לטבע ולצלם אותו. מה שפעם הייתי עושה למחייתי. אני נאנחת. שוב יהיה עליי לצלם נוף עירוני ואנושי.…