"אמרת שיש הבדל בין יצר לתשוקה.
את יכולה להסביר לנו?"
שאלו השחקנים את המורה לדרמה שלהם.
 
"אולי תתני דוגמה מחוכמת חתולת הרחוב?"
 

"הייתי מספרת לכם דווקא על שלושה זאבים
שנכנסים לבר.
 
הראשון, הוא הזאב של כיפה אדומה.
השני, הוא הזאב של שלושת הטלאים,
והאחרון מקרנבל החיות.
 
אבל יש לי בעיה אחת.
 
מי אם כן האישה שתלהיט את גופם?
 
זאבה?
עם זאבה שעומדת…

הוא:

אם תשאלו אותו מתי הניח את ראשו על הכר ושקע בשינה,
הוא לא ידע לענות.
לא כי אינו רוצה, אלא כי בכנות אינו יודע.
 
הדם שלו רווי האלכוהול, הראש שלו אפוף בעשן.
היד שלו אוחזת בנייד שלו מוכנה לענות לשיחה שתגיע.
במקומה הגיעו הרבה אחרות.

הוא דווקא היה צריך להיות מרוצה.
הרי כל אחת מהן היתה…

הוא אוהב אדום.

לקראת פגישתנו צבעתי את ציפורניי באדום.
גם ברגליי וגם באצבעותיי.

לבשתי שמלה שחורה צמודה.
אמנם אני לא אקסטרה סמול אבל ככה הוא אוהב אותי.
אחת שיש מה לתפוס בה.

לגבי הנעליים התלבטתי.
היה לי חשוב שצמיד הרגל יהיה גלוי לעיניו.
לבסוף נעלתי סנדלים אדומים דקי רצועות
כך שהצמיד בצבץ מבעדן.

למראה המושלם צבעתי את שפתיי באודם…

דמייני…

תארי לך,

שאתם יושבים עם חברים.

ידו מונחת  

על גב הכיסא מאחורייך.

הוא נוגע בעורפך

במין תנועה אגבית שכזו,

מרפרף באצבעותיו על עורך.

את מציצה בו

ורואה שכולו מרוכז בשיחה עירנית 

עם הגברים שבחבורה,

ועיניו לא מביטות בך.

את יודעת שאת לא מדמיינת

את המגע הנעים שלו

על עורך.

את לא רוצה שחברותייך יראו

מה הוא עושה לך.

אמנם אינך…

האם אפשר לרעוד מקור
ולהישרף באש הלהבה?

.
אני יושבת בחושך
ערומה מבגדים,
חשופה מבפנים,
רועדת מקור,
ובוערת מתשוקה.

השקט מסביבי סוגר עליי.
מחכה כבר שתבוא ,
שאוכל להרגיש אותך,
לידי ואיתי.

אני כל כך מרוכזת במחשבות
עלייך,
שלא רואה שאתה
כבר כאן,
נשען על המשקוף
ומביט בי מרוכז.

אתה בוחן את גופי,
רגע לפני שידך
נשלחת אליי .

אני מבחינה בך
ומפסיקה לרעוד מקור.
עכשיו זה רק החום
שמפשיר בי הכל,
שמעלה אותי…

ישנם ימים

נטולי כוונות

שאת אומרת לעצמך

'מה כבר יכול לקרות

אם אשים את ראשי

על חזהו

וארדם?'

אבל לגוף שלו

שמכיר אותך כל כך טוב

ולגוף שלך שיודע אותו

יש דעה משלהם.

כל מגע

גם אם הוא מרפרף,

גם אם הוא רחוק

מכל האזורים ההם,

שמציתים באחת

את התשוקה.

רק מקרבתם

אחד לשני,

יכול להבעיר באחת

את האש.

ולך נותר

רק להתמסר,

ולמצות את הרגע

במלחמת האיפוק

הנדונה לכשלון,

ביניכם.

אז…

לא פוחדת משתיקות.
הכי לא פוחדתכשאני לידך.
אתה מראה ליבשפת גופךהכל.
בעיניים מחייכות,בעינים שובבות,אך גם במבט מאד לא מרוצה.לא כי אני לא קוראת את שפתך,בגלל שאתה יודע שאני כן,ובכל זאת עונה לך אחרת.
ואז גם השפתייםשחייכו אליי,שנפשקו רגע לפנישאתה טועםאת שלי,גם הןמתכווצות בכעס,והפעם אתה מסנן דרכןגם מילים,כדי לעצים את העובדהשאני לא מקשיבהלשפת הגוף…

כשאני כותבת, ולא משנה מה,

לפעמים זה רק צליל שחודר לליבי,

תמונה שעוברת מול עיניי,

או מילים שנאמרות לי על ידי מישהו אחר,

שמציתות לי את הדימיון.

* תמונה 1

אני נכנסת לחדר השינה.החלון פתוח והרוח מרקידה את הווילון השקוף,

מגלה את העצים הירוקים שבחצר ומכסה אותם לסירוגין.

ריח של דשא רטוב עולה באפי. אני אוהבת…

אתה מביט בה.

כמה ציפית לפגישה הזו איתה.

היא מתבשלת בך בכל אותם הימים בהם לא התראתם.

ועדיין..

כמה שתתכנן את מהלכיך, לעולם אינך יכול לצפות

מה יקרה שם כשתהיו לבד.

ביחוד איתה.

הרי היא שקטה כמו מים עמוקים,

מלאה במערבולות של רגש,

וסוערת כמו הר געש

רגע לפני שהוא מתפרץ.

ואתה יודע היטב היכן לגעת.

ולעיתים אתה רוצה לטבוע…