קטגוריה: מאמינה באהבה – סיפורים קצרים

אווה סמית' "מישהו מצלצל בפעמון או שאני מדמיינת?" אני שואלת את בעלי דיוויד, ומעירה אותו משנתו העמוקה. אנחנו מטים אוזן ושומעים שוב את צלצול הפעמון העקשן. דיוויד ממהר ללבוש את החלוק האפור שלו ויורד למטה. אני יוצאת מחדר השינה ומקשיבה בחשש. "מרי את נראית נורא. מה קרה? בואי כנסי," אני שומעת אותו אומר למרי השכנה…

שון אני מסתכל על רצפות השיש הממורקות, על מנורת השנדלייר הגדולה הממוקמת מעל גרם המדרגות הרחב, המנורות המפיצות אור רך במבואה הגדולה של ביתי, וזיכרון היום הראשון בו דרכה בו כף רגלך צף ועולה. כמה התקשיתי להכיל את האושר הגדול שאישה כמוך נמצאת כאן לצידי. ** עשר שנים לפני ** אני יושב ומביט בסיפוק במספרים…

מיי אני מסתכלת על רצפות השיש הממורקות, על מנורת השנדלייר הגדולה הממוקמת מעל גרם המדרגות הרחב, על המנורות המפיצות אור רך במבואה הגדולה של ביתך, וזכרון היום הראשון שדרכה בו כף רגלי צף ועולה. כמה התקשיתי להאמין שנפלה בחלקי הזכות להכיר גבר כמוך. עשר שנים לפני אתה מסתכל עליי משועשע, נהנה לראות איך עיניי בולעות…

אין זה משנה מה הן הנסיבות שגרמו לי לכתוב את הסיפור "חיבוקים". למעשה הוא נולד מכמה סיבות. העיקר הוא מה הוא בא לספר. ♦ רובין אני מגישה למזכירה את קורות החיים שלי לבקשתה. היא מעיינת בהם ברפרוף ומורה לי בקול סמכותי מאד: "שבי על כיסא העור הימני ליד החלון ותמתיני." אני מסתכלת על שורת הכיסאות…

    ד"ר אדם פירסון אני מרגיש את הצמרמורת עוברת לי בכל הגוף,  מתיישב על הכיסא ומנגב את הזיעה הקרה מעל מצחי. "אדם, אתה בסדר?" שואל אותי חברי ד"ר דניאל סטון. "ממש לא," אני עונה ונאנח, "תבקש שימצאו לי מחליף. אני לא יכול להיכנס לחדר ניתוח כך." אני מביט על ידיי, הן רועדות. "אתה גם…

אווה ג'יימסון "מה קורה לך אווה? כבר שעה את משחקת עם המזלג ואפילו פרור לא נכנס לפיך," אומרת לי ג'יימי, "רוצה לדבר על זה?" "מה הטעם לכל החגיגות המלאכותיות האלה אם את לא באמת שמחה?" אני עונה לה. "דברי איתי," אומרת ג'יימי, קמה והולכת לעמוד ליד החלון הפונה לרחוב. "הכל בסדר?" שואלת אימא בדאגה. "בטח…

אם עד עכשיו חיפשתיאת ההגדרה המדוייקתלמה שאני מחפשתעכשיו תמו חיפושיי.  ב.א. ??? סופיה אני שומעת צלצול פעמון בדלת. אני תוהה מי בא לבית הורי בשעה כזו, מציצה מבעד לחלון הצדדי ורואה שלושה גברים לבושים במדים כחולים. 'מענין מה השוטרים עושים פה?' אני חושבת לעצמי.  בגלל שאני אדם אופטימי אני לא נותנת למחשבות רעות לרוץ לי…

לוס אנג'לס, קליפורניה ליאת אני מביטה המומה על הרצפה המוצפת מים. "כמה אסונות עוד תפיל על ראשי?" אני שואלת ומפנה עיניי לשמים. אני מסתכלת בייאוש על ארגזי הקרטון ספוגי המים המשייטים להם כמו סירות בלב האוקיינוס. ארגזים בהם מאוחסנים הבגדים שבחרתי לקחת איתי, כל המסמכים שלי, העבודות שכתבתי. כל החיים שלי, כל מה שחשוב לי…

עם כפית זהב בפה וחושב שאתה יכול לשלוט על חייה. תן לי לחדש לך. אתה לא יותר טוב ממני רק בגלל שלך הייתה כפית כזו."

מרי-אן לא פעם נדרשה אימי לעבוד בשעות לא שגרתיות. מעצבת הבגדים ששכרה את שירותיה הייתה ידועה בבגדיה הייחודיים ובין לקוחותיה נמנו אנשי האצולה והממון. אימי הייתה מה שקיבל את ההגדרה "תופרת עילית." לא קמה לה מתחרה בדיוק התפרים. היא הייתה נוגעת בבד כשם שאופה לש את בצקו. לא פלא שהייתה התופרת החביבה על לואיז מעצבת האופנה.…