ישנם הרגעים האלה

שאני נמצא עם עצמי,

למרות שלידי

יושב טייס המשנה,

ומאחוריי

מטוס עמוס נוסעים.

הרגעים האלה קורים

כאשר אני מייצב את המטוס

ברום השמים,

ומעביר את הפיקוד

לטייס האוטומטי.

אני מרגיש שאני כמותן,

כמו הציפורים.

מדמה שאני טס לידן,

נושם את האוויר הנקי,

מרוחק מהחיים הסואנים

על פני הקרקע,

מנותק ממי שנשאר

טמון עמוק באדמה.

ממעוף הציפור,

שם,

אני מרגיש

שאני חי.

ג'יידן סוייר.

Image by Denis Doukhan from Pixabay

 אני לא יודע למה אני…

"מגרש החניה מפוצץ היום. מה קרה, מחלקים אוכל בחינם?" שואל אבא, "תרד כאן, אני כבר אמצא מקום חניה ברחוב הסמוך."

אני רוצה לומר לו שאני רוצה לבוא איתו, אבל הוא משחרר את הנעילה של הדלת, ואני יוצא החוצה בשתיקה.

אני מביט על הג'יפ של אבא בזמן שהוא מתרחק ממני, מין מנהג…

"מה את רוצה ממני סטייסי? אל תגידי לי שלא דיברנו על זה לפני שקיבלתי את ההחלטה לעשות זאת."

*

אני זוכר את השיחה ההיא.

סטייסי ואני ישבנו במטבח בבית הוריה. אני זוכר אפילו שאחותה הקטנה ריילי שפכה את השוקו על מפת השולחן, ואימה החליפה אותה במפה מעוטרת בפרחים בצבע בורדו עם עלים ענקים…

האם קרה לכם פעם

שקמתם בבוקר

והרגשתם זרים?

שהחיים שאתם חיים

אינם מה שחשבתם?

שקירות ביתכם,

יפים ככל שיהיו,

חונקים אתכם?

אם כן,

זה הזמן לצאת למסע

אל עצמכם.

כך בדיוק הרגישה

אדריאנה.

ב.א.

אל תחפשו במילים האלה אותי.

ידעתי שאם לא אתרחק. אמות.

אתם בטח חושבים לעצמכם איך יתכן, איך אני מעזה, אישה שיש לה הכל, להרגיש שהיא גוססת.

מסתבר, שלא הכל נוצץ בארמון…

"בואי מילי, מה כבר יכול לקרות? המיטה לא תברח לך," אמרה שילה בת דודתי.

הייתי עייפה מיומיים של טיסה, מהמתנה לטיסות שהתבטלו, לאחר שמלכתחילה לא הייתי מרוצה מכך שהיה עליי לנסוע חצי עולם ליומיים, טוב קצת הגזמתי, כדי לחתום על מסמכים, ולחזור.

*

כפי שכבר הבנתם, היומיים האלה נמשכו כמו מסטיק והפכו…