היא לא ידעה מה יש בהם במים שמושכים אותה אליהם.

מישהו פעם אמרה לה שבטח חייתה באטלנטיס וירדה איתה למצולות.

היא הביטה בו ושתקה.

“מאיפה הוא מביא את הסיפור ההזוי הזה?” חשבה לעצמה.

הוא דווקא נראה לה שפוי.

אבל מה היא כבר הבינה ילדה בת עשר כשהרימה עיניה למעלה

והסתכלה על הנער שזרק אבנים למים,

והרעיד…

🐦

*את*

“אני באה לאסוף אותך,” את אומרת לי.

זו איננה שאלה אלא הסבר לכך שיש לי עשר דקות להתארגן.

אני עסוקה במריחת לק. או אם לדייק, מחכה שהוא יתייבש.

אני מביטה בדמותי בראי ומחשבת מה אספיק לעשות בעשר הדקות הבאות.

השיער שלי רטוב, אבל אם אבזבז זמן על יבושו יגמר לי הזמן.

אני מודה על…

הוא יכול עדיין לשמוע את הצעקות של אביו בשעה שפניו האדימו מכעס:
“למה לא הרחת את החלב?!”
הוא יכול לראות לנגד עיניו את אימו מתכווצת ואומרת: “אבל הרחתי.”
היה ברור לכולם שהיא עונה לו כי היא מפחדת מהמכה שתנחת עליה
אם תאמר לו שלא.
“אני רוצה לראות,” היה אביו אומר ומאלץ אותה להריח.
אימו גייסה…

היא זקוקה לתשואות הקהל.

הנפש, שלה צמאה למילה טובה.

למרות שהיא מקבלת ממנו פה ושם מילים טובות, היא יודעת.

המילים האלה באות עם מחיר.

מחיר שלעיתים זה פשוט לה לשלם, ולפעמים עולה לה בבריאות.

החיוך על פניה בשעה שהיא קמה ממיטתה הוא משהו שקורה לה

בלי לחשוב.

ואולי דווקא כתוצאה ממחשבות רבות , או כפי שקוראים…

עכשיו כשהוא חושב על זה ככה זה התחיל.

יום אחד כאשר נכנס לרשת החברתית ראה את פניה המחייכות

מתוך שורה של אנשים שהוצעו לו כהמלצה לחברות.

החיוך הזה גרם לו לעצור לרגע למרות שהתרוצצו לו מילים בראש

שהתכוון לעלות כפוסט.

הוא הביט בתמונה שלה ליד הים, לבושה שמלת טריקו פשוטה שהדגישה

את קימוריה. אבל יותר…

אני לא יודעת ממה להתחיל.

הדירה שלי הפוכה לגמרי.

ההודעה על הפינוי, לא הייתה צריכה להפתיע אותי לכאורה,

הרי ידעתי שלא שילמתי את שכר הדירה.

וכי מה כבר יכולתי לומר לבעל הדירה שעמד מולי ואמר:

“גם לי יש חשבונות לשלם,” והתחיל לדקלם את כולם.

“את לא היחידה שלא משלמת ואצלי החובות רק נערמים.

תביני גם אותי….

אני עומדת מול המראה ומסרקת את שיערי בקפידה,

לוקחת גומייה שחורה ואוספת אותו לקוקו קופצני,

מסיימת לאפר את עיניי, מבליטה את צבען,

מתיזה כמות מדויקת של בושם, לא פחות מידי לא מוצף מידי.

אני לא צריכה להיות מרוכזת בבגדים שאני בוחרת,

ברור לי שזו תהיה אחת החליפות וחולצת בד מחויטת מתחתיה,

ולכן מנצלת את הזמן…

בוקר של יום חדש. אני עומדת לצאת מהבית.

לא שזה מרגיש לי יותר בית אחרי שעזב.

אני פותחת את הדלת ומופתעת לראות חבילה מונחת על השטיח ליד הדלת.

על החבילה מצוייר לב באדום ומילה אחת: “בשבילך.”

ברור לי שזה לא ממנו שכן את הכתב איני מכירה.

אני מנסה לחשוב האם כתב היד שייך לגבר…

היא הייתה רגילה לרדת כל יום באותה שעה לבית הקפה.

היה לה מקום קבוע ותפריט קבוע שכלל קפה ועוגת גבינה.

פעם ניסה להציע לה משהו אחר.

“יש שני סוגים של אנשים בעולם,” היא ענתה לו,

“כאלה שאוכלים כמוני עוגות גבינה, וכאלה שאוכלים עוגות שוקולד.

אתה מבין שהבחירה הזו מעידה באופן מובהק על אופיו של…

היא הרגישה שהיא נחנקת.

הנייר שמולה נשאר לבן בשעה שהיה אמור להיות מלא ברעיונות

לתצוגה הקרובה.

היא הרגישה את המתח מטפס במעלה גופה עד לראשה,

וידעה שאם לא תעשה מעשה היא תשתגע.

לכן, לאחר שהשכיבה את הילדים לישון, הודיעה בעלה שאיננה יכולה יותר.

היא זרקה את בגדיה בערבוביה לתוך מזוודה,

הכניסה גם כמה זוגות נעליים, מכפכפים…