קטגוריה: כותבת אותי – הבלוג שלי

לפעמים כשהריכוז ממני והלאה אני משוטטת ברחובות הפייס וקוראת מילים שנכתבות על ספרים. לא פעם נתקלתי בהערות עוקצניות על הדמויות שנבחרות לככב כדמות הגברית. זה מחייך אותי. כאחת שיודעת שאלה הגיבורים של הסיפורים שכותבים את עצמם אני חושבת לעצמי מה היה קורה אם הייתי כותבת על חיים 'רגילים.' גבר ואישה נשואים. עבודה, משכנתא, ילדים, כביסות,…

"יש משהו שאת רוצה שאקנה?" הוא שואל אותי מופתע, בעודני שקועה ברשימת הקניות לחג, כולה מחוקה, פרט לפריט אחד. הבית מלא בריחות של תבשילי החג, על השולחן בחדר האוכל פרושה מפה לבנה, ועליה ערוכים כלי האוכל החגיגיים.. במרכזו שני זרי פרחי אביב, ועדיין חסר בו משהו.    'אני חייבת ללכת,' אני ממלמלת, חוטפת את מפתחות…

אם תסתכלו עליהם לאור יום, תראו אותם יושבים, מול שני ספלי קפה. שלה עם חלב וכפית סוכר, שלו שחור ללא תוספות. אם תשימו לבכם היטב, תבחינו בכף ידו מתחת לשולחן, מונחת על רגלה, במין בעלות כזו. לעיתים הוא מלטף אותה. ואז עולה על פניה חיוך. אבל אם תפגשו בהם בשעת לילה, כשהירח מאיר למעלה, ושמיכה…

הרגשתי,שאני בתוך מערבולת,נטולת חמצן,נקרעת בין הגלים השוטפים ממזרח,לרוחות הבוערות ממערב,ואני ביניהם. בצעדים קטנים,התחלתי להתרחק,מניחה לימי המלחמה,וחוזרת לנוף המוכר. סיפור השבוע היווה את דלת המעבר.סיפור ארוך המתרחש ביבשת הצפונית. לא יכולתי עוד לחזורלנופים הכואבים של הארץ,לדם שנספג באדמה,לחוסר הנשימה של הנעדרים ממנה. את מחיר המלחמות,אני חיה מידי יום,כאן מעבר לים. לא שכחתי דבר,הלב שלי נמצא שם,אבל…

כשרק התחלתי לכתוב, כתבתי על החיים כפי שהם. מוקפת בפרידות, רסיסי עצב באוויר, ואנשים בודדים בתוך ביתם. קוראיי דרשו שהסוף יהיה תמיד טוב. בכנות, אני מבינה אותם. יש לנו כל כך הרבה עצב מסביב, שמגיע שיהיו פסקי זמן. ישנם דברים שאני לא נוגעת בהם מבחירה, לא מחוסר יכולת לתאר אותם. ישנם מצבים, שאין לי מילים…

אני מאמינה שכל דבר בנוי לפי אותה תבנית, שאחד בא ללמד על השני, והמורה הגדול מכולם הוא הטבע. אם נתבונן בעיניים פקוחות, ולב פתוח, נקבל תשובות. שבת בבוקר. השמש מעלינו זורחת, מאירה את היבשת הצפונית, מחממת אותה מעט. לוח השנה מראה שהאביב כאן, המבט החוצה מראה שהניצנים הנצו, אבל הם בהמתנה, שיבואו ימים חמים יותר.…

את המילים אני כותבת בעקבות שיחות אתכם, אלה שקוראים את סיפוריי. לו יכולתי הייתי מתמסרת לסיפוריי, וכותבת ללא הכרה. בענן שלי ממתינים לתורם סיפורים השייכים ל #משחקי_הבקבוק, (סיפורים שאני מאד אוהבת,) סיפורים בהמשכים, וסיפורים קצרים. בימים אלה, (כפי שכבר כתבתי בעבר,) אני משתדלת לכתוב סיפורים שהרקע להם היא ארצנו הכאובה. אני אוהבת מאד לעוף לעולם…

. אולי כי הם בגרו,אולי כיהדברים מסופרים יותרבפרטי פרטים,הם הסירו מעליהםאת העטיפה העדינהשעטפתי בה אותם. הם באו,כל אחד בדרכו,ואמרו לי מלאי כאב –"עכשיואנחנו מבינים." ואז מגיעה ההודעהממישהי שיודעת – "לקחת אלייך וחיבקת חזקחייל שבור." וליבי נשבר לרסיסים. ואותו חייל,עוטף אותי באהבה גדולה,מגן עליי מהצלקותשחורט בנו העולם. ואני נושמת עמוק,ומחפשתאת דרכי חזרה לחיים. בר 13.12.2023 #amelyyza.tumblt.com

לו הייתי רוצהלאמר את דברייכפשוטם,הייתי בוחרת מיליםפשוטות. לעיתים,אני מסתירה אותןבין השורות,וכל אחד קורא אותןממקומו. זה נפלא בעיניי,שכן כל אחדהוא עולם ומלואו.ואין נכון,או שלא. רק לעיתים קורה,שאני מתערבתומבהירה,את מקורןשל מילותיי. בר

אבהות, קבלת התואר אבא לוקחת רק כמה דקות (מהנות בדרך כלל.) הדרך לאימהות, אורכת תשעה חודשים ארוכים. ועדיין, לא צריך לקבל תואר, לא לעבור שיעורי הכנה. יש מי שזוכה לכך בלי שהתכוון, יש מי שעושה זאת באהבה, ויש מי שעם כל האהבה לא מצליח. בגללו, בגללה. יש מי שנכנס ישר לתפקיד החשוב הזה של להיות…