קטגוריה: מאמינה באהבה – סיפורים קצרים

לוס אנג'לס, קליפורניה אני מביטה המומה על הרצפה המוצפת מים. "כמה אסונות עוד תפיל על ראשי?" אני שואלת ומפנה עיניי לשמים. אני מסתכלת בייאוש על ארגזי הקרטון ספוגיי המים המשייטים להם כמו סירות בלב האוקיינוס. ארגזים בהם מאוחסנים הבגדים שבחרתי לקחת איתי, כל המסמכים שלי, העבודות שכתבתי. כל החיים שלי, כל מה שחשוב לי מהם…

עם כפית זהב בפה וחושב שאתה יכול לשלוט על חייה. תן לי לחדש לך. אתה לא יותר טוב ממני רק בגלל שלך הייתה כפית כזו."

ראשונה מיני רבות    אריק ידע כל חייו שיש בו משהו שונה. הוא לא היה מסוגל להתרכז בדברים שלא עניינו אותו. אבל אם אהב משהו, היה מקדיש לו את כל זמנו והצטיין בו. המורים לא הבינו אותו. לא ידעו איך לאבחן אותו. "הוא תלמיד מבריק," אמרו המורים למדעים. "הוא כשלון. חבל להשקיע בו," אמרו שאר…

מרי-אן לא פעם נדרשה אמי לעבוד בשעות לא שגרתיות. מעצבת הבגדים ששכרה את שירותיה היתה ידועה בבגדיה הייחודיים, ובין לקוחותיה נמנו אנשי האצולה והממון. אמי היתה מה שקיבל את ההגדרה "תופרת עילית." לא קמה לה מתחרה בדיוק התפרים, היא היתה נוגעת בבד כשם שאופה לש את בצקו. לא פלא שהייתה התופרת החביבה על לואיז מעצבת האופנה.…

חוויה מתקנת חוזרת על מצב כלשהוא, רק מתקנת אותו כך שהסוף יהיה טוב.   המסע שלי בסתיו 2018 לארץ היה סוג של חוויה מתקנת. אלא שבמקרה שלי מיד עם הגיעי התבטל הצורך בכך והיתה זו עבורי חוויה מעצימה מעל בחינה שהיא. * * *   אמבר   מיום שאני זוכרת את עצמי הייתי "הילדה הכי…

אני מאמינה שאם בני אדם צריכים להיפגש, לא משנה היכן הם נמצאים, הם יפגשו. יש שיקראו לזה גורל, יש שיקראו לזה קרמה. היוונים האמינו שאלה המוירות הקובעות גורלו של אדם. זהו סיפורם של אמיר ואלה מטורונטו וברק ומיכל מתל אביב , והגורל שהכתיב את הסיפור שלהם. מיכל אני עוקבת במבטי אחרי ברק שמתפרץ הביתה. שלא…

אני נכנסת למשרד, נאבקת עם ערימת הדוחות שבידי. "אני לא מבינה מדוע לא שלחו לכאן את הדוחות עם שליח," אני אומרת לסינדי המזכירה האישית שלי. היא קמה לעזור לי אבל עוצרת כי הרי ידיה תפוסות בערימה גדולה של דברי דואר שהגיעה היום. "מה זו הכמות המטורפת של הדואר היום," אני אומרת לה, "כולם השתגעו. הרי…

קת'רין   ״הוא באמת חושב שאני מטומטמת,״ אני חושבת לעצמי, ״אף גבר לא מתגנדר כך לפני פגישה בפאב עם חברים.״ אני מאושרת שיש לי את העבודה שלי שאליה אני יכולה לברוח. לאחרונה הקמתי את האתר שלי שבו אני יכולה לעבוד אפילו מהמיטה. איש לא יודע זאת. זה עוזר לי בימים שאני לא רוצה לקום ממנה.…

אם עד עכשיו חיפשתי את ההגדרה המדוייקת למה שאני מחפשת עכשיו תמו חיפושיי.   ב.א. סופיה   אני שומעת צלצול פעמון בדלת. אני תוהה מי בא לבית הורי בשעה כזו. אני מציצה מבעד לחלון הצדדי ורואה שלושה גברים לבושים במדים כחולים. "מענין מה השוטרים עושים פה?" אני חושבת לעצמי. בגלל שאני אדם אופטימי אני לא…

אני מביטה במראה, בוחנת איך יושבת עלי השמלה. אני יודעת שהרושם הראשוני הוא הקובע. אין לי מושג מי יראיין אותי. אם זו אשה היא בוודאי תבחן את טעמי בלבוש. תדע לזהות את מותג השמלה שבחרתי להופיע איתה לראיון. תבחן את התכשיטים שאני עונדת, ואולי תריח את הבושם שלי שהוא בהחלט לא בושם זול. עם המחשבה…