קטגוריה: דמעותיה של דריה

פרקי הסיפור מתפרסמים עם עלייתם לאתר הסיפור הזה שונה מכל סיפור שכתבתי. שלא כמו סיפורים אחרים, לא בחרתי לו מראש תמונה, וגם כשבחרתי, שניתי אותה לבסוף. גם שמו של הסיפור היה #המיית_הגלים, וככל שהוא נרקם בדימיוני, גם שמו השתנה. הוא אמור היה להיות סיפור קצר בקטגורית #והימים_ימי_מלחמה, כיוון שהוא נכתב על רקע מה שקורה בארץ.…

"זה יום החוגים של הילדים, נכון?" שואל אותי גל, בזמן שהוא משלב את אצבעותיי בשלו ומתרחק מהסטודיו. אני רואה את העיניים שלו נוצצות, ומבינה שהשאלה הזאת לא נשאלה סתם. "כן," אני עונה, ממתינה לשמוע מה עובר לו בראש. "זה אומר שיש לנו עוד זמן לעצמנו. ניפגש בבית? אני צריך לסיים משהו, ואגיע הביתה, לבית שלנו."…

"דאגתי לך," אני אומר לגל כשהוא מגיע לבית הקפה. "תראה איזה מזג אוויר משגע," אומר גל, מתעלם מדבריי, וניגש להזמין לנו קפה, "בוא נקח את הקפה, ונרד לחוף." וכך אנחנו עושים. "כשצפינו בכתבה על דריה בזמן שהיית במרפסת, לילך פלטה שדריה המטפלת שלה. לא היה לי מושג שהיא במצוקה נפשית. הייתי בטוח שיש לה מאהב.…

"חזרתי מהמילואים מרוסק. לא הייתי מסוגל לחשוב על מה עבר עלייך בכל החודשים ההם שנעדרתי מהבית. המחשבות עלייך בזמן המנוחה מהלחימה, היקשו עליי. היית כל כך חסרה לי, נפשית וגם פיזית, שדחקתי מעליי את המחשבות. לא הייתי מסוגל לדבר איתך, כי לא ידעתי איך אני יכול לעודד אותך, איך יכולתי להבטיח לך שאין לך מה…

הילדים הלכו לישון מאוחר, ולכן השבת מתחילה בעצלתיים. אין ספק שכל אחד מאתנו עבר אמש סערת רגשות גדולה. הזכרונות מהחודשיים האחרונים מציפים אותנו. * "אגממי א'בת ת'בה," אמרה אגם למראה תמונתו של סבא על המסך. עיניי הוצפו בדמעות. היא קטנה מידי להבין שיותר לא תראה אותו. היא רצה לחדר שלה ומביאה את אחת הבובות שסבא…

אני נוסעת להפגש עם רעיה ודורית, חברותיה של סבתא, בבית קפה קטן וחמוד ברמת גן. אני אוהבת אותן. למרות גילן המתקדם, הן צעירות ברוחן, ומדברות על כל דבר בעולם, בניגוד לנשים בגילן שמדברות רק על מחלות ועל העובדה שהן אלמנות. רק פעם אחת מזכירה רעות את סבא. "הוא כל כך אהב אותך דרינקה. כשהוא דיבר…

הדבר ששבר אותי יותר מכל, היה המבט של אגם כשאמרה לי בשקט שהיא רעבה. הרגשתי שבגדתי בה. אני משכיבה אותה לישון כשהיא כעת שבעה ומנומנמת. "אימא  מצטערת," אני אומרת לה. אגם כורכת את זרועותיה סביב צווארי. "אגממי א'בת אימא," היא אומרת ונותנת לי נשיקה. "אימא אוהבת אותך המון," אני אומרת ונשכבת לידה. "אימא את חושבת…

אני מתקשה לעצור את דמעותיי מול המילים של גל. 'אתה ממש שמח שחזרתי,' אני ממלמלת, 'אתה כל כך שמח שלא יכולת לסבול אותי במיטה שלך. בדיוק כמו שלילך אמרה כסיפרה על בעלה שחזר מהלחימה בעזה, ועל איך הכל ביניהם נשבר. עכשיו אני יכולה לחשוב יותר בבהירות. אני יודעת שמה שעליי לעשות, הוא לעזוב. אני לא…

"אני לא מבינה למה את מתנפלת עליי," אומרת אורנית בקול רם כדי ששאר המשתתפות תשמענה. "אני לא מבינה למה את צועקת, כשכולנו שמענו שדריה דיברה איתך בשקט, ולא בדיוק שמענו מה נושא השיחה," אומרת לילך. "אז רק שתדעו שהיא סילקה אותי מהקבוצה ללא סיבה," אומרת אורנית בטון נעלב. אני קוראת ליעלי ומבקשת ממנה שתחזיר לאורנית…

המילים של דריה על כך שלא הייתה נעלמת לי, וכי השאירה לי פתק על הדלפק, גורמות לי לכעס רב. 'איך את מעזה לשקר לילדייך?' אני יוצא מהדירה, סוגר אחריי בשקט את דלת הכניסה. אין לי שום רצון שהיא תדע שהייתי שם. אני יורד במדרגות בריצה, כיוון שאיני רוצה שהיא תשמע את הקול שמשמיעה המעלית כשהיא…