קטגוריה: מאמינה באהבה

פרקי הסיפור מתפרסמים עם עלייתם לאתר הסיפור הזה שונה מכל סיפור שכתבתי. שלא כמו סיפורים אחרים, לא בחרתי לו מראש תמונה, וגם כשבחרתי, שניתי אותה לבסוף. גם שמו של הסיפור היה #המיית_הגלים, וככל שהוא נרקם בדימיוני, גם שמו השתנה. הוא אמור היה להיות סיפור קצר בקטגורית #והימים_ימי_מלחמה, כיוון שהוא נכתב על רקע מה שקורה בארץ.…

אומרים שכשאדם עובר טראומה, ספירת גילו מפסיקה. כמו כל אימרה, גם זו אמירה מכובסת. מאימי למדתי להתמודד, להחזיק את הראש מחוץ למים.  לצערי, הוא בחר להתרחק. אולי, כי מעולם לא סיפרתי לו, את סיפור ילדותי. אני אוהבת להביט על האדמה הפרוסה מתחת ממעוף הציפור. מאז שהייתי ילדה, המראות האלה מחלון המטוס, גרמו לי להתנתק מהמציאות…

מחזרים לא חסרו לי בימי בתיכון, אבל האמנתי שיבוא יום ואפגוש את האחד, שיגרום ללב שלי לרקוד. החברות שלי צחקו ממני, ואמרו שאני סתם שוגה בחלומות, ואהבה כזאת רומנטית, כמו שחיה בדימיוני, פשוט לא קיימת.  זה לא שלא נפגשתי עם בנים והחלפתי איתם נשיקות חטופות, נגיעות אקראיות, אבל לא יותר מזה. עמדתי על שלי, ולא…

ואז נחתה עלינו בהפתעה מלחמה, מלווה במעשים שלא יעלו על הדעת,  בהרבה דם וכאב בלתי נגמר. לא נשמתי. המילים בעטו בי, אבל לא הייתי מסוגלת לכתוב אותן. ידעתי שאני חייבת, למעני ולמענכם, לאסוף את עצמי, ולחזור לכתוב. מהמקום הזה נולדה הקטגוריה והימים ימי מלחמה… סיפורי אהבה שכולם מתרחשים בארץ על רקע המלחמה. קריאה נעימה! שלכם,…

אנדרה נכון שלא נולדתי בארץ. את זה אתם בוודאי כבר נחשתם משמי, אבל עליתי לארץ בגיל צעיר, ואני הרבה יותר ישראלי מאירופאי. נכון שבבית עדיין שלט החינוך המערב אירופאי המוקפד, אבל כשאתה מסתובב עם החבר'ה רוב שעות היום, אופיים הישראלי דובק בך. כמו כל הצעירים בגילי יצאתי הרבה לבלות. הייתי שחקן לא קטן. לא רציתי…

עידו שיר אני קם להתרענן בשרותים של המטוס. אני מודה שאני משתוקק כבר לדרוך על אדמת המולדת. רק אז ארגיש בוודאות שאני באמת חוזר הביתה ואוכל לנשום כרגיל. המחשבות שלי נושאות אותי לבראשית. * "שיר, אתה מתבקש להתייצב במשרדו של המפקד, מיד!" אמר לי סמל המחלקה. איזכור שם משפחתי תמיד עורר פרץ של צחוק, וגרר…