קטגוריה: מאמינה באהבה

פרקי הסיפור מתפרסמים עם עלייתם לאתר הסיפור הזה שונה מכל סיפור שכתבתי. שלא כמו סיפורים אחרים, לא בחרתי לו מראש תמונה, וגם כשבחרתי, שניתי אותה לבסוף. גם שמו של הסיפור היה #המיית_הגלים, וככל שהוא נרקם בדימיוני, גם שמו השתנה. הוא אמור היה להיות סיפור קצר בקטגורית #והימים_ימי_מלחמה, כיוון שהוא נכתב על רקע מה שקורה בארץ.…

"זה יום החוגים של הילדים, נכון?" שואל אותי גל, בזמן שהוא משלב את אצבעותיי בשלו ומתרחק מהסטודיו. אני רואה את העיניים שלו נוצצות, ומבינה שהשאלה הזאת לא נשאלה סתם. "כן," אני עונה, ממתינה לשמוע מה עובר לו בראש. "זה אומר שיש לנו עוד זמן לעצמנו. ניפגש בבית? אני צריך לסיים משהו, ואגיע הביתה, לבית שלנו."…

"דאגתי לך," אני אומר לגל כשהוא מגיע לבית הקפה. "תראה איזה מזג אוויר משגע," אומר גל, מתעלם מדבריי, וניגש להזמין לנו קפה, "בוא נקח את הקפה, ונרד לחוף." וכך אנחנו עושים. "כשצפינו בכתבה על דריה בזמן שהיית במרפסת, לילך פלטה שדריה המטפלת שלה. לא היה לי מושג שהיא במצוקה נפשית. הייתי בטוח שיש לה מאהב.…

"חזרתי מהמילואים מרוסק. לא הייתי מסוגל לחשוב על מה עבר עלייך בכל החודשים ההם שנעדרתי מהבית. המחשבות עלייך בזמן המנוחה מהלחימה, היקשו עליי. היית כל כך חסרה לי, נפשית וגם פיזית, שדחקתי מעליי את המחשבות. לא הייתי מסוגל לדבר איתך, כי לא ידעתי איך אני יכול לעודד אותך, איך יכולתי להבטיח לך שאין לך מה…

הילדים הלכו לישון מאוחר, ולכן השבת מתחילה בעצלתיים. אין ספק שכל אחד מאתנו עבר אמש סערת רגשות גדולה. הזכרונות מהחודשיים האחרונים מציפים אותנו. * "אגממי א'בת ת'בה," אמרה אגם למראה תמונתו של סבא על המסך. עיניי הוצפו בדמעות. היא קטנה מידי להבין שיותר לא תראה אותו. היא רצה לחדר שלה ומביאה את אחת הבובות שסבא…