היא אהבה את החיים הפשוטים, בלי קישוטים ונצנצים.
כסף אף פעם לא היה בראש סולם העדיפות שלה,
‏ומארון הבגדים שלה אפשר היה ללמוד
שהיא ממש לא אוהבת לטייל בקניונים.‏

"אני כמו הבעל,"
נהגה לאמר לחברותיה,
"רק שאני לא יושבת על ספסל בכניסה ומחכה,
אלא נגררת אחריכן ‏במסע הקניות המטורף שלכן."‏

זו היתה גם הסיבה שלא היה לה…

השמש, הצובעת את השמים בצבעים רכים ורודים  צהבהבים  ‏ותכלכלים בשעת השקיעה, היא השעון שלה.‏‎
בשעה הזו היא עולה על הסקייטבורד שלה הצבוע בצבעי ‏הקשת ונוסעת לשם.‏‎
תחילה היא נוסעת ימינה, ושוב ימינה עד שהיא מגיע לרחוב ‏שמתפתל כמו ספירלה.‏‎בדיוק בליבו של הרחוב יש בנין מיוחד במינו.‏‎
היא מגיעה אליו, מחנה את הסקייטבורד…

"סליחה," היא שאלה את הטייס לפני שהיא עלתה לטיסה, "לאיפה ‏אתה מגיע? רק רוצה להיות בטוחה."

‏"לשם," הוא ענה לה.‏

"לשם זה מצוין," היא ענתה, "כל עוד אתה לא נוסע אחורה אני שמחה".

‏"לא, שם כבר הייתי. לשם אני לא חוזר," הוא ענה וניגש ‏למושב הטייס.‏

היא לא ידעה מה לקחת איתה לטיסה….

הוא מיואש. הכל כואב לו. הגוף, הלב והנפש, הוא ‏מרגיש שהוא עומד למות.‏

‏"אתה נראה אבוד," אומר לו חברו, בשעה שהם יושבים יחד בבר. "אני ‏הייתי כמוך, עד שפגשתי אותה, את מרפאת התבלינים."‏

הוא כל כך מיואש ומבקש שיתן לו את הכתובת.‏

‏"זה ממש פשוט," הוא עונה לו, "תכתוב – מרפאת התבלינים…

החום בחוץ מתיש אותה. אין דבר שהיא רוצה יותר מאשר ללגום משקה קר. לאכול ממש אין לה חשק, לכן ‏אין היא בררנית לגבי המקום בו תעצור. היא עוקבת אחרי השלטים בכביש המהיר, וכאשר רואה את שמה של ‏מסעדת אוכל מהיר ידועה, היא מאותתת ופונה במחלף. היא לא צריכה להתאמץ….