קטגוריה: כמה מילים אישיות

את הסיפור כל הנשים התחלתי לכתוב בימי שלפני … כיוון שבימים אלה אני כותבת סיפורים על רקע המלחמה שנכפתה עלינו, החלטתי לשנות את הרקע והשמות לכאלה שיתאימו לארץ. שיניתי את השמות לשמות עבריים, אבל לא הייתי מרוצה מהם, והחלפתי אותם יותר מפעם אחת. הרגשתי שזה פשוט לא מתאים לסיפור, והחזרתי אותו חזרה לנוף של ניו…

שבוע אחרון של חודש פברואר. נעיםם לי במקום שאני נמצאת בו נכתב לי שוב סיפור בהמשכים, ובעיקר שהוא מקטגוריית #משחקי_הבקבוק. ♦ אני עדיין לא שם במקום הזה שאני יכולה לחזור לכתוב על רקע של ניו יורק רבתי. עם פרוץ המלחמה נשאר סיפור אחד לא גמור #ניחוח_פרחי_היסמין, ועדיין לא מרגישה בנוח לחזור אליו. ♦ ♦ שבוע…

יכולתי לתת לכם הצצה לחיי, לאמר לכם שאני מוקפת בדוחות פיננסים, לספר שחברת ההפקות נכנסה לצלם בסטודיו וזמני הפרטי התקצר, אם לא די בכך, תקפה אותי התקררות, (איך לא כמזג האוויר בנדנדה מטורפת?) אבל לא. אני אניח בפניכם את האמת כפי שהיא. ישנם סיפורים שמכתיבים לי את עצמם, וכמה שאחליט מראש מה יהיה טיבעם, זה…

כשרק התחלתי לכתוב, כתבתי לפי נושא בהזמנה בקבוצת הכתיבה אליה התחברתי. מין הסתם, נתבקשנו לכתוב גם סיפורים לחגים וימים מיוחדים.   התנסיתי בכל מיני סוגי כתיבה – סיפורים קצרים, סיפורים ארוכים וסדרות. חיפשתי את עצמי בכתיבה, עד שהתגבשתי למי שאני היום. ועדיין, אני שואפת לכבוש פסגות נוספות. * אני אוהבת סימנים בדרך, ומשתדלת לתזמן את סיפוריי…

עם פרוץ המלחמה החלטתי לכתוב רק סיפורים קצרים על רקע הארץ. כך נוצרה הקטגוריה #והימים_ימי_מלחמה. היקפאתי את #משחקי_הבקבוק למרות שישנו כבר סיפור שפרקים ממנו כבר נכתבו. לא פשוט לכתוב סיפורים על רקע מלחמה, בלי לגעת בצדדים האפלים והקשים שבה. לא תמיד באו לי רעיונות בקלות, לעיתים נאבקתי בעצמי תוך כדי כתיבה, ולעיתים נכתבו לי שניים…

בסיומו של סוף השבוע הרגשתי שתמו כוחותיי. לא היה בי יותר כח להילחם ברוחות שנושבות עליי מכל עבר. לפעמים צריך שיקרה דבר קטן ולא בעל חשיבות כה רבה, כדי ש'הקש ישבור את גב הגמל.' ושם הייתי. הרגשתי שאין טעם שאכתוב עוד סיפורי אהבה על רקע המלחמה. הרגשתי שאין עוד טעם להמציא את המציאות מול מה…

לפני יומיים חל יום הולדתי. הוצפתי בברכות מרגשות. לא מעט ציינו את העובדה שהימים ימים לא פשוטים. אני חווה את זה ממרחק, ועדיין זה לא פשוט, שכן ליבי נשאר במזרח. מהמקום הלא פשוט הזה אני כותבת, למרות שסביבי מתרגלים סוג של מציאות רגילה, בכתיבה זה לא כל כך פשוט לעוף כשהשמים מוכתמים בהרבה כאב, בידיעות…

חצויה בכל שיחה חוזרת השאלה – "ואיך אתם?" ישראלי זה לנצח, גם אם מסיבותיך בחרת לגור הרחק מהארץ, להיות בגלות מרצון. אז נכון שאנחנו חיים כאן בקצב אחר, אבל רק לכאורה. בזמן שמסביבנו חגגו את חגי החורף, הלב שלנו פעם לפי הקצב של הארץ, כאילו אנחנו שם בגופנו. קשה מאד להקשיב לחדשות, קשה לא פחות…

החיים מתנהלים בקצב שלהם בלי להתחשב בנו, ואני מוצאת לי את הדלתות דרכן אני עושה פסקי זמן ונותנת לדימיון לפרוח. * כשפרצה המגיפה העולמית ב- 2020  בחרתי שלא לכתוב עליה והמשכתי לכתוב את סיפוריי בעולם כפי שהיה לפני. למעשה הסיפור #אישה_יפה היה במקור סיפור שנגע בעולם המסוגר בו התנהלו חיינו, והפך לסיפור בין מאה עשרים…